ביקורת מחול מאת רות אשל
תיאטרון המחול ההולנדי 2, הינו אחת הלהקות הטובות באירופה, הביאה איתה תכנית מגוונת עם קבוצת רקדנים מעולים המטמיעים בתוכם את סגנונם השונה של כל אחד משלושת היוצרים. פתח "עשרה דואטים על נושא הצלה" של קריסטל פייט – מחרוזת עשרה דואטים שרוקדים חמישה רקדנים, כך שהזוגות מתחלפים ביניהם בצירופים שונים. האתגר הכוריאוגרפי שאימצה היוצרת הוא מעניין, כשבכל אחד מהדואטים מצוי שבר סיפור של "הצלה", והצופים נדרשים לחפש אחריו לפני שייעלם, יטבע, בתוך המחול. ועלה בדעתי, מגדלים הבנויים מחול על שפת הים, שבעוד שניות יישטפו בגלי הים, או, התבוננות בציור מופשט, שרק בעקבות הסתכלות ממושכת מתגלות שכבות עמוקות יותר דמויות או מקום. דומני, שהאתגר הכוריאוגרפי הוא, איך לספר סיפור, ובו זמנית לא לספר, לתקוע עוגן בליברית, ובו זמנית, להישאר משוחרר מאחיזתו. ואולי, איך לגרום לצופים לא לשקוע בכורסא בנחת , להישאר פסיבי, להתבונן איך האחרים רוקדים, אלא לנסות לאתר את שברי הסיפורים. הסגנון הוא מחול מודרני המבוסס על הטכניקה הנהדרת של הרקדנים בסגנון בלט, כל תנועה מלוטשת, כל מעבר זורם כשהרקדנים מאפשרים לגוף להביע את מלוא הפוטנציאל הטמון בתנועה. למרות המשוכות הטכניות, מורכבות התנועה, הביצוע הומני. אין אלימות גופנית. אלה דואטים עם רגש, המספרים סיפור של אחריות לגורל השני, הנכונות לגרור, להושיט יד, לתמוך, והכל באצטלה מאופקת. התאורה של ג'ים פרנץ' יוצרת שלוליות אור, פסים של שבילים, מאירה ומסתירה חלקי גוף, אולי, כדי להעצים את אווירת המסתורין, של שברי הספורים שרוצים לשמר את סודם. עבודה מעודנת ויפהפיה.
"אשכול" מאת הכוריאוגרף הידוע אדוארד קלוג למוזיקה מקורית של מילקו לזר, הוא קצבי, חביב, השימוש ברקדנים הוא כקווים, ארוכים, שבורים, מלוכסנים, כלומר, שלל צורות שניתן לשחק איתן בהרכבים בגדלים שונים. רובד נוסף למשחק הצורות מתרחש גם בין הרקדנים לתיאורן, לפעמים הם צלליות שטוחות, ולעיתים בשר ודם, בשלושה ממדים. רגע כך, ורגע אחרת. כמעט, באופן מתודי, היוצר בודק אפשרויות הצירופים. למשל, אחד מול אוניסונו של האחרים, דואטים, וטריאו. הביצוע המדויק מעלה על הדעת מכונה משומנת. אהבתי את הקטע בו הרקדנים בפוזיציה של שניה רחבה, מטים במקצבים שונים את הטורסו והראש לצדדים במהירות וניקיון של גיליוטינה. אין יומרות של רעיונות גדולים, רק תענוג ליצור עם רקדנים מעולים, ואת ההפתעה האמיתיתהכוריאוגרף שומר לסוף.
אינני זוכרת, או מכירה את עבודותיו של נדב צלנר, שיצר לתיאטרון המחול ההולנדי את "סיפור לפני השינה" שעליו הוא כותב שהיצירה היא בהשראת "הרגע הקטן והסודי שבו אני מגשים את החלומות שלי." נדב הוא יליד רמלה בישראל, וכמי ששורשיו בטוניסיה, יוצר באירופה, וכאן הוא הוא מחפש לגעת בשורשיו. קולג' של מוזיקה טוניסאית מלהיבה שוטפת את הבמה, צבעוניות עזה, כל כך שונה ממה שנחשפנו לו. כששמעתי את המוזיקה, היו לי מחשבות על ריקוד מזרחי, כשהדמוי שלי הלך לכיוון גוף מלא מים שזורמים במיכל הגוף, מגלים וחופרים בתוכו לגלות מערות נסתרות, לעיתים מכים בחוזקה בדפנותיו, כמו בסערה. אלא, שהתברר, שהיוצר בחר בכיוון שונה. הייתי מתארת את מה שראיתי, כפירוש של רקדנים, שגדלו על ברכי הבלט, למוזיקה מזרחית טניסאית. מחד, המוזיקה מוציאה אותם מהתחום המוכר, וזה נהדר, אבל מאידך, היוצר מאפשר לרקדנים להעניק את הפירוש של הגוף שלהם, של התרבות שלהם. לפיכך, התנועה היא לא פנימית, לא זורמת, והמכות אינן חבטות של מים בתוך מיכל הגוף, אלא התנועות הן חדות, חיצוניות, עם שימוש עשיר, במה שהם מכירים כה טוב, עבודה בגפיים, ידיים, רגליים. מעין ניכוס מוזיקלי מזרחי לתרבות מערבית. החלום ניראה לי מדיר שינה, תזזיתי, ללא רגע של רוגע, הרקדנים מזיזים את כל מה שהם יודעים להזיז, קופצים, רצים, צועקים, מניפים ידיהם מעלה, שוטפים את הבמה ללא רחמים כשכל מחסומי האיפוק נפרצו. ואולי זאת היתה כוונת היוצר.
