ביקורת מחול מאת רות אשל
יצאתי מהמופע נפעמת מהמקום אליו הגיעו האחיות ורטהיים. המקום הוא רוחני ופיזי, המקום הוא האיזון, או הדיאלוג שבין העולם הפנימי העשיר בתחושות, לעיתים קרובות לא נתפשות, אך יש להן נוכחות עוצמתית, שמתבהרת אחרי שנים של חיפוש דרך, גילוי מערות נסתרות, הבנת העצמי. יש כאלה שמבטאים את הלא נודע הפנימי, והקיים בעוצמה באדירה, בציור, מוזיקה, או פיסול, ואילו נעה ורטהיים ואחותה רינה באמנות הגוף, הכלי החיצוני שאנו רואים. ודומני, שאנו עוסקים באחת השאלות העמוקות של האמנות, איך מאפשרים לפנים הבלתי נתפש, התחושתי, המעורפל, להתגלם לצורה ויזואלית שהעין רואה. איך לתרגם את הרוח לחומר? איך לפתוח את המנהרות מהפנים החוצה, לכוון את הזרימה, לא בכוח, להתבונן, לגלות מה תוליד. מה הצורה שתיווצר.
לפני מספר שנים כתבתי באחת מהביקורות שלי שהבעיה העיקרית שאני מזהה אצל נעה ורטהיים היא השפה, שהיא עדיין דלה. הערכתי ושבחתי את הניסיון להיות אמיתית וקשובה לעצמה, אבל בסופו של דבר, כוריאוגרף זקוק לשפה עשירה, כמו צייר שזקוק לעושר צבעים, ומוזיקאי לצלילים. חשתי שהיא "תקועה", וכתבתי זאת, ואנו יודעים שזה חלק מהתהליך היצירתי, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ובכל זאת, היכולת להמשיך, לא ללחוץ, אבל גם לא לוותר, הוא כשרון גדול בפני עצמו. ראיתי את פריצת הדרך ב-2009 עם היצירה "מאנא" דרך מחרוזת יצירות נוספות, כמו "פרדס" (2022) ולאחרונה "מקום". השפה נעשתה עשירה, הפנים גילף את מיכל הגוף, העניק איכויות תנועה לרקדנים שנטמעו, כמו אי אפשר אחרת, בתוך הכישורים הווירטואוזיים שלהם כרקדנים.
הללויה. הללויה.
בסופו של דבר, היצירה של ורטהיים היא קומפוזיציה. אין כאן סיפור, אפילו הבית הפיזי הממוקם מגזרי עץ, הוא תוצאה של משחק עם מוטות עץ בגדלים שונים, והם הפרטים החומריים הפיזיים שאותם ניתן לאגד למבנה של בית. וכשבית פיזי, שכאמור, הוא מוצר של הפרטים המתחוללים בפנים, עומד על תילו, זאת חגיגה, ושרשרת הרקדנים עוברת דרכה בניתורי שמחה במעגל חוזר עד אין סוף.
דומני שבקומפוזיציות של ורטהיים התהוותה עם השנים תבנית של עבודה (ומעניין היה לנתח את יצירותיה כדי לאשר זאת). הבודד, שהופך לרבים, הפירוק לקולות בודדים שונים, בניית התרחשויות קטנות של הרכבים במרחב הבמה (כאשר היוצרת מאירה ומפתחת אחת מהן, מפרקת אותה, כדי להאיר את האחרת), ריקוד זוגות, סולו, טריו, ובין לבין אוניסונו שבא להעצים את התנועות הקטנות, המרפרפות, הרעדת כף יד, סיבוב כדרך אגב, של הראש, והכל נגמר בנתינת ידיים, מין הורה? בשרשרת של חגיגה גדולה. וכל זאת, היא מעין טיוטה גסה שעיני קלטה.
לכל תנועה יש כוונה, כי הרי היא נולדת מתוך תחושה פנימית שהגוף תירגם, והגוף מודע לחלל בו הוא פועל. החלל נותן אישור לקיומו של הגוף. אוויר החלל אינו סמיך, הוא דליל, בהיר, לא נראה אבל קיים, למי שקיימת בו חכמת הנוכחות של הקשבה ותחושה עמוקה. ורק התקדמות במודעות גבוהה יכול לחשוף אותו לעור הגוף. מגע כפות הרגליים הוא כמו דריכה על טרמפולינה, מעמיקה ומגביהה, בין מעלה למטה, והידיים חותרות החוצה, פשוטות לחלל, אוספות אותו פנימה, והכל נע על מסילות של מעלה מטה, החוצה ופנימה.
יש קטעים של אוניסונו בהן הקבוצה מנתרת מצד לצד לאורך זמן. זה ניתור יומיומי, הגוף רפוי, ואליו מתווספת תנועת אגן, כאילו בתוכו מצוי חומר קשיח המקיש על דפנות הצדדים בקצב אחיד. וזה נמשך, נמשך, מבקש להעצים את האנרגיה הפנימית, ואולי לחדד את האמירה שלה, כדי שתתפוצץ, ותתפזר במרחב הבמה, לקולות אישים, או לאמירות קבוצתיות קטנות, מעובדות לפרטי פרטים.
"המקום" שופע בקטעים נפלאים, כמו, הרקדנית עדן בן שימול המהלכת על סולם שמתהווה תוך כדי ההתקדמות שלה, והקטע נפלא שבו הרקדנית שון אולס תלויה על מוט, נעה עליו באיטיות זורמת שמעניקה לה איכות מעל-ליומיות, של אחרות סופר מעודנת. כששון נופלת מהמוט, מסתחררת בחלל, היא נותנת דרור להתפרצות הפנימית של דחיסות האנרגיה, כדי שתשתרר, ושוב היא חוזרת למוט.
הרקדנים מופלאים, הם חלק בלתי נפרד מהקסם המתווה. הסולו של איתי פרי בתחילת היצירה היא שירת הלל לאיכות תנועה. הרקדנית הבולטת היא שון אולס, רקדנית יפהיפיה עם נוכחות בימתית מרשימה, ורקדנים נהדרים נוספים ובהם עדן בן שימול, שני ליכט, מיכה איימוס, ותיאו סאמזוורט. במהלך השנים ורטהיים אספה צוות אמנים שביחד מזינים את העבודה לכדי אמנות. אותו ביחד יוצר את השלם. ענפי העץ הכרותים הצנועים שעיצב זוהר שואף, התלבושות של ששון, בגזרת אוברול שאינה מהודק לגוף, מתאימה לאנשים שעובדים, עושים, לא מבקשת להחניף. הגיזרה מאפשרת מקום לאוויר לנוע בין העור לבד, וכל בגוונים של אדמה. וכפי שששון אוהב, ניתן להפשיל את חלקן העליון של הברדס, ובעזרת קשירה להופכו לחצאיות. עיצוב התאורה של דני פישוף נעשתה עם רגישות לנואנסים של בהירות.
ומה יותר מזה אפשר לבקש?
