ביקורת מחול מאת רות אשל
בלט דורטמונד העלתה תוכנית מגוונת של כוריאוגרפים מעולים, שהראה את רוחב ההסתכלות של כיבוד העבר והסתכלות לעתיד. פתח המחול הריגוש המסחרר של הדיוק של פורסייט שהוא מחווה לכוריאוגרפים מריוס פטיפה וג'ורג' בלנשין ששמו את התנועה נטו, כלומר את השפה התנועתית, במרכז העניין שלהם. הגוף והתנועה הם הסיפור האמיתי ולא הליבריט, במידה והוא קיים. שלוש רקדניות ווירטואוזיות, מלאות שמחת חיים (גיאודיטה ויטלו, אמנדה וירה, מנואלה סוזה), בחצאיות טוטו שעיצב סטפן גלוואי, שהזכירו לי את עיצוב התלבושת של אוסקר שלמר בטריאד בלט, המעגל המושלם של הטוטו מקיף את האגן בצבע ירוק פיסטוק. שני הרקדנים הגברים (פרנצסקו ניגרו, פליפ קבקאק) בבגד גוף קצר בצבע בורדו. במהלך הריקוד תהיתי, מה כאן "פורסייטי" בריקוד? ועלו בדעתי לפחות שתי נקודות הראויות לציון: האחת, היא הדחיסה של כמות חומרים תנועתיים בתוך המשפטים המוסיקליים, שגם הם מהירים: מה שיותר להספיק. עוד פירואט ללא ההכנה; עוד באטרי של הקשת והחלפה מהירה של רגליים; עוד השחלה של כמה צעדי ריצה. האתגר של הרקדנים הוא ענק; איך להספיק לבצע את הכל, ויחד עם זאת, לשמור על ניקיון הביצוע? וחשבתי על מכונת תפירה שמתוכנתת על רקמה מסובכת, עשירה פרטים, ואינה פוסחת על אף אחת. המכונה אינה מתעייפת, אבל כאן מדובר בבשר ודם. פה ובשם, העין שלי צדה, ואולי באכזריות לא ראויה של מבקרת, כמה פספוסים של רגליים לא די מתוחות, פירואט שהסתיים בנפילה, אבל בהתחשב במשוכות הווירטואוזיות, רמת הביצוע הייתה טובה וזכתה למחיאות כפיים סוערות של הקהל. ואציע, אלמנט נוסף "פורסייטי" והוא שהרקדנים הגברים אינם משמשים כמקל בר נייד לרקדנית שתוכל להישען עליו, וגם לא מעלית לשאת את הרקדנית על כתפיהם. לגברים חומרים משלהם, קפיצות גדולות שרובן מעוטרות בבאטרי, פירואטים מסוגים שונים. גברים של ממש, ונשים של ממש. זה ריקוד מצוין לפתוח את התוכנית, הוא קליט, מרהיב בווירטואוזיות שמציגה את היכולות של הלהקה.
ריקוד שונה לחלוטין הוא קקטוסים של אלכסנדר אקמן, בביצוע 26 רקדני הלהקה ותזמורת קאמרית של מוזיקאים. על הבמה עשרות פודיומים מרובעים בגודל שווה, עם עוביים שונים. בנוסף לתזמורת, דיבור מלווה חלקים של היצירה, ואני מודה, שלא הבנתי את הנאמר. אולי היה כדאי שחלקו היה כתוב בתוכניה? כל אחד מהרקדנים על הפודיום שלו, לבוש מכנס שחור ארוך, חולצה לבנה, ופס פודרה לבנה על השיער. הזכירו נזירים מהמזרח הרחוק. חשבתי שאנו רואים ומקשיבים לתזמורת של גוף וצליל. הרקדנים צוחקים, מתופפים על הפודיומים, רצים עליו, רוקדים באוניסונו, או כל אחד בנפרד, כאשר התאורה מלאת הדמיון של טוס וייסר "משחקת" איתם, בוחרת מה להאיר? מה להסתיר? לוקחת על עצמה תפקיד מנצח תזמורת, או מנטור של משחק שחמט, שמנתח את סטטוס המשחק, מפנה את תשומת לב הצופה אל רקדן זה או אחר. בשימוש בפדיומים אין הפתעות, אבל התנועה היא מדויקת, זוויות אחידות של כפופים במרפקים, בתנוחות, שלעיתית תנוחות אמנות לחימה. הדיוק מרשים ומעניק עוצמה לביצוע של עשרות הרקדנים. ופתאום, הגריד עם הפנסים יורד, אחר כך עולה. למה? לפעמים גריד צדדי תלוי באלכסון. למה? לא יודעת. ניראה שאקמן לקח לעצמו חופש לעשות ככל העולה על רוחו, ואולי אפילו יש משהו מתריס בחופש הזה, כמו שאקמן אומר, עם פנים מעוותים ועיניים פקוחות, "אתם לא תגידו לי, מה נכון ומה לא". ויש קטע קסום שכולם מסתדרים ממושמעים, כמו לתמונת מחזור, שרים הימנון לאומי, ובקטע אחר ובונים קונסטרוקציה מכל הפודיומים ומניחים עליהם את הקקטוסים. והשאלה שמנקרת היא מה כל זה קשור לקקטוסים, שבמהלך הריקוד הרקדנים נושאים על כתפיהם כמוצג מוזאוני עתיק, אבל לא עושים בו שימוש נרחב. חפרתי בדמיוני בחיפוש אחר קשר, ואני מציעה את הפירוש, שאולי הוא מופרך לחלוטין: שהרקדנים הם סוג קקטוסים אנושיים, והם כלואים על הפודיומים, כאילו היו עציצים. ובנוסף כלך, האנשים, כמו הקקטוסים, הם שורדים בעולם משתנה, דוקרניים וגם מתוקים. הריקוד הוא חידתי, אפשר להדק, אבל בהחלט מעורר עניין.
ניראה שהטקס הפגאני של העלאת הצעירה הבתולה כקרבן עם בוא האביב, למוזיקה הנפלאה של איגור סטרוינסקי, ממשיך להצית את דמיונם של כוריאוגרפים. והיצירה פולחן האביב של אדוארד קלוג חתמה את התוכנית. עיצוב במה הוא של מרקו יפלו, עיצוב תלבושות של ליאו קולש, ועיצוב התאורה של תומש פרמצל. תמונת הפתיחה מעוררת סקרנות, כאשר שני שורות בכיוונים שונים, אחד של גברים והשנייה של נשים, העומדים כחנוטים עם עיוות קטן של זן בגוף, שלא ייראו מושלמים מדי. על הקיר האחורי מוקרן פס אור אפרפר עם דוגמה חידתית, שמעניק תחושה של ניקיון, ובמה עכשוויות. מה שמייחד גירסה זו, מאחרות שראיתי, זה מפל המים שנופל מתקרת הבמה. הבמה החלקה היא שמכתיבה את אוצר התנועות, ובעיקר את ההחלקות. הפתרונות צפויים אבל אי אפשר להתעלם מהאסתטיקה, יפי הגוף של הרקדנים, התאורה המשתקפת במים. שניות קסומות מתרחשות כאשר הקבוצה נופלת עם גוף מתוח מלוא קומתו לרצפה, מול הנבחרת (עליזה אוזנובה). שוב ושוב הקבוצה מגייסת כמויות אדירות של אנרגיה, דוחפת את הרצפה בידיה, מתנתקת, עפה באוויר. בקטע שמבקש לתאר "ריקוד עד המוות" של הנבחרת, הקבוצה קופצת על המקום, אולי כי אי אפשר להתקדם במרחב מסכנת החלקה. הקבוצה מעלה על הדעת את הגברים המנתרים של שבט המסאי האפריקני, והם, מאתגרים/מאלצים/מעודדים, את הנבחרת לקפוץ עד איבוד כוחותיה. יחסית לפרשנויות אחרות, החומר התנועתי שניתן לנבחרת הוא מועט, וייתכן גם שהרצפה החלקה, שמצד אחד מעניקה פתרונות תנועתיים, גם מגביל, מחשש להחלקה של פציעה. רגע מצמרר חוויתי, כאשר הנבחרת, שגוף שלה שרוע על רצפה, נדחף החוצה מהקבוצה, כמי שמילאה את צרכי השבט, ועכשיו היא סתם גרוטאה אנושית, שאין בה יותר צורך.
כאמור, זאת תוכנית מגוונת בביצוע של להקה טובה ורעננה. הרבה ריקוד טוב שכך. כל זאת עושה אותה לקליטה ומענגת לצפייה לקהל הרחב.
