ביקורת מחול מאת רות אשל
ב"ספיה" גילתה סתיו סטרוז בוטרוס את הדרך הנסתרת ליצור סולו נפלא של אמירה אמנותית עכשווית שניזונה מהמסורת. הכל החל, כשהוטל סגר בעקבות התפרצות הקורונה. סדר היום השתנה, התפנה זמן, והיא מצאה את עצמה נשאבת לחקור את השורשים הגיאורגיים שלה. השראה קיבלה מהסרטים של הבמאי הארמני סרגיי פרג'אנוב ומסרטים ביוטיוב.
כשנכנסים לאולם לצפות במופע "ספיה", מפוזרים על הבמה בתים קטנים גאורגיים מסורתיים. הם מוארים מבפנים וטומנים בתוכם קסם של זיכרון, געגוע, חלום. יכולתי לדמיין שעוד מעט גמדים, או בובות גיאורגיות ייצאו מתוכם. כשהמופע מתחיל, הרקדנית עומדת, ידיה מכסות את עיניה, צמות ארוכות שחורות וקלועות משתלשלות למותנייה, לבושה בגד גוף צהוב/זהב מקושט באבנים טובות ורקמות. עלה בדעתי – הרקדנית כתכשיט מרהיב.
מוזיקה מסורתית יפהפייה נשמעת, כמו פתיח לסרט, הרקדנית לא זזה, ורק שהמוזיקה פוסקת, מתחילה התנועה. כפות הידיים מלטפות ברכות את העיניים, כמקלפות בעדינות שכבות של זיכרונות וגעגועים. הרכות הנשית מתפשטת לזרועות, לידיים המלטפות זו את זו, כמו בפלומה רכה. איכות הרכות היא קסומה. וכמו לומר, שהאישה איננה רק רכות, הגוף שלה מתמלא באנרגיה אחרת, דחוסה, חזקה, לוחמנית. את התנועה המעוגלת והמסתלסלת מחליפים תנועות חדות של אגודלים נשלפים, אגרופים מכים, ורקיעות רגליים. ברגע של שיא, הרקדנית נשאבת לרצפה על אצבעות כפות הרגליים, עולה ויורדת, כמו מים. רק מהמחשבה על המאמץ הכרוך בכך, הברכיים כאבו לי.
מקום חשוב ביצירה תופשים חומרים תנועתיים הקשורים להתקדמות על הברכיים, השיוט, הסיבובים בווריאציות שונות. אלה ברכיים שרקדנים כל כך שומרים עליהם מפגיעה. צריך לפתח טכניקה מיוחדת כדי לעשות זאת. תוך כדי צפייה, הרקדנית הציגה פיסות חומרים תנועתיים מסורתיים שעברו הפשטה, תמצות, מינימליזם. הכל מבוצע על שקט שמעניק לשפה התנועתית את מלוא הכבוד ותשומת הלב. היוצרת חוזרת שוב ושוב על המרכיבים, כמו מלמדת את הצופים, ואולי גם את עצמה, את השפה החדשה, שראויה להסתכלות חוזרת.
במעבר חד, כמו קאט קולנועי, נשמעת מוזיקה מסורתית מהירה והרקדנית יוצאת במחול עם. כמו התחלף דיסקט. הבחירה של הכוריאוגרפית להציג תחילה את הגרסה המופשטת העכשווית ורק בהמשך את ריקוד העם המסורתי היא נכונה. כך, כבר בתחילת היצירה, היא מקבעת את "ספיה" כמופע עכשווי.
חרב ופרווה המשמשת כסות לגוף ושטיח לישון עליו, אלה הם אביזרים בהם היוצרת עושה שימוש. את החרב היא מעבירה על עיניה, הפה, מודעת לחדות שלה, בודקת אותה. החרב יכולה לשייף את הצוואר, אבל גם להגן עליה. היא מחזירה את החרב לנרתיק, עוטפת אותו בבד לבן רך, לשמור על כלי המשחית, שיעבור מדור לדור. מרכיב הגעגועים עולה. אצבע נוגעת מתחת לעין אחת, מתחת לשנייה כמסמלות בכי. רק האצבעות משנות מקום, כמו בקלוז אפ קולנועי, אין גלישה לרגשנות יתר. לאורך כל היצירה שזורים מעברים בין שקט ומוזיקה והעיתוי שלהם נכון.
היצירה נראית כמו תהליך שחרור, או ריפוי פנימי. אפשרות לספר משהו שזמן ממושך היוצרת רצתה לעשות, ואולי לא במודע, וסוף סוף אחרי ההמתנה הארוכה, של געגועים, של עבודת מחקר ארוכה, נוצרה סוף סוף פנינה אמנותית.
