כשתושבי צ'נאי שבהודו אומרים "העונה", הם מתכוונים לחודשי החורף, דצמבר וינואר, שבהם מתקיימים בעיר פסטיבלים רבים של מוסיקה הודית קלאסית ושל ריקוד הודי קלאסי. התמזל מזלי וידידתי אלרמל ואלי הזמינה אותי לבוא לצ'נאי (Chennai) בעיצומה של "העונה". אלרמל ואלי (Ailarmel Vali) היא אחת הרקדניות המהוללות בסגנון הבהרטה-נטייאם (Bharata Natyam). הכרתי את ואלי כשהופיעה בפסטיבל ישראל בשנת 2009 וקשרתי אתה קשר אמיץ. היא גם הופיעה פעמים אחדות במסגרת הפסטיבלים ב"עונה" בצ'נאי.

הפסטיבל, שבו מועלות הופעות בשלל סגנונות וסוגות של מחול ומוסיקה, התקיים באקדמיה למוסיקה של מדרס. זהו מרכז מוסיקה מודרני, עם אודיטוריום גדול ומשוכלל ולצדו אולמות קטנים נוספים. הפסטיבל ארך שבוע, שבו בכל יום התקיימו ארבע הופעות. רובו הוקדש לסגנון הבהרטה-נטייאם, אך היו גם מופעים בכמה סגנונות נוספים: אודיסי, קאטאהק (Katahk), מוהיני אטאם (Mohini Attam) וקוצ'יפודי (KuchipudiI).

שתי ההופעות הראשונות בכל יום היו בשעות הבוקר, ובערב התקיימו שתי הופעות נוספות. את היום פתחו בדרך כלל רקדנים ותיקים, כלומר, אמני בהרטה-נטייאם מבוגרים. חלקם היו בשנות השבעים לחייהם והיו אף מבוגרים יותר. מפליא היה  לראות כיצד הרקדנים הוותיקים האלה שומרים על יכולתם הטכנית הגבוהה ועל ההבעתיות המופלאה שלהם. אבל מעל לכל, מרשים להיווכח שגם היום הם מונעים על ידי בהאקטי (bhakti), כלומר דבקות רוחנית באל. בהופעה השנייה בבוקר השתתפו רקדנים ורקדניות מדור הביניים, גם הם מקצועיים ביותר, וכך היה גם בהופעה הראשונה של הערב. בהופעה השנייה בערב הועלו ריקודי קבוצות.

בהרטה-נטייאם היא אחת מצורות המחול ההודי הקלאסי. סגנון זה הוא חלק אינטגרלי מהתרבות ההינדית המורכבת והעשירה. מקורו במדינת טמיל נאדו (Tamil Nadu) שבדרום הודו והוא הולך יד ביד עם המוסיקה של דרום הודו.

ראשיתו של הסגנון במחולות של כוהנות במקדשים, ואכן, בתחילת הדרך רק נשים עסקו בו. היום יש גם גברים שרוקדים בהרטה-נטייאם, אבל לרוב זהו ריקוד סולו של נשים. מופעי בהרטה-נטייאם מתקיימים כיום פעמים רבות מחוץ למקדשים ומועלים כאירועים אמנותיים בפסטיבלים ועל במות שונות.

הריקוד ההודי (Natya פירושו ריקוד ודרמה) הוא ככל הנראה העתיק ביותר ובעל הסגנון המפותח ביותר בעולם. הוא גם מקורן של רבות מתרבויות המחול באסיה. התיאוריה שמאחורי הריקוד ההודי והוראות מעשיות לכל ההיבטים שלו נמצאו כבר בחיבור "נטייה שאסטרה" ("Natya Shastra"), שנכתב אי שם בין המאה השנייה לפני הספירה הנוצרית למאה השנייה לספירה. זהו החיבור המכונן של הריקוד ההודי הקלאסי. "הריקוד הזה הוא לא רק למען התענוג. הוא מציג ביטוי קוסמי לכל העולמות", נאמר ב"נטייה שאסטרה". לפי החיבור, האל שיווה עצמו הוא אל הריקוד והריקוד שלו הוא "ריקוד החיים".

בניגוד ליהדות ולנצרות, בדת ההינדית ובתרבות ההינדית אין הפרדה דיכוטומית בין הגוף לנפש או בין הגשמי לרוחני. בבהרטה-נטייאם עבודת האל מתממשת באמצעות הגוף, שמביע את הרוחניות ומכיל אותה. לאחר שצמח מתוך הפולחן במקדשים של דרום הודו, עזב הריקוד את המקדשים ועבר גלגולים ושינויים. בדרך כלל זהו ריקוד סולו של רקדנית, אבל יסוד הבהאקטי נותר על כנו והוא מאפיין את הרקדנים גם בימינו.

בדרך כלל נושא הריקוד, הסיפור שלו, לקוח משני האפוסים ההינדיים הגדולים – המהבהרטה והראמיאנה. סיפורים על האל קרישנה, שהיה מנגן בחליל, חביבים במיוחד על יוצרי הריקודים. גם הצופה שאינו מבין את מלות השירים ואינו בקיא בסיפורים יזהה את דמותו של האל באמצעות תנועות של נגינה בחליל המשולבות בריקוד. הריקוד מלווה במוסיקה חיה – זמרה, נגינה בתוף ובכינור ולפעמים כלי נגינה נוספים. המוסיקאים יושבים על הבמה בצד שמאל. הזמר או הזמרת מגוללים את הסיפור בסנסקריט ובשפות הודיות אחרות. התנועות, המוסיקה והמלים כולן חלק אינטגרלי מהריקוד.

רקדנית הבהרטה-נטייאם לובשת תמיד אותה תלבושת לכל אורך המופע. גם אם היא מחליפה דמויות ותפקידים, התלבושת המרהיבה והצבעונית אינה משתנה. לקרסוליה קשורות מחרוזות של פעמונים קטנים, שמצלצלים כשהיא רוקעת ברצפה בכפות רגליה. הריקוד אינו מלווה בתפאורה.

על פי רוב הקהל מכיר את הסיפורים וגם אם אינו מפענח כל תנועה ותנועה הוא מבין את ההתרחשות ואת תוכן הריקוד. בריקודים רבים יש כפל משמעות. הגיבורה משתוקקת אל אהוב בשר ודם ובו בזמן גם לאל.

קצרה היריעה מלהיכנס לפרטי בכל הנוגע למאפיינים של סגנון הבהרטה-נטייאם. מרכיביו העיקריים הם: תנועות שמביעות רגשות והלכי רוח (מחוות מוגדרות בפנים, בתנועות העיניים ובידיים), תנועות סיפוריות, תנועות טהורות שאינן נושאות תוכן ומשמעות ותבניות קצב מורכבות, שמבוצעות בזריזות מופלאה בכפות הרגליים. תנועות מסוגים שונים שזורות בתוך הריקוד בסדר שמקורו במסורת של סגנון זה. להלך הרוח ולאווירה (Bhava) יש חשיבות מרכזית. כל אלה במשולב יוצרים את הראסה (Rasa) – החוויה האסתטית והרוחנית.

הרקדניות הן מבצעות. את היצירות מחברים מורים גדולים (גורואים). חלק מהריקודים הונחלו מדור לדור וחלקם הם פרי עבודה משותפת של הגורו והרקדנית. כל אחת מן הרקדניות למדה בעבר, או ממשיכה ללמוד, אצל גורו. ממנו היא לומדת את הסגנון וקומפוזיציות ספציפיות. בהופעה הרקדנית מקפידה תמיד להזכיר את הגורו שלה ולחלוק לו כבוד.

על החופש היצירתי של הרקדניות הרביתי לשוחח עם עם ואלי ועם פריאדרסיני גווינד (Priyadarsini Govind), רקדנית בהרטה-נטייאם נוספת, שגם אותה הכרתי כשהופיעה בפסטיבל ישראל. גם גווינד חיה ויוצרת בצ'נאי ומרבה להופיע בהודו ובעולם. שתי הרקדניות-האמניות הסבירו לי שאמנם הקומפוזיציות מונחלות להן על ידי הגורו, ששמר על כללי הסגנון המסורתי בכל הנוגע לתנועות, לסיפור, לסדר הקטעים, להבעה ולמוסיקה. עם זאת, לרקדנית ניתן חופש יצירתי לשנות ולהוסיף לקומפוזיציה, כל זמן שאינה גולשת לחריגה גסה מן הסגנון וממוסכמותיו. זוהי סוגיה עקרונית, שתקפה לכל סגנון מסורתי בהודו.

מלות המפתח הרלוונטיות לסגנון הבהרטה-נטייאם הן מסורת, דבקות ורוחניות שמבוטאת בגוף, עם מקצועיות מן המעלה הראשונה בכל הנוגע לתנועות הגוף, לדקויות, להבעה ולשליטה בקצב. הנוכחות ב-28 מופעי ריקוד הודי מסורתי במשך שבוע דחוס אחד היתה בשבילי חוויה רוחנית ואמנותית יוצאת דופן.

רחל בילסקי – יועצת מחול לפסטיבל ישראל, מרצה במכון כרם, באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, במכון ון ליר ובמכון גתה. למדה במרכז לאבאן לאמנות התנועה באנגליה.