מילדות נחשפתי לתרבות הערבית, חייתי ונשמתי את המוסיקה, הקולות, הזיכרונות והריקודים שלה. מאז הלכתי וחזרתי, נעניתי ונסוגותי, נעתי הלוך ושוב, לתוך התרבות הזו והחוצה ממנה, עד שהבנתי איך למזג בתוכי מזרח ומערב ואיך לשלב בגוף ובנפש את מה שלמדתי עם מה שכבר ידעתי. המיזוג הוליד מופע מחול שלם, המורכב משלוש יצירות. המופע נוצר ללהקה שנוסדה במיוחד בשביל פרויקט זה: "להקת פורטל: בין עולמות המחול”. במאמר זה בחרתי לספר ולהיזכר, ביחד אתכם, בדרך שעברתי ובתחנות עיקריות שבהן ביקרתי בדרך ליצירת המופע ולהקמת הלהקה.

צלילי ילדות

גדלתי בשכונה שכל תושביה יוצאי צפון אפריקה. חוויתי את המקום כמו היה כפר מרוקאי שבו הזמן עמד מלכת, מוקפת באנשים פשוטים, אנשי משפחה, שחיו על פי המנהגים והתרבות שהביאו אתם מהרי האטלס הרחוקים.

את אהבת הריקוד והמוסיקה ספגתי שם, בבית הורי. אני זוכרת את החפלות (חגיגות מרוקאיות מסורתיות), שאבי היה עורך בביתנו. הוא היה שוחר מוסיקה ואף על פי שחי חיים פשוטים וצנועים, לא ויתר מעולם על מוסיקה איכותית. את זיכרונות ילדותי מלווים צלילי להקות הנגנים, שאבי הזמין לחגיגות שערך. הם ניגנו מוסיקה מרוקאית מסורתית ומוסיקה מצרית קלאסית, כמובן עם דגש מיוחד על שיריה של אום כולתום. לפעמים הייתי חוברת לאבי ושרה אתו דואטים בערבית, בצורה של שאלה-תשובה, או מסתכלת על הנשים רוקדות. כך גדלתי, בסביבה שופעת ניגודים בין חיים עמוסים בקשיי יומיום לבין התעלות הנפש לשמע צלילי המוסיקה הערבית.

בנעורי החלטתי להשאיר מאחורי עולם תרבותי זה. עזבתי את "הכפר" ויצאתי לבדי לעיר הגדולה, ללמוד באקדמיה למחול בירושלים. בעת שקיבלתי הכשרה כרקדנית בלט קלאסי ומחול מודרני, תפסה את מקומה של המוסיקה הערבית מוסיקה קלאסית מערבית.

נביעה פנימית של תנועה אינטואיטיבית. מסגרת ללא מסגרת

לאחר שהשלמתי לימודים תיכוניים באקדמיה למחול בירושלים הצטרפתי ללהקת קול ודממה (1990-1987), בניהולו של הכוריאוגרף משה אפרתי. אפרתי, יוצר ממוצא ספרדי, יצר עבודות שהן שילוב של בלט קלאסי ומחול מודרני ובחלק מיצירותיו השתמש במוסיקה ספרדית. כבר אז הרגשתי קשר חזק למוטיבים המוסיקליים המזרחיים והתחברתי היטב לעוצמה ולחושניות בתנועה המיוחדת של יצירותיו. בתום שלוש שנים הצטרפתי לאנסמבל בת שבע, בניהולו של אוהד נהרין (1992-1990).

הקשר שלי עם עולם האימפרוביזציה והקונטקט החל כשהכוריאוגרף אריה בורשטיין בא לעבוד עם אנסמבל בת שבע ובחר בי לעבודת סולו שיצר. בעקבות העבודה עם בורשטיין החלטתי לעשות מעבר אמיץ, עזבתי את אנסמבל בת שבע והפסקתי לתרגל טכניקה קלאסית ומודרנית, לטובת חקירת תנועה טבעית וזרימה אינטואיטיבית הבאה מהקשבה למתרחש בגוף פנימה. לא יכולתי לפרק את מה שרקדתי או להבין את התנועות עד תום, אבל יכולתי לחוש בנביעה פנימית של תנועה אינטואיטיבית עוצמתית ומספקת, ברמות שלא יכולתי לחוש קודם לכן. הנשמה שלי השתחררה לחופשי, לעתים בפראיות חייתית ולעתים ברוך, בעדנה ואף בחוויית דיוק כמו זאת שמאפיינת אומנויות לחימה ותנועה קדומה.

המעבר היה מאתגר מאוד. ממסגרת תובענית של עבודה יומיומית בלהקה – באנסמבל בת שבע ובקול ודממה – אחרי חמש שנים רצופות של הופעות, שיפור הכושר הגופני וחיזוק השרירים, עברתי למסגרת ללא מסגרת. הרגשתי פחד לאבד את הטכניקה שבניתי עם השנים, פחד לוותר על הידע הגופני הקלאסי שרכשתי, פחד מפני הלא נודע. כך נאלצתי ליצור לעצמי מסגרת עבודה של תרגול יומיומי אחר ובניתי לעצמי סדרת תרגילים, כדי לתמוך בריקוד ולתחזק את הגוף. הגוף שלי החל להשתנות, שריריו התרככו וצורתו השתנתה. במשך שלוש שנים מרתקות נעתי לצדו של אריה, למדתי ממנו וביחד אתו. אחת לחודש העלינו, ביחד, מופעי קונטקט-אימפרוביזציה במרכז סוזן דלל. כך למדתי את אמנות האימפרוביזציה על הבמה במלוא עוצמתה.

בתום השנה השלישית לעבודתנו המשותפת, נסענו יחד למפגש אימפרוביזציה בטוסקנה שבאיטליה. עם עוד עשרים אוהבי תנועה חקרנו אלתור בתנועה בסטודיו ובסימטאות העיר. ודווקא שם, בכפר רוקטדריגי (Roccatederighi), צצה בתוכי תשוקה עזה לרקוד ולחקור את ריקודי הבטן. בשעה שכולם אלתרו ברחובות, מצאתי את עצמי מסתגרת בסטודיו, שמה מוסיקה ערבית קלאסית ורוקדת בשכיבה, מטלטלת את המים שבגוף ובמיוחד את המים שבאגן. כך הבנתי שיש בתוכי תשוקה גדולה לחקור את ריקוד הבטן. הרגשתי שחזרתי הביתה.

בדרך חזרה ארצה אמרתי לאריה שיש לי חזון לחיבור בין שני עולמות המחול: מחול עכשווי-מערבי וריקוד מזרחי. התשובה שלו היתה משמעותית ביותר מבחינתי: “אורלי, אם יש מישהו שיכול לחבר בין עולמות אלו – זאת את".

 כמו מים המחלחלים בסלע

כך אמר אריה ואני הלכתי לשם, מצוידת בידע ובחוויות רבות של תנועה אינטואיטיבית. מאותו רגע הפסקתי כל עשייה תנועתית אחרת והתמסרתי לעולם ריקוד הבטן. ימי התמלאו בתרגול עצמי, בלימוד ובחקירה בלתי פוסקת. חקרתי את אפשרויות התנועה במפרקי האגן, את החיבור בין תנועה לנשימה ואת משקל הגוף והאגן. התברר כי מימוש האפשרות להניח את משקל הגוף במלואו על הרצפה אינו סיפור פשוט בכלל. כל איבר והסיפור שלו. בהתחלה רק שכבתי שעות על הרצפה, כדי לאפשר למשקל הידיים, הכתפיים, הראש והאגן לנוח עליה. לאחר מכן התחלתי לחפש את האיכות של הרפיה אין-סופית בזמן תנועה. לאט לאט  התפתחה והתגבשה סדרה של תרגילים ותנוחות, שמיושמים על הרצפה, בישיבה או בשכיבה על הגב. נוצרה סדרה של תנועות רפטטיביות, בעלות אופי מחזורי, שעם התרגול הולכות ונהיות קטנות ומדויקות יותר.

התחלתי לגלות ולחקור את איכות המים בגוף. תוך כדי התרגול, הגוף התחיל להיחוות כמכל מים גדול. המים נחשבים יסוד רגשי: הם שוטפים, מחלחלים, סוחפים, עמוקים, מסתגלים, מציפים ומשתנים. ההרפיה, החלחול העמוק של המים אל תוך הרצפה והאדמה, וכן תנודות המים תוך כדי תנועה, הובילו אותי לחוויות פיסיות ורגשיות עמוקות שהעלו זיכרונות מודחקים ורגשות עתיקים. הפירוק הרגשי וההצפה שחוויתי בתקופה זו הובילו אותי להשלמה עם הגוף ועם עצמי ובסופו של יום לשמחה גדולה – לרגעי אושר גדולים מחוויה של תנועה ונוכחות מלאה בגוף.

 אוצר חי ומשתנה. הפוטנציאל היצירתי שבאגן

כעבור שנתיים של התכנסות פנימה וחקירה מענגת הכרתי את אבי בני, נכנסתי להריון והמשכתי באותה חקירה תנועתית במצב חדש ומשתנה מיום ליום. התרגול בזמן ההריון היה מבחינתי תהליך מרתק, עמוק ומדיטטיבי. הבנתי שהרחם מכיל בתוכו אוצר חי ומשתנה וחוויתי את הפוטנציאל היצירתי שנמצא באגן שלנו, הנשים.

התרגול התנועתי שלי הושפע והשתנה בעקבות השינויים הגופניים שחוויתי והתובנות שרכשתי. הבנתי שהתנועה חייבת לתמוך ולהגן על אזור הבטן והגב התחתון. תובנות אלו מלוות אותי עד היום בריקוד ומחוץ לו: היכולת להתחבר ליצירתיות ולמלאות דרך האגן, התחושה שהבטן עגולה ורב-ממדית (ולא שטוחה) והצורך לשמור עליה רכה ומוגנת.

למדתי גם להיות אמא לבני ולהכיל את רגשותיו. היה עלי ללמוד איך לשלב את התרגול שלי בתוך חיי החדשים – כל זה חייב אותי להיות מרוכזת יותר בזמן התרגול והשיעורים שלמדתי. האמהות היתה ועודנה שלב משמעותי בחיי. השינוי הפנימי שעברתי השפיע מאוד על אופן העבודה שלי ועל התייחסותי אל הגוף.

הדרך מהפנים לחוץ

החוויה שהחלה ברמה האינטימית ביותר, על השטיח בסלון ביתי, ביקשה לצאת החוצה. התחלתי להופיע ולחשוף את מה שגיליתי על עצמי ועל ריקוד הבטן. הופעתי בקטעי סולו שיצרתי בפסטיבל גוונים במחול עם  מהבטן (1997), ובפסטיבל עכו עם מהבטן של אורלי (1996), ביחד עם כמה מהמוסיקאים הבכירים בישראל. הופעתי גם בפסטיבל ישראל עם המוסיקאי הדגול עומאר פארוק (Omar Faruk) ולהקת "בוסתן אברהם”. התנסויות אלו, המפגש עם מוסיקאים מוכשרים, בניית כוריאוגרפיות ואלתור בהופעה חיה, היו הישג גדול ומרגש. כל התרבות שספגתי וההתנסויות התנועתיות שחקרתי קיבלו ביטוי אחר, מדויק. העבודה עם המוסיקאים הנדירים הללו אפשרה לי להפגין וירטואוזיות על הבמה ולהרגיש כאילו גופי הוא כלי נגינה.

לצד התנסויות מעצימות אלו, חוויתי חוויות מבלבלות ולא נוחות בכמה הופעות מעטות באירועים פרטיים. התנסויות אלו עוררו בי דחייה והתנגדות לריקוד בטן והיו פעמים, שאחרי הופעה הרגשתי בזויה וטמאה. באותה תקופה חשתי כי הצופים תובעניים ושהם מצפים כי כרקדנית בטן אעניק להם סיפוק ובידור. לא תמיד התחברתי למסר שמשדרת רקדנית בטן, שרוקדת כדי לרצות את הקהל, גברים ונשים כאחד, שרוצה להיות הכי טובה, סקסית יותר מכל חברותיה ונחשקת בעיני הגברים. הופעות אלו, שלא היו מעל במה מקצועית, שם יש גבול ברור בין הרקדנית לקהל, היו חוויות קשות. הרגשתי כאילו אני כלואה בתוך דבש מתוק ודביק, מול עיניהם החושקות של הצופים.

חוויות אלו העלו בי שאלות רבות על עצם היותי רקדנית בטן. שאלתי את עצמי אם אני בתחום הנכון. ההתמודדות לא היתה פשוטה, מכיוון שנמשכתי לריקוד עצמו ולרטט בגופי, אבל לא התחברתי למה שבא עם ההופעה מול קהל. לא התחברתי לתלבושות המגרות ולחשיפה הגופנית המקובלות בתחום זה. הרגשתי פער גדול בין החוויה המעצימה שחוויתי באמצעות התנועתיות האינטימית של ריקוד הבטן, לבין תחושת ההשפלה שהרגשתי לאחר הופעות מסוג זה. רציתי להביא לקהל את העומק הגופני והרגשי שחוויתי תוך כדי ריקוד, אבל הרגשתי שאני לא תמיד יודעת איך להגן על עצמי מתובענותו של הקהל. התפישה שלפיה על רקדנית הבטן לרצות את הקהל הצופה בה, עימתה אותי עם מצב כואב המושרש בחברה שלנו ברמה רחבה הרבה יותר – נשים נדרשות לרצות את הגברים ולהשביע את גחמותיהם.

מבולבלת ונבוכה נוכח הקונפליקט שהתעורר בתוכי המשכתי ללמד ולחקור, להעמיק את התנועה ולהבין את מקורה הגופני והרגשי, הנשי והחושני. כמעט ולא הופעתי כרקדנית בטן. כשכן הופעתי, עשיתי זאת על הבמה, הרחק מעיניו החושקות של הקהל. ככל שהעמקתי את חקירתי והבנתי את המתרחש בגופי, המבוכה והבלבול היטשטשו עד שנעלמו. בנוסף, ברגע שיכולתי לראות בעצמי חלק מאותן נשים שההתניות החברתיות גורמות להן סבל והתחלתי לחוש חמלה כלפיהן והזדהות עמן, יכולתי לפרוץ את המסגרות ולהיות אדם חופשי, חושני ושורשי שקשור לתרבות ולעומקים שאינם תלויים בציווי החברתי. כך יכולתי לצאת לדרכי בתחום הריקוד המזרחי, עם הבנה עמוקה של שורשי הדיכוי של הנשים בחברה. ואז החלה החגיגה האמיתית. יצאתי לדרכי בעולם ריקוד הבטן ומצאתי שם נשים מופלאות, שרוקדות כמו אלות ושהיו לחברותי למסע. הנחיתי שיעורים בפסטיבלים גדולים בארץ, שחשפו אותי כרקדנית והביאו לתודעה את עבודתי כמורה והפכתי לחלק חשוב ורצוי מהעולם זה.

בין עולמות המחול

 בד בבד עם ההעמקה ההולכת וגוברת שלי בתחום ריקודי הבטן, חזרתי לתחום האימפרוביזציה. יצרתי קשר עם קבוצת חברים ויחד חקרנו אלתור בתנועה, במוסיקה חיה על הבמה ובסטודיו. החזרה לעולם המחול העכשווי ולאימפרוביזציה היתה גדושה בהכרה רחבה יותר של גופי ושל פנימיותי, ביחד עם יכולת לפרק תנועות גדולות לתנועות קטנות והבנה של מרכיבים עדינים יותר בתנועה. העולמות של ריקוד הבטן והמחול העכשווי, של התנועה הטבעית והאימפרוביזציה החלו להתחבר בתוכי ולחלחל זה לזה. מצאתי שתרגילי הרצפה מתאימים גם לאימפרוביזציה ואילו שיעורי ריקודי הבטן קיבלו נפח נוסף, של חקירה תנועתית הנובעת מעולם המחול העכשווי והאימפרוביזציה. הריקוד נעשה מלא בפרטים וביחסים מורכבים בין חלקי הגוף השונים. ככל שהתעמקתי במתרחש בתנועת הגוף על מרכיביו השונים, הרגשתי סיפוק בתנועה פשוטה ואורגנית ולא היה לי צורך בהפגנת טכניקה גופנית מוחצנת.

בזמן עבודתי המשותפת עם אנסמבל אימפרוביזציה נפגשתי עם שי דיין, חוקר ומוסיקאי מחונן. ביחד הנחינו קורסים משותפים לתנועה ולמוסיקה. בסמינרים, שאותם כינינו "בדרך הבית", חקרנו את המורכבות והקושי של היות ברגע, נוכח וערני. בעידודו של דיין נפתח קולי והתחלתי לשיר. שרתי מאותם מקומות שמהם אני רוקדת: מהקשב לתנועה של הקול בגוף. הערוץ הקולי נפתח לפני וחיבר אותי לעולמות עמוקים של התת מודע.

הלימוד נמשך וההקשבה לנשימה, למרחב הפנימי, החיפוש אחר תנועה ללא מאמץ, קיבל הדהוד מיוחד והעמקה גדולה בקורס ויפסאנה שבו השתתפתי. בעקבותיו נשביתי בקסמיה של מדיטציית הוויפסאנה, שאותה אני מתרגלת כל בוקר וכל ערב עד היום. בעקבות קורס זה הרגשתי שאני יכולה ליישם את התובנות הגופניות הנוגעות לזרימה ולתנועה ללא מאמץ גם בחיי הפרטיים. תובנות הריקוד והתנועה חלחלו גם לחיי היומיום שלי, ליחסים שלי עם עצמי ועם הסובב אותי. העמקתי גם את לימודי על תנועת הגוף ותבונתו במסגרת קורס להוראת פלדנקרייז, שם מצאתי את אבי התנועתי ושם קיבלתי אישור מדעי לחוויות גופניות רבות שאליהן נחשפתי עם השנים.

גדושה בידע שרכשתי בלימודים ובשעות רבות של תרגול עצמי ובתחושה של שלום פנימי, הרגשתי שאני מוכנה ליצור יצירה שבה ישתקפו ויתחברו העולמות השונים שבהם ביקרתי. הגיע הרגע שבו הרגשתי ששליחות הנעורים שאליה יצאתי בברכתו של אריה בורשטיין הגיעה לשיאה. עולמות המחול השונים שאליהם נחשפתי התחברו בתוכי בצורה עמוקה ושלמה. כך הרגשתי מוכנה ליצור יצירת מחול ראשונה שתשקף זאת.

שלש יצירות (2010) – מופע בכורה של להקת פורטל

להקת פורטל התגבשה מרקדניות ותיקות ונאמנות, שליוו אותי בעבודתי במשך שנים, ואליהן הצטרפו רקדניות נוספות בעלות רקע בתחומי מחול שונים. כך החל מסע משותף אל עולם הכוריאוגרפיה והיצירה, שהיה טוב ומשמעותי מבחינתי. יצרתי את מה שהיה טבעי לי, את התנועות הפשוטות, המחוברות לחוויות עתיקות, שורשיות ושבטיות ששכנו שנים בתוך גופי. העברתי אותן לרקדניות באמצעות חזרות רבות, כמו שנהוג בעולם הפולקלור, שבו ההפנמה התנועתית היא באמצעות חזרתיות. החזרתיות מאפשרת ליצור את הקסם באמצעות פשטות תנועתית, יעילות ודיוק.

העבודה עם בנות הלהקה ארכה כשנה, שבה הן עברו ביחד תהליך מעמיק ולא פשוט של השלת הרגלים ישנים ורכישת הרגלים חדשים. הן למדו איך לעבוד בתור קבוצה, כשבט, כשהריקוד משרת לא רק את האינדיווידואל אלא גם את הקבוצה כולה ואת הדבר שמעבר לה – אותה תנועה גדולה שעוברת הלאה לצופה ומזינה אותו בשמחה, בחיוניות ובמשמעות. המופע עלה לראשונה בפסטיבל מחול לוהט בסוזן דלל.

כעת הלהקה עובדת לקראת העלאה של יצירה חדשה, בקיץ הקרוב, שבה נמשיך לחקור את החיבור בין עולמות המחול, את ההופעה בריקוד ממקום של הודיה ולא של ריצוי, את האפשרות לרקוד ריקוד בטן חושני ממקום של חופש פנימי ושמחה, את התנועה ללא מאמץ ממקום של פשטות ודיוק ואת מידת הרלוונטיות של הפולקלור לחיינו העכשוויים.

שני תרגילים של אורלי פורטל

תרגיל ראשון

כמו מים המחלחלים בסלע, באותה סבלנות ומסירות, שוהים במקום, בזמן וברגע הזה, נותנים לגוף להרפות ממשקלו וממשאו, מאפשרים זרימה נינוחה של אוויר פנימה. וכך, בסבלנות ובחוכמה נשית, אנו לומדות איך מחלחלים מים בסלע ואיך מחוללים נסים בגוף ובנשמה. 

שבו על המזרן ברגליים משוכלות ("ישיבה מזרחית"), באופן שנוח לכם. חושו את עצמות הישיבה. העבירו בעדינות את המשקל של הגוף מעצם ישיבה ימנית לשמאלית, במינימום של תנועה, ובקצב שנעים לכם. לאט לאט הגבירו את התנועה, כאילו אתם מטלטלים בעדינות קערת מים באגן. תרגישו איך המשקל מתחלק בין שתי עצמות הישיבה באופן שטוח, בקו מקביל לרצפה, כמו "מריחה" עדינה של משקל האגן על הרצפה. זאת תנועה שלוקח זמן לסגל – היו סבלניים ותנו לגוף מרחב להגיע לנינוחות בה. בעזרת התנועה של טלטול המים מצאו את המיקום הנכון של האגן.

שימו לב אם יש צד אחד שאתם מרגישים באופן יותר ברור מהצד השני – הצד שבו עצם הישיבה פחות מורגשת, או מפרק הירך פחות פתוח. לכו לצד הפחות ברור וכוונו את המשקל אליו, ואחר כך חזרו לצד השני, הברור יותר. חזרו על כך כמה פעמים – טלטלה עדינה של המים באגן, תוך כדי הטיית הגוף לצד אחד ולצד שני.

שימו לב לנשימה בשני הצדדים, ולהבדלים, אם ישנם.

החליפו את שיכול הרגליים וחזרו על אותו תהליך.

שימו לב למשקל של כפות הרגליים ושל הברכיים.

תרגיל שני

שכבו על הגב, הניחו את כפות הרגליים על הרצפה והעמידו את הברכיים, כשהן פונות לתקרה. ידיים מונחות לצדי הגוף. חושו את כובד משקל האגן ובה בעת את משקל הראש.  הניעו את עצם הזנב מצד לצד וחושו בחיכוך מתמיד של האגן ברצפה. תנועות קטנות ונינוחות בקצב קבוע.הניעו את האגן כך ששני צדיו יישארו מקבילים לרצפה. הקפידו לא להרים צד אחד למעלה ושני למטה. שימו לב למשקל האגן לאורך כל הנענוע. חושו את המים בחלל האגן, במיוחד בתחתית האגן, בישבנים ובירכיים. אחרי כמה דקות של תנועה רצופה ונינוחה, הניחו לתנודות העדינות לעבור לאורך עמוד השדרה עד שתחושו תנודות קלות במשקל הראש.

אורלי פורטל – כוריאוגרפית, יוצרת ורקדנית בעלת ניסיון של 20 שנים. רקדה בלהקת "קול ודממה" של משה אפרתי, ב"אנסמבל בת שבע" ובאנסמבל "אימפרוביזה" שבו היא חברה, אשר חוקר את אמנות האלתור. כיום חוקרת את משנתו של ד"ר משה פלדנקרייז, יוצרת ורוקדת בין עולמות המחול.

עזרו בהכנת המאמר: טליה אורבך ויעל מבור