ביקורת מחול מאת רות אשל
היצירה של פאפיואנו שייכת לקומץ יצירות שנחקקות בזיכרון בזכות השוני, ההפקה המושקעת, וההעזה של היוצר לפנות אל מיתוסים אפיים. בהעזה זאת, הוא מעלה על הדעת את הבמאי פטר ברוק שביים את האפוס ההודי "המהבראטה", אלא שפאפיואנו לא מסתפק בכך, והוא פונה אל האפוסים כתמרור אזהרה, כאמצעי להשפיע על החברה האנושית. הוא סוקר את ההיסטוריה העולמית, ומבחין בדפוס חוזר מעגלי של הרס עצמי, ועד התאבדות. כיוצר, הוא המבוגר האחראי, הוא נביא הזעם, הוא האב האוהב והרחום, הוא האמן המלא התפעלות מההישגים התרבותיים האמנותיים. כדי שהמסר שלו, לא יילכד ברשת הריאליזם, הוא פותח את מופע בהשלכה של רעיון ההרס העצמי, על חרקים שנמשכים לאור הירח, ונכנסים לסחרור עד מוות. לאותם חרקים, בגודל אנשים, יש רגליים ארוכות ודקיקות, טורסו רחב באזור השכמות שנוגס באורך הידיים, צוואר ארוך, כדור קטן דמוי ראש, והכל עטוף בבגד גוף שחור. הם מוזרים מצחיקים.
על קיר גבוה ממוקמת מנורת ניאון מהבהבת, ששולטת בגלי המוח שלהם. החרקים לוקחים סולם, ואחוזי עמוק מטפסים אל האור. אנו, הצופים, יודעים שזה יגרום למותם, אבל אין לנו עניין לעצור בעדם, כי זה כל כך משעשע לראותם מטפסים, מתחככים זה בזה עם הגוף המוזר שלהם. ומה שתיארתי, זאת אחת הדוגמאות, איך פאפיואנו, אומן הניגודים, קושר יחד את ההומור והטרגיות של החיים. אנו יודעים, מה שהחרקים אינם יודעים, ובה בעת אנו נהנים מהבידור. רק בסיום סצנת החרקים, כשהם חובטים ראשם בקיר באקט של התאבדות, כשהד מכות הראש ממלא את האולם, אנו מפנימים שמה שראינו היה הריקוד האחרון. אקט למחשבה.
רוחב היריעה של הדימויים של פאפיואנו הוא גדול, כה עשיר, שגם סדרה טלוויזיונית עתירת כספים, לא היתה יכולה להפיק, ובכל זאת, פאפיואנו עשה זאת על הבמה, בשעה ו-58 דקות. האמצעי שבחר הוא המינימליזם, כלומר, ההידוק התמציתי. כדי להעניק למינימליזם את תשומת הלב הראויה, הוא יוצר במה, עם רקע ורצפה לבנים. כמו קנבאס נקי של צייר (הוא החל את הקריירה שלו כצייר). כך, לכל חפץ, לכל תנועה, לכל התקדמות – יש חשיבות. התאורה הנהדרת, יוצרת צלליות, שלוליות אור, ותורמת ליצירת אווירה הנגועה במגע של קסם.
פאפיואנו, יצר תיאטרון ויזואלי של תנועה.. הוא בחר בשמונת הרקדנים (שבעה גברים ורקדנית אחת ) כדי להשתמש בדיוק, באיכויות התנועה שלהם, שניזונים ממודעות הגבוהה של הכשרתם כרקדנים. קטעי המחול נטו הם מעטים, אבל אני זוכרת לטובה את ריקוד הסטפס החביב של החרק.
השור מככב ביצירה. זה שור גדול שחור ומרשים. הוא מסמל את הגבריות, ועלתה בדעתי היצירה "בתוך המבוך" של מרתה גרהם, שם השור והמבוך מסמלים את הפחד של האדם. במיתולוגיה היוונית, גברים צעירים היו מוקרבים לשור, וכך גם כאן, גברים צעירים בעירום, ניצבים מולו, ואולי אותם גברים בשחור המפעילים את השור, הם אותם גברים שהוגשו לו למנחה? הדמיון חוגג ביצירת חיות מיתולוגיות מחיבור חלקי גוף, בין גברים ונשים, מתבסס על האפקט של חלקי עור מוארים, ואחרים מכוסים בשחור, ונעלים בחושך.
היצירה עשירה בדימויים יפהפיים, כמו הרקדנית בריאנה או'מארה ששרועה עירומה על גב השור. יש כאן ניגוד לובן הגוף שלה מול השחור של השור, הרכות הנשית שלה, מול החוזק הגברי שלו. למרות ששניהם ללא תנועה, יוצר הבמאי מקום לפרשנות אירוטית. והרשימה ארוכה, וונוס של הצייר בוטיצ'לי והמזרקה, הבתולה שאוחזת את התינוק וחלב נוזל לעבר הצופים, האבנים הפולשים מתוך דלת צרה אל הבמה, שממנה בונים את מגדל בבל? את מגדלי התיאומים? כמו החרקים, אנו רוצים להגיע לאור? לירח? לאלוהים? ויש קטע קסום של הרקדנית שנשאבת לתוך האור, ובהמשך, עוצמת האפוקליפסה של העולם הטובע, כשהבמה הגדולה של האופרה מתפרקת.
לא כל הדימויים ברורים, וגם יש קטעים, שניתן היה להוריד, לברור, כי העניין דועך, אבל גם רגעים אלה, אינם פוגמים בעוצמה המקרינה של הטוטלית של מופע "אחר". הרי לשם כך ישנה הסדרה למחול בבית האופרה, שרק שם, ניתן לעלות מופעים נועזים ואחרים.
