ביקורת מאת רות אשל.
אינטימדאנס הוא פסטיבל שמבקש לעודד העזה, התנסות, ומחקר במסגרת אינטימית של עבודה שאורכה כ-15 עד 20 דקות. השנה נבחר הנושא LIMBO, דהיינו "בין לבין", שהוא מצב ביניים של נטישת המוכר, והחדש טרם התייצב. מצב כזה, שעדיין לא מקובע, עשוי להצמיח רעיונות רעננים. כידוע, קל לזהות מהפכות, אבל קשה יותר לזהות ניואנסים של ההבדלים בין גלים דומים, שבכל זאת, עשרות בשנים מבדילים ביניהם.
אני בת 80, וזכיתי להיות עדה וגם לקחת חלק במהפכות ושינויים שעברו על עולם המחול כרקדנית, כוריאוגרפית וחוקרת מחול, אני מוצפת בהרהורים, ותובנות הניזונים על זיכרונות וצפייה בעיניים שלי, בהתנסות שלי, ולא נאלצת להסתמך רק על קריאה מלומדת ופרשנות של אחרים. וכל ההקדמה הזאת באה להסביר, שכאשר צפיתי באינטימדאנס 2022, עלה בדעתי שמרבית העבודות דומות ליצירות ניסיוניות, הפוסט-מודרניות (לא פוסטמודרניות) שראיתי בארה"ב בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובישראל של שלהי שנות הה-70 ושנות ה-80.
אני מודה, שאני נוטה לצפות ביצירות מבלי לקרוא עליהן מראש. מבקשת מפגש ישיר ביניהן לביני, למטען שאני מביאה איתי. ישיר. בלי תיווך. לעיתים קרובות, הקריאה בתכנייה גדושה ברעיונות חובקי עולם, שאיני מוצאת דבר, בינן לבין מה שאני רואה על הבמה. הפעם, אחרי הצפייה, קראתי מספר פעמים את ההסברים בתכנייה לעבודות, ועלה בדעתי שכמעט בכל העבודות, נקודת המוצא הוא הרעיון הקונצפטואלי, ומשם עוברים לגוף למצוא פתרון, שייתן מענה לאותו רעיון. כלומר, התהליך הוא הפוך. אם בעבר נקודת המוצא היה המחקר הגופני, שחוקר את עצמו נטו ושייט לעבר דימויים, הרי הפעם, נקודת המוצא הוא מהנושא הקונצפטואלי שממנו נולד המחקר הגופני. למשל, בתוכנייה של אינטימדאנס על העבודה "I BEND " של יובל גל, כתוב, "בכל פסיעה, בכל ישיבה באוטובוס או לחיצת יד מתכופפים בגופינו מפרקים שונים… ואני מתכופפת , ומטה את עצמי.. כשהרעיון הוא [כשאני], מתעקמת וזזה לכיוונים שונים עד כדי אובדן תחשה עצמית. מחפשת להפוך את החולשה לכוח, את השבר להמצאה". במחול הפוסט-מודרני היו מסתפקים בשם "קווים שבורים בגוף" וכל השאר היה פתוח לדמיון.
במחקר מחול, כמו במחקר אקדמי, מעלים היפותיזה, שואלים שאלה, והחוקר יוצר לעצמו את מסגרת כללים. ככל שהמסגרת מצומצמת יותר, ככל שכלליה חמורים יותר, יש ניתוב לצלילה עמוקה אל משחק הגילוי. ואני סבורה, שהמחקר הוא גילוי הלא נודע. ניתן לגשת למחקר מכיוונים שונים, כולם לגיטימיים בעיני, אבל מה שחשוב, זאת התוצאה. במקרה של מחול, מה שהעין רואה. האם מה שאני צופה בו עכשיו הוא שיחזור של מה שראיתי לפני עשרות בשנים? האם יש שוני? האם עכשיו צוללים לעומקים חדשים? האם יש שוני בטעם של היוצרים בתקופות השונות בבחירת החומרים? האם הפתרון מבריק בחדשנותו? האם הוא פותח דרכים לשדות חדשים? לזכותן של המנהלות האמנותיות מירב דגן וסתיו מרין, כמו גם ליועצים האמנותיים נאווה צוקרמן וארז מעיין שלו, כמו גם המנחים שראו את העבודות בתהליך היווצרותן, יש הלימה בין הרעיון הקונצפטואלי לבין הנחיות הבדיקה בגוף. הלימה מצביעה על תהליך מחקר נכון, אבל לא בהכרח על מוצר או פתרון מבריק. זה כבר קשור להעזה, לכשרון והנכונות של היוצר.ת לצלול לעומקים, להפתיע את עצמו.
כל ההקדמה הזאת באה להסביר איך אני מסתכלת על המחול, ובחרתי להתייחס למספר עבודות:
"קוורטט על שתיים" הוא של הרקדניות והמבצעות טליה ואקנין ושירה מרק. הן משתמשות בשני צינורות תעשייתיים ארוכים. בתכניה כתוב: "מה מתגלה כאשר אנו מרפות ומוותרות על ההתנגדות כתגובה היחידה האפשרית מול תחושת סכנה? מהם הכוחות המופעלים כדי לשאת את משקל החומר ואת משקלו של הסירוב?….". יש כאן הבדל בגישה לעבודה עם חפצים למה שהיה מקובל במחול הפוסט-מודרני הישן, שבו ערך השוויון היה מרכיב חשוב. עכשיו לא מדובר בדיאלוג בין שווים, בין חפץ לגוף, אלא נהפוך הוא. הגוף של הרקדניות/יוצרות חלש וקצר מהצינורות. הצינורות נוקשים, ואילו הגוף של הרקדניות פגיע, וגמיש. אני רואה מפגש בין החלש לחזק, ובכל זאת הרקדניות שולטות בצינורות. הן מדגימות שתכנון נכון, איך, והיכן לאחוז בצינורות, מעניק להן את העליונות. אחת מהרקדניות אפילו מאתגרת את עצמה ועומדת על הראש ומשעינה עליה את הצינור הגדול והכבד. הפתרונות ברובם צפויים, כמו יצירת צורות גיאומטריות של חיבורים והצטלבויות בין הצינורות, טיפוס עליהן. אבל הבחירה לבצע את העבודה בחצר תעשייתית מוסיפה עניין על רקע שפע של צורות גיאומטריות של דלתות, חלונות, סורגים למיניהן. והצפייה העלתה בדעתי, תזמורת של צורות גיאומטריות תעשייתיות המלוות את קוורטט הסולנים.
על הרעיון ב"קיש קיש קריא" כתוב, "הגוף ריק ומתמלא בפעולות זרות. גוף מופעל על ידי זמזום, על ידי מערכת הפעלה קורסת… מנסות לייצר את עצמו. ברגלים במוכנה, רימות על הרצפה, זבובים בלהקה…." ב"קיש קיש קריא" מאת רותם הלר, עם הרקדניות היוצרות תפארת קלימובסקי, נועה ברטור והלר, קיים דיאלוג בין אביזר חיצוני קטן שהוא קופסה עם גרגרים, ושמשמשת ככלי נגינה, לבין 3 "קופסאות" גדולות של גוף הרקדניות. ניתן לדמיין את הגוף שלהן כמכלים גדולים המשתרעים על פני הטורסו והאגן, והם ריקים, למעט חופן גרגרים או חפצים קטנים אחרים הטמונים בתוכן. הקופסה הקטנה החיצונית מרשרשת "מעירה" או מפעילה את 3 המכלים שבגוף הרקדניות והן מרוכזות במשחק להרעיד את הגרגרים שבתוכן. בעיני יש קסם במשחק בין האביזר החיצוני, לבין האביזר הטמון בגוף הרקדניות. הרקדניות הולכות, קופצות, לעיתים נפרדות, לעיתים חוברות יחד, בדרך כלל באוניסונו, הן נופלות לרצפה, מתגלגלות. הן מודעות לגרגרים שבגופן, מעיפות אותן לדפנות הגוף, ברכות, בחוזק. לטעמי, העבודה ארוכה מדי, אבל התוצאה מפתיעה ברעננותה היצירתית.
העבודה "מבוכים וציפורים" מאת דנה מרכוס בביצוע הרקדנים היוצרים איתמר גלינה ואורי יששכר היא בעיני התנסות מעניינת במסגרת מגבלה שנוצרת ממתיחת סרטים לאורך, ובהמשך גם לרוחב, משטח הבמה. הכלל הוא, שהרקדנים יכולים להתקדם רק מתחת לחוטים ולא לגעת בהן. על הרעיון שבעבודה כתוב בתכניה: ""בוא איתי רגע, נשכב על הגב או נתגלגל. אתה יכול להיות כל דבר שתחבר, גם אני. ..זו הבריחה שלנו אבל גם המציאות. נשמח בשביל לשמוח, נשחק בשביל לשחק, וננוע כדי לנוע". הפתרונות המעניינים יותר כאשר הרקדנים מחוברים יחד והאתגר לעבור מתחת לחוטים קשה יותר ודורש פתרונות ויכולות פיזיות ודיוק מרבי. בקטעי הסולו שבהם כל אחד רוקד בתוך ריבוע משלו. הריבוע לא משמש מגבלה מכיוון שהוא מרווח למדי. יחד עם זאת משמש הזדמנות נוספת להראות את היכולת הטכנית היפה של הרקדנים. העבודה עשירה בתנועה, נעים להתבונן ברקדנים. בעבודה זו, כמו גם בעבודות נוספות בתכנית, יש שימוש רב בדיבור וחשתי זילות הדיבור. אין דיקציה ואין ליטוש. מדברים. הדיבור. גם בעבודות נוספות בתוכנית.. גם זה אפיין את העבודות הפוסט-מודרניות. גם הפעם, חשתי בזילות הדיבור (בנושא זה אני מרחיבה בספרי "מחול פורש כנפיים" עמודים 313-366).
העבודה "יצירה לזוג וילד שישן כרגע (בתקווה) בבית" מאת גליה עיני ודניאל גמליאלי (וידיאו של אפרת עיני), יוצאת מהחיים של בני הזוג עם פעוט. העבודה פרומה לחלוטין, וזה החן שלה. טקסט המורכב מהרהורים של בני הזוג מוקרן על התקרה. השניים עייפים, מתמוטטים. עלה בדעתי סדנה עם אנה הלפרין בקליפורניה שבה השתתפתי לפני עשרות בשנים, שבה הריצה את הרקדנים למעלה מחצי שעה על המשטח, כשהמטרה הייתה למוטט אותנו מרוב עייפות, לפרוץ את כל המחסומים, להגיע לחופש, לתת לאמת לצאת מהגוף, לחוסר השליטה, לשיגעון לצאת, פרום לגמרי. והפעם, הזוג שאיבד כל שליטה, משתעשע עם דובון, עם אוטו צעצוע. הם שרים, רוקדים, מנגנים. רק לשרוד, לא ליהרדם, להמשיך הלאה ולקוות שהפעוט יירדם. בסצנה תיאטרלית זאת המשחק מעולה.
ברצוני לכתוב על דגה פדר, ואפתח בגילוי נאות. אני מכירה את דגה שנים רבות במסגרת פרויקט החיים שלי עם בני העדה האתיופית. לכאורה, עלי להימנע מכתיבה, אבל דווקא אותה היכרות עם תרבות זאת, מאפשרת לי להבין טוב יותר את הקשיים וההישגים של דגה במעבר משפת פולקלור לעבודה עכשווית. היצירה של "באמא-שלי" יוצא מתוך סיפור אישי. בתכניה כתוב: "פסיעה על חבל הטבור. מסלול שהוא הקו, המקשר בין אם לבת, חבל הספוג זהות, תרבות וזיכרונות… מבט מחשש אל העתיד שבה דמות האם מהווה מראה להצצה אל דמות הבת העתידית". פס בד לבן חוצה את הבמה שבקצה עומדת כורסה ועליה מונחת נטלה (צעיף אתיופי). דגה מצויה בין לבין. בין התרבות האתיופית לתרבות המערבית/ישראלית. בניגוד ליוצרים האחרים, לדגה שפה תנועתית מקורית ועשירה הנובעת מתוך זיכרון הגוף שלה. היא גם פרפורמרית אדירה. הפס הלבן משמש מגבלה של שימוש במרחב. עליה לחשוף את השפה המיוחדת שלה, להפגיש אותה לאפשרויות הטמונות ביידע הקומפוזיציה המערבי, כדי שהדרך, או מסע הזיכרון, יידבר בשפה של מחול עכשווי. העושר התנועתי, גם מאתגר אותה. מה לבחור? איך לפתח? איך לרתום את העושר הזה? איך להדק אותו, כדי שיתמקד בנושא מתוך "דיבור של הגוף". ההחלטות מעידות על בגרות אמנותית. מרבית היצירה מתנהלת בשקט, בשירה שיצרה דגה (שהיא גם זמרת), ולקראת הסוף ממתינה הפתעה מבריקה של פס קול של שיחה עם אמה, וכך גם האם קיבלה "קול" משלה.
הפסטיבל מעורר שאלות. איך להמשיך בחיפוש? איך להתחדש? איך פורצים את הדרך? דומני, שהמפתח הוא קודם כל, בהכרת העבר, בהבנה עמוקה איך אנו כאנשים עברנו שינוי במהלך עשרות בשנים. לא צרכים להמציא את הגלגל, אלא לשפר, לעדכן, ואולי להגיע לפתרונות לא צפויים. בסופו של דבר, הגוף אותו גוף, רק "האיך" משתמשים בו הוא שונה. כיום הכל לגיטימי, והפריצה לחידוש, קשה יותר, אבל לדמיון אין גבולות, כמו גם להעזה, ולכן יש לברך את הפסטיבל המעניק במה ומסגרת ליוצרים ורקדנים לחפש לגלות בתוכם, את מה שלא יידעו.
