מאומה לא הכין אותי להנאה שחוויתי מהמופע המקורי והרענן של הרקדן והכוריאוגרף מרטיני יחד עם אמנית הוידאו סשה. מרטיני רקד בלהקת בת-שבע בבלט קולברג, לאחרונה בלהקת אבשלום פולק וכבר קטף מספר פרסים ככוריאוגרף, ואילו סשה היא בעלת תואר בקולנוע ועריכה בסורבון נובל (פריז) ותואר שני בתעשיית הקולנוע התיעודי בלה פמיס (פריז) ונודעת בעבודה הניסיונית. הייתי מתארת את מרטיני כרקדן/ליצן שיוצר תיאטרון פיזי. הנושא הוא אגו טריפ של הרקדן שרוצה לראות את עצמו כמלך, סוג של לואי -14. יחד עם סשה הם עובדים על הכנת סרט עליו. אלא שכאן האגו שלו פוגש את זו של הצלמת, שרוצה לצלם אותו כפי "שהיא רוצה". יש כאן מאבק על מבט ההסתכלות לגבי המוצר המוגמר ו מתחולל קרב הומוריסטי. זאת הפרשנות שלי.
הסרט פותח במה שניראה כסרט דוקומנטרי המלווה בהתפרצות מחיאות סוערות של קהל אלפים המריע לכוכב. ניראה שעל כך המלך חולם ומתגעגע. בחדר הלבשה מרטיני מכין את עצמו, לובש את האפודה המוזהבת, כורך בקפידה סביב צווארו את הצעיף, בודק את פרטי האיפור וחשוב לו שכל שיערה בגבה מונחת במקומה. ההתרגשות לקראת המופע מעוררת בתוכו אימפולסים של אדרנלין שיעניקו לג'סטות שלו הקרנה של כוכב-על. הוא סוג של צ'רלי צ'פלין מלכותי. הכל מוכן ל- grand entrée , כלומר, לכניסה הגדולה של המלך לבמה. והנה הוא יוצא, הוא סוף סוף מגיח, ממלא את ריאותיו אוויר לקראת הג'סטה המלכותית, אבל אבוי לאותה בושה, את מכנסי הזהב שכח ללבוש והוא בתחתונים, ורק חסרה הצעקה של הילד "המלך הוא עירום".
ההמשך הוא ריקוד של המלך. איזה אלגנטיות מרהיבה של כפות ידיים, איזה פוינט מוגבה ובוהן חדה, ואיזה השתחוויות עמוקות עמוקות. בתוך כל זאת שזורים קומבינציות קטנות בסגנון בלט קלאסי, קפיצות גדולות של גראנד ג'טה, באטרי מהיר ומדיוק – המלך מדגים למעריציו את רפרטואר "נוצות הטווס המרהיבות שלו." הריעו…
ופתאום הפה המלכותי נפער משמיע צעקת אימים כמו בציור ה"צעקה" של הצייר אדוארד מונק. הגוף שלו מתארך, מתעוות וקופא. כמו מרבית האמנים, גם המלך רדוף בשד הפחד. הוא מעלה על הדעת את פטרושקה הכלוא בחדר של האמרגן האכזר. התנועה שלו זועקת "הצילו", "לא עומד יותר במתחים של הקהל" והיא חוזרת שוב שוב, קוטעת את הריקוד המרהיב של המלך", וגם שאנו מצפים לה היא מפתיעה כל פעם מחדש כי למרטיני יש תחושת טיימינג נהדרת. מרבית הריקוד מתבצע לשקט, כמו סרט אילם שפס הקול נמחק. אין רגע משעמם כי מרטיני פשוט כובש אותך.
לבמה נכנסת לבמה סשה, ובניגוד למלך היא בבגדי עבודה יומיומיים, אוחזת מצלמת וידאו, והוא מציג בפניה את כל הרפרטואר המרשים של הפוזות המוגזמות שלו, ניראה כמבקש לכפות עליה את הדימוי שלו. הוא אפילו שוכב לרצפה ומפרכס. מה לא עושים? אבל היא בשלה. הוא מתחיל להתקדם על ארבע כחיה, מעכס נפלא, היא בעקבותיו, מצלמת, מצלמת, מכסה את העדשה, מצלמת, קוטעת את ההמשכיות, דגה מתוך הוידאו צילומי סטילס.
בסיום הם יושבים ומתבוננים במוצר הסופי של הסרט. אנו מזהים קטעים מוכרים אבל בעיקר מופתעים מצילומים מזוויות בלתי צפויות. לסרט הצמידה סשה שיר של לורה פוזיני בפופ לטיני מעניק למה שראינו היבט חדש עכשווי. ואיך כל זה מסתיים? לא אעשה ספוילר, אבל בטוח שלא באופן שגרתי.
מרטיני נחרת בזיכרון, מעורר סקרנות לראות יצירות נוספות. איך ספק שהוא עוף מוזר ומכושר מאד.
