את היצירה Amor על פי קומדיה של לופה דה וגה הספרדי מתקופת הבארוק, החלה ליצור טימופייבה עוד לפני שהקורונה הגיעה אלינו. אין זה מקרה שאחרי שהתמודדה בהצלחה עם נושא קשה של השואה ביצירתה Memento, חשה צורך לפנות לנושא קליל יותר, כמו למשל, כזה שעוסק באהבות וטעויות. לכאורה נושא שטותי אבל הוא משקף את הטבע האנושי שלא ממש השתנה מאז המאה ה-17. היא לא יכלה לדעת עד כמה כולנו נהיה זקוקים לאותו משב רוח של "הכל עובר חביבי", שכמו אותן משחקי אהבה, הנולדים וחולפים, כך גם הקורונה. כל החודשים האחרונים הוקדשו לחזרות עם קומץ רקדנים מסורים. הוזמנתי לבכורה, כאשר לראשונה בחיי הגעתי לבכורה המיועדת ללא קהל. באולם הגדול של מרכז סוזן היו כ-30 מוזמנים רובם בני משפחה של הרקדנים, אנשי תקשורת וצוות צילום בווידאו.
הליברית של מיכאל סדובסקי מעניק לכוריאוגרפית פלטפורמה ליצירת מחרוזת של סצנות, וכלל לא חשוב בעיני אם השתלשלות האירועים הסבוכה מובנת, כי בעיני מדובר במנוע שמקדם את הריקוד. להבנתי, טימופייבה נשארה נאמנה לליברית, הקפידה לבצע אותו, לקחת אותו בו זמנית ברצינות אבל גם תוך לגלוג. בעיני, הכוראוגרפיה המשובחת והרקדנים הטובים, כמו גם התפאורה ועיצוב התלבושות המעולים, הם תנאי הכרחי ליצירת קומדיה, בסיס איתן שעליו אפשר להתחיל במשחקים מבלי להיגרר לקומדיה זולה. רק תפירה עילית יכולה ליצור קומדיה, לכאורה שטותית החושפת את האופי האנושי ולהיות אמנות משובחת.
טימופייבה יצרה את הבלט לשמונה רקדנים סולנים מעולים, כל אחד עם אישיות וחזות שונה. למשל, יובל כהן הגבוה והדקיק, המעלה על הדעת דון קישוט בצעירותו. הרקדנים נדרשים לא רק ליכולת טכנית טובה אלא גם לכשרון משחק, ותענוג לראותם רוקדים. רובם ממוצא רוסי ותלמידים שגדלו בבית הספר לבלט המצוין של טימופייבה. הם אמנים ששולטים בטכניקה שמשרתת את הביטוי האמנותי שלהם. במיוחד התרשמתי מהזרימה התנועתית שבאה לידי ביטוי בולט ברכות בחלק העליון של הגוף. הייתי אומרת שהרגליים רגלי בלט והטורסו והידיים הם של מחול מודרני. התוצאה היא בלט עכשווי שנמדד לא רק בפתרונות של לקסיקון התנועה אלא גם באופן הביצוע.
הבלט משופע בדואטים, אפשר לעקוב אחרי הפתרונות של טימופייבה. כולם בנויים היטב. אני מודה שהעין שלי תמיד מחפשת את הפתרון הכוריאוגרפי הבלתי צפוי, כזה שיפתיע אותי ביצירתיות שלו. זה דורש זמן חזרות ממושך כדי "לדוג" אותם ולברור משפע הפתרונות הצפויים. אין ספק שטימופייבה עשתה כברת דרך ענקית כיוצרת, וכאן הייתי מעודדת אותה להמשיך ולחפש את הבלתי צפוי. הוא כבר קיים אצלה, ניכר שהיא מחפשת, מבינה את רזי הכוריאוגרפיה, אבל ניתן להגדיל את המינון, כדי שכל ואריאציה תהייה יהלום מלוטש שכולו פתרון כוריאוגרפי מבריק.
התפאורה והתלבושות של אינה פולונסקי מעולות. בעוד שהעלילה סבוכה, יש בהירות מרנינה בתפאורה. היא בנוי מקשתות לבנות מתקדמות שמעצבות את חלל הבמה, וגם עיצוב התלבושות מקסים, רמז לסגנון הברוק שמצא פתרונות מבריקים בבגדים קלים התואמים לנושא ומחמיאים לגוף הרקדנים.
בלט ירושלים, עם המנכ"לית מרינה נאמן והמנהלת האמנותית והכוריאוגרפית נדיה טימופייבה עשו כברת דרך ענקית בזכות מקצועיות, כשרון ודבקות במטרה לאורך שנים. אני מקווה שמשרד התרבות, עיריית ירושלים, וכל הממומנים על תקצוב הלהקה, יבינו איזה נכס תרבותי קיים בעיר ירושלים.
