תוך מיסגרת של ארבע תכניות הועלו 11 עבודות חדשות. וכולן טובות ועשיות בקפידה ויש מחשבה מאחריהן. והיו אולי עשרים דקות בתוך כל הדקות הארוכות שפתאום התרחש הדבר הזה שהוא מעבר לרעיון ולמחשבה ,שבו מתחולל ריקוד. היצירות נחלקו בין שני מנהלים אמנותיים, יורם כרמי ורונית זיו. הם עשו עבודה טובה מהבחינה החשובה של שמירה על איכות המופע, דיוק טכני, וצמצום הטקסטים המופיעים בתכניה, אתגר לא פשוט לאור הנטייה בערבי מחול להעלות בכתב הרהורים ורעיונות סתומים לעיתים.
מסך 1-2
Armed/ דנה רוטנברג, רקדנים: עדי בוטרוס, ענבר נמירובסקי, איילה פרנקל, אורי שפיר, עיצוב תלבושות: חגית אביר, ייעוץ מוזיקלי: יחזקאל רז
הכוריאוגרפית דנה רוטנברג מעלה על הבמה 4 רקדנים וכפפות לידיהם. כן, אין מגע, הבנו, יש פחד מחשיפה. ברכות , תוך כדי מגעים יומיומיים, חיבוק, ריקוד זוגות סלוני הכפפות וחוסר היכולת למגע עוברים שינויים, כפפה אחת נושרת ויש מאבק למצוא אחרת, כף היד מאיימת על עטויי הכפפות, כפפות נוספות מושלכות מאי שם אל הבמה, עכשיו גם דורכים עליהן כעל כיסוי בטוח מפני מגע בקרקע. הרביעיה מתאגדת ומתפרקת, מידת הקירבה אל הכפפה היא קנה המידה לקירבה זה אל זה. הגוף נע בצורה מקרטעת, הרבה זויות חדות המתחלפות בעמידה פנים אל פנים, ליטוף של עורף חשוף. שיר פופ ברקע, בין סטיב רייך לליסט, גם לא מותיר הרבה מקום לניחושים- " "touch me מאבק ללא תוחלת. ציטטה יפה של ו.ה אודן מסבירה את מה שאין לו צורך להיות מוסבר- תניחו לי לנפשי, זה גבול האוויר שלי. היוצרת מדברת בראיון על המרחב האישי, הפרטי הנפגע שוב ושוב. ההתעסקות בכפפות דרשה תשומת לב רבה של המבצעים ונהפכה למרכז העניין, כובשת את המחול עצמו כך שלא נותר מקום לחוויה נוספת, מעבר לנושא העבודה.
פירורים/ מאיה ברינר, רקדנים שותפים ליצירה: איילה פרנקל, מור נרדימון, גיל קרר, מאיה ברינר, מוזיקה מקורית: אורי אבני, עיצוב תלבושות: גלית רייך
שורה מהודקת של גופים בתנוחות ביניים של " בין התנועות" השלמות, הגדולות משדרת סוג של מצוקה. הם נעים במהירות אך כמעט בחוסר יעילות מכוון, מדי פעם רקדן נותר מבודד, יחסים רגעיים מתגלים בין הרקדנים. דמותה הבהירה של מאיה ברינר עצמה מבהיקה בניסיון להיות חלק ממה שמתפרש לרגע כייאוש קיומי וחוסר יכולת ליצור קשר, אך היא רקדנית אלגנטית מדי כדי שהעילגות האמיצה, דמוית יסמין גודר, תהיה באמת משכנעת. השורה מושכת ומשנה כיוון, הרקדנים מפעילים זה את זו, יש איזה מתאר מה אך עבורי יש יותר תהיה מאשר הבנת המתרחש, העין לא מצליחה לקלוט פרטים- או אולי להיפך, קולטת פרטים אך אלו לא מתגבשים לכלל תמונה אחת, אנרגיה אחת נהירה. הטקסט של המשוררת זלדה בתכניה דווקא מתאר מצב מדויק: ואיקץ והנה הבית מואר/ אך אין איש איתי בבית-/ ועצב כזה וצער. הריקוד אמנם נוגע בשיר, אך למרות הביצוע הנאמן של הקבוצה לא ריגש כמוהו.
מושך מוזר/אלדד בן-ששון, רקדנים: אלדד בן ששון, אלעד לבנת, מור גור אריה, מוזיקה: בולרו של ראוול
אחרי הזרות והקרטוע של היצירות הקודמות בתכנית פתאום תנועה שהקצוות שלה לא קטומים, שהיא משנה כיוון ומהות בתוך עצמה. אלדד בן ששון יצר ריקוד שמתקדם כל הזמן, והקבוצה ההדוקה הופכת מדמוית עכביש רב זרועות לנמר, תנועה נוקשה ושרירית הופכת למים רכים תוך כדי, הכלים מכוונים, ומושך מוזר הוא השם וגם ההגדרה של התנועה המעגלית, החוזרת על עצמה בתבניות שאפשר לזהות אם כי גם אז הן מפתיעות. כן, מזהים את ההורים, גאגא הוא אב מסור, תהליכים בדוקים של טאי צ'י בשניים מספקים נוכחות מרוכזת, שימת לב מדויקת לזולת, לחלל. בן ששון מתקדם ואלעד לבנת מתגלגלת לצידו, אולי זו אסוציאציית העכביש והנמר שעולה בראשי, אני רוצה לראות את המחול הזה שוב, את השליטה שממנה צומחת השראה שיש לה גבולות של בגרות מיטיבה. הריקוד הזה היה תענוג.
/The Unfortunate עידן יואב, רקדנים שותפים ליצירה: עידן יואב, אורי ג'וספין לנקינסקי, אלה נגלי, דרמטורגיה: מיכל בובילסקי, מעצבת תלבושות: שירה וייז
1עידן יואב יצר תיאטרון מחול מסקרן כאשר האור עולה. . הדימוי הראשון של לבלבר ושלחן עבודה באור ניאון משרדי הבטיח משהו דמוי התיאטרון הפולני, הכתה המתה, בקט. אמנם ניכור, אמנם יומיום אפרורי. רקדנית יפה ודקיקה בבגד גוף זהוב המכוסה בתחילת העבודה באוהל שחור, רק רגליה נראות, מתפתלת על הבמה, המתח לא ברור והחידה באוויר, כאשר מופיעה דמות אופראית בשמלת ערב וכיסוי ראש מנוצה ומפואר, היא מדברת אנגלית, יש טקסט פילוסופי שלא מצוין – פרק? פוקו? היא עולה על מבנה שחור ונואמת משם, היחסים בין שלושת הדמויות עלומים כמו קודם. הלוואי שהזהובה תרקוד אני חושבת, היא ודאי רקדנית טובה, עכשיו אחרי שיצאה מן האוהל השחור. יש דיבור על פחד, הכל מסובך מאוד והמשמעות לא נגלית. כל אחד הוא הקרבן של עצמו מכריז לבסוף הרקדן שחוזר לתפקיד הלבלר. תיאטרון מחול אכן יכול להיות מסתורי, אבל גם אז יש איזו אמת פנימית המניעה את מה שנראה מוזר כלפי חוץ. תיאטרון מחול מסקרן ובלתי מספק. נעצבתי שוב אל ליבי. נזכרתי בביל פורסייט שהפך את הלא מובן הרגעי לגאוני.
ואף על פ יכן/דפי אלטבב, רקדנים שותפים ליצירה: אוליביה קורט-מסה, יוחאי גנתון, עיצוב פסקול: מיקי פטיש, עיצוב תלבושות: רון גלייט
דפי אלטבב יצרה את "ואף על פי כן שהוא דואט בנושא הידוע של דחייה -משיכה זוגית, ישראלית מאוד בביטוי הדביק שלה- הואריציות על המגע הן רבות, פעם היא תלויה עליו ובו ואז התהפכות תפקידים הנעשית באופן אלגנטי, תסבוכת פיזית של משקל והישענות הנפתרים באופן מפתיע. אוליביה קורט- מסה ויוחאי גינתון הם רקדנים עדינים, והגופניות שלהם בעלת תפקיד- מגע הצמה שלה בקרקע משמשת סימן, כפות ידיו בצידי פניה הם רגע פשוט ובלתי מתחכם, והרקדנית הלבושה בחולצה ותחתוני ילדה לבנים מעבירה תמימות ונחישות לאהוב. הרגע האחרון שבו חוזר הפזמון שבו הוא הולך, נוטש, והיא קופצת מרחוק אל גבו מותיר אותה הפעם נאחזת, שלא כמו בפעמים הקודמות שבהן היא גולשת לאיטה אל הריצפה, אולי מובסת- ברגע המכריע הזה היא נותרת שם, צמודה, משעינה את ראשה אל כתפו, והרגלים הדקות מתנדנדות באוויר, מתנדנדות, כמו לא נורא, יהיה בסדר, אני כאן, איתך. אך זרועותיו נותרות שמוטות. נוצר ריקוד יפה, בשפה אולי מוכרת מדי אך בביצוע הגואל אותן מן הבנאלי.
מסך 3-4
הסעודה/ שרון ואזנה, רקדניות: רביד אברבנל, דנה זכריה, שרון וזנה, עריכה מוזיקלית: שלומי ביטון, עיצוב תלבושות: ניר בניטה
התכנייה מסבירה את הרעב, את הג'ונגל האנושי, ולא נותר עכשיו אלא לרקוד את ההסבר בפנים חמורות מאוד, בקצות גפיים תופסניות, מחודדות. השלישייה מתפתלת על הרצפה, אחוזה זו בזו, אין מפלט וכל ניסיון בריחה מן האחיזה נענה בתפיסה מחודשת של איבר, של רגל או מותן. כאשר חשיפת השיניים כבר לא יעילה צצים סכין ומזלג גדולים ומעוררי חשש, ואלו מתנופפים מעל הרקדניות בוירטואוזיות של אמני קרקס אך בהגזמה קלה של ייצוג הנושא. יתכן שהחמצתי את ההומור – בכל זאת אישה מול אישה עם סכין קצבים גדולה היא גישה קיצונית ליחסים סבוכים, ככתוב בתכניה,אך האלמנט הקרקסי לא מתפתח והתיאבון גדל- רקדנית אחת ממש- כלומר כמעט- נועצת את שיניה בבטן הקרבן, אך זו שוב נחלצת עד שהסכו"ם נעזב ופתאום במקום הרצאה על האנושי והחייתי נוצרת שלישיה של רקדניות מעולות, אנושיות לחלוטין היוצרות צורות אורגניות, יפיפיות , בגופן, הפנים הנוקשות מתרככות, כמעט וביקשתי בליבי שהמחול היה מתחיל ברגע זה.
ג'וקר/שלומי פריג', רקדנים: יעל אברבוך, אנטולי שנפלד, מזויקה: גאבין בראיירס, פיליפ גלאס, עיצוב תלבושות: שלומי פריג'
פריג' הוא מוסיקאי מחונן שהחל ליצור ריקודים לפני שנים מספר והפתיע בדמיון ובשליטה הכוריאוגרפית שהתגלתה בהרמת מסך של השנה שעברה. ג'וקר שיצר ל"הרמת מסך 4" מעלה על הבמה את הרקדן אנטולי שנפלד בעל יכולת טכנית מעולה, קלאסית. הוא מציג את הרפרטואר הליצני כאשר הרקדן ניצב מול הקהל ומנסה להתחבב עליו. הטריקים הם רבים, חלקם מרשימים, יש גם דמות של אשה- אשתו- שתפקידה לא התברר לי. אך ג'וקר שהוא דמות בעלת עבר היסטורי- הליצן, הבדחן, השוטה, זה הדובר אמת מאחר שהוא בן- בלי מעמד, זה שהבדיחות שלו מגלות את איוולת השלטון נשאר בקטע כדמות חביבה אך חסרת כוח, ולמרות המוסיקה של גאבין פרייר ופיליפ גלאס הוא לא יוצר את הדמות המורכבת המיוחלת, והיצירה ממאנת להמריא למרות הביצוע המסור.
איננו מענים אנשים/ נעה שדור, רקדנים יוצרים: עינת בצלאל, אלמוג לובן, אוחר חכים, מוזיקה מקורית: שחר אמריליו, עיצוב תלבושות: טניה ג'ונס, ג'ואנה ג'ונס
בריקוד זה, איננו מענים אנשים ששמו מעלה על הדעת בדיוק את היפוכו, שלישית רקדנים בבגדים אפורים, ספק מדים ספק בגדי עבודה, יוצרים שוב יחידה גופנית אחת שבה כל הזמן אוחזים זה בזה, דורכים זה על זה, בתנועות מכניות בעיקר , לסירוגין עם רעידות גוו או גפיים, בחיבורים מקוריים, אפילו מאומצים ברצון למקוריות או מורכבות. אגרופים צצים לפתע , בעיטות נתפסות באיבן, הישענויות על הרצפה, כשהתחושה הבסיסית היא של קושי ושל תלות בלתי מספקת. האם הם המעונים? האם הם מבקשים להיחלץ מהמבנה החוזר על עצמו? לא ברור. הביצוע היה מעולה, אך החלל נותר מנוקב, ללא נוחם.לעיתים אני מפללת למחול שבו אנשים עומדים על רגליהם שלהם, ומוצאים בגופם שלהם את המורכבות מבלי להתחבר בהכרח לחיבורים עם גופים אחרים. אין שמחה או צער או התעלות במקום הזה.
May Contain Nuts /גילי נבות, רקדנים יוצרים: אורין יוחנן, מיכל סייפן, גיא שומרוני, מוזיקה מקורית: בניה רכס, עיצוב תלבושות: אנה מירקין
שלושה רקדנים מיומנים יוצרים על הבמה טריו מסקרן כאשר הנושא מוכל בשם- עשוי להכיל אגוזים– בתרגום- כלומר, שימו לב, הסכנה בפתח, לא ידוע מהיכן תצוץ. אך הרקדנים לא מעלים תחושות ישירות של פחד או מבוכה אלא דווקא מין משחקיות, כאשר הנושא הוא התנועה עצמה, והיא מורכבת ומפתיעה. הליכה מהירה ברגלים כפופות וצמודות, חיבורי זרועות לפותות, התקדמות לשום מקום אך במהירות. השלישייה מתפרקת לזוגות בהרכבים משתנים אך נראה שלא מדובר בחלוקת אהבה אלא בחיפוש אחרי קוד תנועה, וכל דרך אפשרית. גם כאן התנועה מצמצמת מרחב אפשרי, היא עילגת בכוונה, התנוחות לא נוחות למסתכל, מתבקש פירוק המבנה הזוגי או השלישוני המתוחכם. נענועי ירכיים נוקשים מעלים חיוך קל, לרגע מופיעים סימנים מעבודות שונות , כמו שתי הרקדניות המשקפות בתמונת ראי את זרועותיהן או את ירכיהן ואנו מקבלים צורת לב כמו בעבודה ביל של שרון אייל, או קפיצה גודארית שבו המרחק נמס לתוך הגוף ולא באמת גומא מרחב. האם התיאור מסביר את מהות המחול? כנראה שלא, הוא נותר מעניין וחידתי. יותר משועשע מעצוב, יותר רציני מאשר טרגי.
Fly, Fly, Lie/שלומית פונדמינסקי , רקדניות יוצרות: ענבל בן זקן, נועה רוזנטל, אלה רוטשילד, עיצוב תלתבושות: ענבל בן זקן
שלש נשים מתעסקות בדימויים של רוע, של דקירה, של כאב, עטופות זו בזו כמו אורגאניזם אחד מתפתל. איברים הם חניתות, אצבעות זקורות להרע, מין רוע , גם של אגדת ילדים עם מיפלצות, לא הרוע המתחבא אצלנו מאחרי המילים. שלישיה כזו נעה על הבמה בכוריאוגרפיה מסובכת של תלות. מותניים קעורות לרגע, זווית ראש רכה, מציעות בדרך אגב אפשרויות אחרות של נשיות שחבויה שם מאחרי הציפורניים השלופות. המבצעות מאוד נחושות, הטכניקה ללא רבב, אך הדימוי הראשוני נלקח עד הסוף לטוב ולרע ומותיר עבודה של צליל אחד, עד כדי יגיעה.
הגבעה/רועי אסף, רקדנים שותפים ליצירה: יגאל פורמן, שלומי ביטון, רועי אסף, עריכה מוזיקלית ומוזיקה מקורית: שלמה ביטון
המחול מתחיל עם המוסיקה של גבעת התחמושת בניצוחו של יצחק גרציאני ושלושת הרקדנים על הבמה, יגאל פורמן, רועי אסף שהוא גם הכוריאוגרף ושלומי ביטון, החוזרים לבמה אחרי הפסקה של שנים בהם עבדו בחו"ל. הם צועדים באור אולם מלא לצלילי השיר הידוע, עומדים בקדמת הבמה, חזיתית.
המוסיקה והגברים מפעילים מיד את המולקולות של הישראליות; התגובה , אירונית, סוגדת או מתאבלת מגיעה מיד. כמו לפתוח ספר מוכר. אך ההמשך הופך את התגובה האוטומטית לבלתי מספקת – היצירה מורכבת הרבה יותר, כזו שבודקת את דמויי הגבריות באופן רב צדדי. השלישייה ממשיכה לפתח את צעדי המצעד הרחבים אך כל אחד לעצמו מספר סיפור אחר של התמודדות. התנועה זורמת, הופכת לרגעים להורה סוערת במעגל רב עוצמה, ועוצמה שיוצאת מעבר לגבולותיה היא ההתנסות של כל אחד מן הרקדנים- רועי אסף בתנועות גדולות שלעיתים מציץ מהן דרך התנועה הייחודי , של שותפו בעבר, עמנואל גת, אך זו שותפות מניבה משום שרועי מתרחק מן האיפוק של גת ופורץ למקומות אחרים סדורים פחות, מלאי תנופה.
שלומי ביטון שתמיד היתה לו שפה משלו חוזר לאיכויות התנועה שלו הייחודית המכילה המון ריקוד דחוס בתוך גופו , כמו על סף התפוצצות, אך הוא גם מדלג ונע על פני שטח גדול, קופץ בחופשיות, וכולם ביחד גומאים מרחקים על הבמה , שועטים מבלי לוותר על פרטים, מייצגים את הדמויות הידועות של הגיבור והנופל והנשבר שהוא לעיתים אותו אחד, אחד שנעזב לבסוף על הבמה, חסר תנועה, אולי מת. יגאל פורמן הוא רקדן מעולה , בוגר, המוסיף מימד אחר, נוסף, לשלישיה הדוהרת הזו. למרות הפיתוי לפרשנות פוליטית – כי הריקוד הזה הוא תזכורת מכאיבה למיתוסי הגבורה הישראלים- יותר מזה הוא התעמקות בדימוי הגבריות , בריקוד הגברי. זו עבודה מרגשת ונוגעת ללב מבלי להיות סנטימנטלית.
גבי אלדור – מבקרת וסופרת מחול, במאית ושחקנית. מייסדת ומנהלת אמנותית שותפה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בין יתר תפקידיה שימשה מנהלת אמנותית שותפה בתחרות המחול הבינלאומית "הבניולה" בצרפת, כתבה את הערכים על מחול ישראלי לאנציקלופדיה לארוס. קיבלה את פרס רוזנבלום לאמנוית הבמה .מלמדת בסמינר הקיבוצים. פרסמה את ספרה ואיך רוקד גמל על משפחתה, מחלוצות המחול בא"י.