When Love Walked In” " / כוריאוגרפיה: יוסי ברג ועודד גרף / מופיעים-יוצרים: עופרי מנטל, טל אדלר אריאלי, יוסי ברג / ייעוץ מוזיקלי ומוזיקה מקורית: נדב ברנע / תלבושות: אילנית שמיע / תאורה: עומר שיזף/תיאטרון תמונע 12 באפריל/ ביקורת מחול מאת רות אשל
איך אתאר את חוויית הצפייה במופע החדש של יוסי ברג ועודד גרף? על פניו, זה סוג של מחזמר או אופרטה בנושא האהבה. שלושת הרקדנים/זמרים עופרי מנטל, טל אדלר ויוסי ברג שרים ורוקדים. לפעמים זה מפגש של הוא והיא, או של הוא והוא או של שלישיה. נשמע באנאלי להחריד, אבל זה הדבר האחרון שניתן לומר על יצירה רעננה ומקורית זאת.
מה שעושה אותה לכל כך מעניינת הוא הבחירה לא לרקוד רק לשירים מוקלטים (גם זאת יש) אבל בעיקר לרקוד ולשיר ביחד. ושוב נשמע בנאלי? אבל זה לא ריקוד עם תנועה רכה נמסה לשירה רומנטית, או שיר העוקב אחר התנועה ומתאר אותה במתיקות. זה גם לא שירה מהוקצעת של זמרים. מה שראינו אלה מילים, מלודיה ופיזיות החוברים יחד, פורצים מהגוף באינטנסיביות כדי לצעוק, לקלף את כל הדימויים השחוקים על אהבה כדי לגרד, לשרוט, לדבוק בחיים עצמם. העניין מסובך, יש מספר אפשרויות, גבר עם גבר? גבר עם אישה? שלישיה? ואנו רואים כמיה אמתית לאהבה, לשייכות והרבה פחד מפגיעות. הנעימות, כמו המילים, מוכרים ממחזות זמר וממסיבות ריקודים שליוו אותנו מזה עשרות בשנים. התרגלנו אליהם, שרנו אותם לעצמנו, כאשר המלודיה והמילים על אהבה הפכו לשחוקות. אלא שכאן, המילה, השירה והתנועה חוזרים מחדש למקור הרגש, הם פורצים שלובים זה בזה בכנות גדולה ואולי בזה טמון הכוח של היצירה.
הקהל יושב מסביב למשטח הבמה. כמה עשרות מנורות צבעוניות תלויות על התקרה כמו קישוט במסיבה של צעירים. השלישיה בבגדים יומיומיים, מציגים את עצמם כמו שהם, ללא ניסיון התיפהפיות או של מאמץ למצוא חן זה בעיני השני. הם מציגים רצף של תנוחות באנליות של אהבה כמו מתוך פוסטר של סרט הוליוודי. זה הפורמט הקיטשי. ואז הם מתחילים לשיר תוך כדי ריקוד. זאת לא שירה יפה, או מדויקת אלא שירה שפורצת החוצה כאשר המילה חשובה ועוסקת במצב האמיתי העדכני ואילו המלודיה מחברת אותנו יותר לדימוי המוכר בשירים. זאת מעין שירת/דיבור, והמילים מתגלגלות בין השלישיה, מתארגנות מחדש, פורצות כמו מתוך שיחה, מתוך פרץ רגשות. התנועה איינה מזערית כמו אצל הזמרים כדי לא לפגוע באיכות השירה, אלא כאן התנועה גדולה, חדה, פורצת למרחב. הם שרים ורוקדים לאורך כל התכנית בווליום מלא.
ביצירה מושחל סולו אישי של ברג שהוא חריג באופיו. סוג של שבירת רצף, אתנחתא. הסולו הוא מעין תעודת זהות ובנוי בשיטת האקומולוציה של דיבור ותנועה המציינים נקודות חשובות בחייו. כל פעם הוא חוזר לנקודת ההתחלה ומוסיף אינפורמציה נוספת. הוא אינו חוסך באנרגיה, כל מילה ותנועה חשובים, משמעותיים בחייו. יש גם קטע פרודי על טקס בר המצווה. כן, הוא ילד טוב מהקריות, בגיל 18 יצא מהארון, רקד בבת שבע אבל חלם לרקוד אצל פינה באוש ועם מדונה. ולא הכל ממתממש והוא שוכב על הרצפה, גבר בן 42 ומילל בבכי. בקטע מרגש, ברג ועופרי מתנשקים, גבר ואישה, נמסים בתוכה ברכות יפהפהייה. ויש גם איזכורים לאהבה מתוך הבלט "אגם הברבורים", והרגליים רוטטות כמו התקדמות מהירה על הבהונות (בורה) והידיים מתרוממות ויורדות כמו בסולו "מות הברבור".
שלושת הרקדנית בגילאים שונים. הצעירה עופרי (24), טל (30) וברג המבוגר ביניהם. הם גם שונים במיבנה הגוף ובחזות החיצונית שלהם מה שמדגיש את האינדווידואליות של כל אחד. תענוג לראות אותם רוקדים כל כך מסורים פיזית, קולית ונפשית לאהבה שבתוכם.
