זאת השנה האחרונה של מאטה מורי ואיציק גלילי מנהלים אמנותית את הרמת מסך, וחבל. דומני, שרק עכשיו האוצרות הטובה שלהם נותנת את מלוא פריה. קראתי שקולגים אומרים שהעבודות שמרניות. מה זה שמרני? אני סבורה שנשבה רוח של פתיחות לכל דרך ביטוי, עידוד כל יוצר להקשיב באומץ לקול שלו, וזאת מבלי לוותר על רמה טכנית גבוהה של הרקדנים, כמו גם רמת ההפקה. אם זה לא עכשווי, אז מה זה עכשווי? אבל נעזוב את זה. מה שבעיני נפלא, שכאשר ירד המסך על עבודה אחת, תהיתי בסקרנות מה תוליד היצירה הבאה. וזה חידוש בהשוואה למה שראיתי בשני העשורים האחרונים. ראיתי בעבר כל כך הרבה עבודות שהשתמשו באותה שפה תנועתית הנקראת עכשווית ומעט מדי קולות אישיים. ברצוני להקדים ולומר שכל העבודות שהועלו הן יותר מאשר טובות, אבל יש כאלה שיותר נחרטו בזיכרוני, ואליהן אתייחס.
היצירה שהרשימה אותי בהעזה הכוראוגרפית, הרעננות והפתרונות המקוריים היא "30 ואריאציות של הרמות" של ליאור תבורי עם הרקדנים השותפים ליצירה: אמנון פלד, יעל אברבוך, ניב לבאז, ניר אבן שהם ושירה בן אוריאל ובעיצוב תלבושות של עידו לדרמן. ליצור עבודה שנושאה ביקורת על הרמת מסך נשמע ממש הזוי. איך נגשים ליצור עבודה כזאת? כמה מערבולות נושא כזה טומן בתוכו אבל תבורי עבר את כל המשוכות בקלילות מעוררת השתאות. בתחילה שני רקדנים שוכבים על הרצפה זה לצד זה, הטורסו והרגליים מתרוממים אט אט והגוף נשען על בסיס צר ונע מעלה ומטה בעדינות כמו מטולטלת המגיבה לזרם של מים. כל כך רגיש, קשוב לנשימה ואתה מסוקרן להמשיך איתם במסע למחוזות מסתוריים. פתאום הכל נקטע בקול של רקדנים עם נצנצים. "הרי צריך להכין עבודה להרמת מסך, מה כל בזבוז הזמן על האמנות הזאת", הם צועקים ומזכירים לעצמם שצריך להגיש עבודה להרמת מסך והובטח סיוע כספי. תבורי עובר על כל ההנחיות של הרמת מסך ליוצרים ובצורה הומוריסטי מתרגם אותן לתנועה מוקצנת. התוצאה של ההנחיות היא יצירת קומבינציה בידורית סוחפת למקצבים דרום אמריקניים, בגד אדום צמוד לגוף וגפיים חשופות, ניצוצות של וירטואוזיות, נענוע עכוזים, קפיצות הנוחתות לשפגטים. הו-הא-הו-הא. וכשכל זאת מסתיים, הרקדנים המתנשפים והמאושרים ממתינים לכסף . לכסף. בשביל מה כל העיכוסים? בשביל האמנות? הם מושיטים את ידם לבקש את הכסף. מגיע להם. וכשהכסף מתמהמה, הם יורדים לברכיים, ואחר כך לגחון, פושטים ידיים עוד ועוד. בעיני זה מחול נועז ומבריק של יוצר עם ראש מטורף במובן הכי טוב של המילה.
מחול אחר בהרמת מסך בוהק בסוד הטמון בתוכו, ואני מתכוונת ל- ESTERS של טליה בק בהשתתפות בק ומיכל סייפו (ובהשתתפות רקדניות מתלמדות נעמי טורנפו ונועם סרוקה) ולמוסיקה של גיא שרף. כשעולה המסך מתגלה תמונה יפהפיה של שיח ענק התלוי באוויר שיצרה זוהר שואף. אלפי גבעוליו משתרגים לפרטי פרטים. כמו שיח – ענן מתוך ממלכת הסרט אטוואר. שתי הרקדניות עומדות צמודות זו לזו, ידיים משתחלות זו בזו, מעלות על הדעת משחק "סבתא סורגת", עד כמה אפשר לסבך את סבך ההשתרגות. הידיים אורגות את עצמן. הגוף נשאר זקוף. התנועה זורמת ופתרון תנועתי אחד מוליד את השני שכבר נמוג ביופי של הטווייה. אין אתנחתא במה שניראה בתחום המקודש. השיח מתחיל להגיב, משנה את צבעיו ועבודת הידיים היא מקור האנרגיה של אותו שיח יפהפה. כל מה שעשו בריקוד זה ליצור את צ'י , את החיים של אותו שיח קדוש.
הרקדנית והיוצרת רוני חדש מאד מאד גמישה. אפשר לומר שהיא ממש נערת גומי. היא יצרה את אני וכל הגוף הזה. בתכניה היא כותבת ,"ממתי זה לגיטימי להתנשא מעל גופי ולקרוא לו שלי, גוף שהוא טבע, גוף אינסופי". היא מתחילה להתגלגל, ככה סתם, הגוף אוגר קצת תנופה עד שהוא נעצר. היא נותנת לגוף, לרעב שבתוכו ולאפשרויות הטמונות בו להוביל. מנטרלת ביודעין את השליטה בו. כשהוא נעצר, היא נוגעת במקום זה או אחר, אם בעדינות או בכח כדי שהגוף מחדש יגיב, והגוף הגמיש מתנשא תוך תנופה מרהיבה באוויר, מפסל את החלל, מראה את יכולותיו המפתיעות. לפעמים מתכווץ בתוך עצמו קטן קטן. כל אלה יכולות שספק אם השכל היה יכול לדמיין. אלא, שכעבור דקות ספורות, העין מתרגלת, מאבדת עניין, ומה שהגוף עושה ניראה כמו אימפרוביזציה לנושא "מה הגוף שלי יכול לעשות"? מה שהיה חסר זה דיאלוג אמיתי, בין ה"אני" של הרקדנית לבין הגוף. כאשר מראש היוצרת מבטלת עצמה בפני הגוף, נוצרת תמונת ראי הפוכה לשליטה המירבית של הרקדן בגוף. אני סבורה, שהעניין מצוי במתח שבין השניים.
את Cede יצרו רבקה לאופר ומתיאוס ואן רוסום (בהשתתפות הרקדנים: נועה חולדאי, ג'וי קמין, נועה הן, רבקה לאופר, שני ליכט, מתיאוס ואן רוסו ותמאס וולשוט), למוסיקה של ואן רוסום וולשוט ועיצוב תלבושות של נופר שושובני. זה ריקוד שכולו מתבצע כשהרקדנים שוכבים על הגב על הרצפה במעגל ונשארים באותו מרחב. הם יכולים להתקדם באותו מעגל, להתכווץ, לפרוש איברים, אבל זה איזור תחום במסגרת של מיגבלה. הפתרונות שנוצרו מצביעים על חיפוש ויש בהם עניין. ההקשבה של הרקדנים זה לזה נהדרת מה שיוצר דימוי של ייצור אחד בעל 8 ראשים ו-16 גפיים. במיוחד נחרטו בזיכרוני קטעים שבהם כל הגוש מתכווץ, ומנוע התנועה הפנימית בתוכו דמם רק כדי שרק הראשים יסתובבו באיטיות שטומנת בתוכה סוד של אמירה. הקליידוסקופ התנועתי בצבע תכלת התנהל בשלמות אבל לי היה חסר משהו שיפריע את השלמות הזאת, סוג של קלקול מכוון, כמו בזן.
Place to Be מאת דור ממליה ודריוש נובאק מקרינה איכויות של המזרח הרחוק. משתתפים בה הרקדנים ג'ין וינג וון, דריוש נובאק ודור ממילה. מוזיקה מקורית ליצירה נכתבה על ידי דבידסון ג'קונלו. זאת קבוצה של אנשים שמתנועעת יחד בתחושה של "מה טוב שבת אחים גם יחד". התנועה איטית, זורמת, קסומה. באיכות התנועה הנהדרת בולטת הרקדנים וינג וון, בעיקר בקטע הסולו שלה בו היא פשוט עומדת, מושיטה את היד, כמו מודעת לאור פנימי שהיד מפזרת, או לחילופין, לאור חיצוני שיצבע את היד. אחר כך היא מושיטה את היד השנייה. כל כך פשוט וכל כך קסום. מעבר לכך אין צורך להאריך את היצירה.
I Carry, You Hold של אוליביה קורט מסה היא מפתיעה. אני מכירה את מסה כרקדנית מצוינת שהשתתפה ביצירות של יוצרים רבים, אבל הפעם היא הפתיעה ביכולות הפיזיות שלה. היא רוקדת יחד עם יוחאי גינתון ובודקת איתו את מערכת היחסים הפיזית בין גבר ואישה. אין היררכיה. עלה בדעתי היצירה חמורים של ניר וליאת בן גל, שם גם השניים עושים אותה עבודה סזיפית. יש כאן התגוששות של כח פיזי נטו, בלי סיפורים, חף מרגשות. הצירופים מפתיעים, אקרובטיים, מגרדים את סף יכולות ההעזה של השניים. מסה מוכיחה, שלמרות שהיא אישה, קטנה יותר, וודאי שוקלת פחות מגינתון, היא חזקה לא פחות ממנו. היא מאתגרת את עצמה ללא פשרות, ללא רחמים. וואו, כמה היא חזקה.
