ביקורת מאת רות אשל
אורין יוחנן ואילנה בלסן הן שתי רקדניות ותיקות שמייצגות את הנשים שנמאס להן מהתנשאות הגברים, שנמאס להן איך גברים מצפים שהן תתנהגנה, שנמאס להן מהתגובה של הגברים שכל מה שלא מקובל עליהם בהתנהגות נשים, הן שומעות, "גם זה יעבור לך".
היצירה בנויה כאוסף של סצנות. בראשונה הן שתי נשים עטופות בצעיפים גדולים צבעוניים שיוצרים דימוי של חיג'אב שמתוכם ניבטים רגליים ארוכות חטובות בנעלי עקב גבוהות. מרבית הסצנה בנויה על תנועות המבוצעות בתמונת ראי, או בקאנון של אותה תנועת ראי, והן מלוות את עצמן בצלילים ארוכים. דומני שהיה ניתן להפיק מארג יותר עשיר ומסקרן, הן בקומפוזיציות התנועתיות והן ברמה של אקורדים קוליים מתארכים. הסצנה תופשת עניין כשהן חובשות משקפי שמש, והנשים "הצנועות" יושבות על כסאות ומפסקות את רגליהן לרווחה כנשים מופקרות. אחר כך הן יורדות לרצפה, גוררות אחריהן את הכיסאות, ואותן "חסודות" נראות כזאבות מיתולוגיות משחרות לטרף, משתוקקות להוציא את זעמן בנשיכות עסיסיות על אלה שכלאו אותן בחיג'אב, ועל אלה שמסכימים בשתיקה.
סצנת החיג'אב הסתיימה, מורידות שכבת בגדים, נותרות לבושות בשמלות קצרצרות, יושבות זו לצד זו, מגלמות נשים "פרחות", המוניות, גסות, לועסות מסטיק, מגזימות בכוונה, מושכות אותו החוצה, משחקות איתו באצבעותיהן הדביקות, וכמו בקאט קולנועי, הן הופכות לצמד נשים מתוקתקות, "בובות ברביות", נעות בתנועה קצבית מיכנית. בעוד שסצנת המסטיק נישארה, לא מעובדת, הרי קטע הברבריות הוא יותר מהודק ומדויק.
חשבתי שהן ממש נועזות בסצנת "המכשפות" שבו בתנועות נחשיות הן מגלות את שאיפותיהן האפלות הכמוסות בתוכן בתנועה וקול. גם כאן ,היה אפשר לעבד את הסצנה, להשתרגות בין איברי הגוף "הנחשיים" של פתרונות שמתרחקות מהצפוי. לברור. לסנן. מורידות שכבת בגדים נוספת, ועכשיו שתיהן בבגד גוף זהוב שמחניף לגוף, אולי רקדניות במועדון לילה? בתחרות מלכת יופי?. בלסן יושבת עם רגליים צמודות, ושרה בגובה סופרן את נעימת מות הברבור, מעיןהתגלמות של יופי תוגה. בה בעת, אורין רצה תזזיתית בכל הסטודיו, מנסה להקיא, לא בוחלת בכל קול, כמו מחפשת את המגעיל ביותר שהגוף שלה יכול להפיק. ויש תחרות הפרצופים המכוערים בין שתיהן, וגם קטע שבו הן מחברות וקושרות עצמן, ותוך כדי מיגבלה זו מתקדמות בחלל, מתגלגלות, מתפרעות. לאורך היצירה, הקול שלהן הוא דומיננטי אם כי יש גם קולאג' של קטעים מוזיקליים. הסופרן גבוה, נקי, ושתיהן מתגלות כזמרות מחוננות.
אין ספק, שאורין ובלסן הן פרפורמריות אדירות, נועזות, הסצנות שבחרו לעסוק, הן מעולות, אבל מרבית הסצנות נותרו כחומר המצוי בשלב של אימפרוביזציה. וזאת, בניגוד, לשירה שעברה טיפול מוקפד יותר. דומני שאורין ובלסן סמכו יתר על המידה ניסיון האימפרוביזציה שלהן, על הפתרון של הרעיון המוצלח, ועל כך שהן מקצועיות בדרגה גבוהה, ולא הקדישו את תשומת הלב הנדרשת לעיבוד הסצנות. מכאן נובעת היעדר תחושת מינון, כמה זמן להקדיש לכל סצנה, לכל סדרת פעולות, כי מרבית הסצנות עדיין פרומות. דווקא ההעזה, ההשתטות כביכול, הפרודיה, דורשות טיפול מדויק מקצועי ברמה הכי גבוהה (ויש להן את היכולות לכך). ייתכן ובתנאי סטודיו , כל זה פחות בולט מאשר על הבמה, מה גם שההעזה והנוכחות שלהן, מחפות חלקית על החסר.
