במאמר זה ברצוני לתמצת נקודות מרכזיות מתוך מאמר מקיף העוסק בריקודי בטן, שהתפרסם לאחרונה (2003) בכתב העת Dance Research Journal. המחברים, אנטוני שי וברברה סלרס-יאנג (Shay and Sellers-Young), דנים בתופעה של התפשטות ריקודי הבטן אל המערב מתוך פרספקטיבה עכשווית של מחקרי ביקורת התרבות בהקשר פוסט-קולוניאליסטי. בדברי כאן, בכוונתי להתייחס אל מאמרם מתוך אותה נקודת ראות מחקרית.
המחברים פותחים בציטוט מתוך ספרו רב ההשפעה של אדוארד סעיד (Said) אוריינטליזם (1978; תרגום עברי: 2000); ציטוט שעניינו הרעיון שה"אוריינט" (ה"מזרח") הוא בעיקרו המצאה מערבית, דימוי ותפיסת עולם אותה יצרו מזרחנים מערביים ביחס ל"מזרח" ובכך הפכוהו לאתר תרבותי רומנטי ואקזוטי. הייצוג האוריינטליסטי יוצר הכללה של מהות ה"אחר", על שלל הסטריאוטיפים המיוחסים לו – פרימיטיבי וחושני, דתי וקדמוני, מאיים ומושך; סטריאוטיפים אלו מעמתים בין אפיונים אלו של המזרח לבין התפיסה העצמית האירופוצנטרית-קולוניאליסטית של המערב כמתקדם, משכיל ונאור, שתפקידו לתרבת את המזרח הבלתי מתורבת. הדיון של שי וסלרס-יאנג בתופעת ריקודי הבטן שהתפשטה למערב מתכתב עם חוקרים שונים מהזרם הפוסט-קולוניאלי, המעמידים למבחן את תוצאות המפגש התרבותי בין המזרח למערב, בתקופה שאחרי האימפריאליזם הקולוניאלי. נקודה מרכזית בדיון היא ההנחה כי מפגש בינתרבותי זה לא היה מפגש תמים בין שווים, אלא מפגש כוחני בין אימפריאליסטים מערביים לבין נתיניהם בקולוניות הכבושות. מפגש שבו ה"מערב" יצר דימוי אוריינטליסטי, רומנטי ואקזוטי למזרח, דימוי אותו החילו מאוחר יותר ה"מזרחים" על עצמם הן בארצות מוצאם והן בקהילות אתניות שיצרו לעצמם עם נדידתם לעולם המערבי. חוקר חשוב בזרם זה הוא הומי ק' באבא(Bhabha) המדגיש בעבודותיו את התוצר ההיברידי, בן הכלאיים, שהורכב בתהליכי מפגש בינתרבותיים אלו (באבא, 1994). התפשטותם של ריקודי הבטן ממקורם הגיאוגרפי ב"מזרח" – המזרח התיכון, הבלקן, מרכז אסיה, צפון אפריקה אל ה"מערב" – בעיקר אירופה וצפון אמריקה היא הסוגיה שאותה מנסים הכותבים לפענח, בהתבסס על תהליך תרבותי תלת שלבי: אוריינטליזם – אקזוטיזציה – אקזוטיזציה עצמית. נפנה אם כן לקריאה במאמר.
ריקוד בטן – הגדרות וחלוקות
אבחנה חשובה אותה עורכים הכותבים מפרידה בין המונח הכללי "ריקוד מזרחי" (Oriental Dance) לבין המונח הספציפי "ריקוד בטן" (Belly Dance). בעוד שהמונח "ריקוד מזרחי" מכליל ריקודים שונים, שמקורם הן במזרח הקרוב והן במזרח הרחוק (כולל המחולות הקלאסיים והתיאטרליים של הודו, יפן, אינדונזיה וקמבודיה), המושג "ריקוד בטן" מתייחס ספציפית למחולות סולו מאולתרים שנפוצו במזרח התיכון, הבלקן, מרכז אסיה וצפון אפריקה. "הריקוד המזרחי", בעיקר הקלאסי-תיאטרלי של המזרח הרחוק הוא זה שמשך את תשומת לבם של חוקרי מחול והיסטוריוני תרבות, בעוד ש"ריקוד הבטן" נזנח באופן יחסי מבחינה מחקרית (הכותבים מציינים כי אפילו אנציקלופדיית המחול לא השתמשה במושג "ריקוד בטן" והעדיפה על פניו את המונח הצרפתי .(danse du ventre) סיבות אפשריות להדרה זו נעוצות בכך שריקוד הבטן זוהה עם מיניות, חישוף הגוף וסטריפטיז, כמו גם עם תרבות עממית ואמנות "נמוכה". אסוציאציות אלו תרמו לכך שחוקרי מחול 'מכובדים' נמנעו מלהפוך את ריקוד הבטן לנושא מחקרי 'ראוי'.
גורמים אחדים תרמו להשתרשות דימויו הנחות של ריקוד הבטן. ראשית, ריקוד הבטן, בשונה מריקודי המזרח הרחוק התיאטרליים, איננו נלמד במסגרת הכשרה פורמלית ואין לו רפרטואר תנועתי אחיד ומגובש.1 בניגוד לצורות מוסיקליות קלאסיות בעולם הערבי, למשל באיראן ובטורקיה, שם למוסיקה יש פרטיטורה, לריקוד הבטן אין מסורת קלאסית של כתב תנועה.2 שנית, ריקוד הבטן אינו נושא מסר עלילתי או נרטיבי כלשהו, זאת בשונה מריקודי המזרח הרחוק התיאטרליים, למשל הריקוד ההודי "בראטא נאטיאם" (Bharata Natyam), שמציג יחסים סיפוריים בין הרוקד והאל קרישנה. שלישית, בארצות המוצא של ריקודי הבטן היחס אליהם היה מבזה ומגנה משום שנקשרו בתודעה עם חטא מוסרי ופריצות מינית. חשיבותו של קוד הכבוד וצניעות האשה בעולם הערבי והקפדת האיסלאם על הפרדה מגדרית הכתיבו תגובות קשות כלפי ריקוד הבטן, עד כדי כך שהחוקר שי (1999, עמ' 17 במאמר) כינה תפיסה זו של העולם המזרחי "כוריאופוביה" (choreophobia). הכינוי מדגיש את היחס הדו ערכי של התרבות לריקוד הבטן: הוא מהנה וחשוב לאירועים (הן בעבור הרוקדים והן בעבור הצופים) ויחד עם זאת הוא נתפס כמאיים וכראוי לגינוי מוסרי. כתוצאה מכך הרקדניות המזרחיות עצמן מייחסות לו ערך תרבותי נמוך ואף מתנצלות על הריקוד או בזות לו למרות ההנאה שהן מפיקות ממנו. סיבות אלו הובילו להבדלי ערך תרבותיים בין ריקודי הבטן של המזרח הקרוב, שנתפסו כצורה עממית ובידורית "זולה", לבין הריקודים התיאטרליים של המזרח הרחוק, שזכו ליוקרה וסווגו כ "מחול אמנותי".3 הכותבים אינם מסווגים את ריקוד הבטן תחת סיווג אחד ומדגישים, בצדק, את ההקשר של ביצועו (בבית, בחתונה או במופע) כתנאי להגדרתו כעממי, חברתי או אמנותי.
גלגולו של ריקוד הבטן במערב
ייצוגו של ריקוד הבטן במערב תחילתו בסוף המאה ה-19. המונח Belly Dance נוצר על ידי סול בלום (Sol Bloom) לתיאור הריקוד שהופיע ביריד הבינלאומי בשיקגו ב-1893. בראשית המאה ה-20 קיבל ריקוד הבטן פרשנות בימתית בריקודיהן של אמניות המחול המודרניות רות סנט דניס (Ruth St. Denis) ומוד אלן (Maud Allan). הן לא ניסו לחקות את ריקוד הבטן המקורי אלא העניקו לביצוע נופך רומנטי באמצעות שימוש בתנועות איקונוגרפיות מתוך ממצאים ארכיאולוגיים של המזרח התיכון ויוון. במהלך המאה ה-20 הדימוי הרומנטי של ריקודי הבטן תפס תאוצה עם העלאת מופעי בידור בברודווי ובהוליווד, שעסקו בנושאים מקראיים ושילבו ריקודי בטן, למשל במופע "לילות ערב". בכך תרמו אמצעי הבידור להתקבעות מעמדה האקזוטי של האשה המזרח תיכונית. בראשית שנות ה-40 החלו להופיע במועדונים מערביים רקדניות בטן ממוצא מזרחי ונתכנו – "נשים אתניות". עם הזמן, רקדניות מערביות שהיו אמונות על "ריקודים אתניים" דוגמת הפלמנקו, למדו מהמזרחיות את תורת ריקוד הבטן והחלו להופיע אף הן במועדונים אלו. פמיניסטיות שנמנו עם תנועת שחרור הנשים בגל של שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים בארה"ב, התנגדו לתופעה וגינו את המופעים, בטענה כי ריקודים אלו מזווגים בתודעה הציבורית בין "אשה", "גוף" ו"מיניות", ובכך הופכים את הנשים הרוקדות לאובייקטים מיניים.
טענות אלו לא מנעו מריקוד הבטן להתפשט במהירות בארצות רבות במערב. מאות אלפי נשים אמריקאיות אימצו את ריקודי הבטן בלי כל קשר למוצאן האתני. מורות למחול החלו ללמד גרסאות שונות של ריקודי בטן ויצרו סגנון מחול היברידי שנשא שמות שונים ומגוונים כמו: "ריקוד שבטי-אמריקאי", "ריקוד רוחני", "ריקוד קברטי". דרך פסטיבלים בינלאומיים הופצה צורת ריקוד זו הלאה לאירופה, דרום אמריקה, אוסטרליה ואסיה. אם מספר עשורים קודם לכן הואשם הריקוד בזילות האשה ובהפיכתה ליצור גופני-מיני בלבד, הרי ש"תנועת ריקוד הבטן" הגלובלית השתמשה ברטוריקה של "העידן החדש" והכניסה לשימוש מושגים כמו "ריפוי", "רוחניות", "קדושה" ו"פולחן" שהוצמדו לריקוד הבטן. כך נטען הריקוד במשמעות חדשה ככלי של העצמה נשית קבוצתית וכסמל של חירות אישית ובתוך כך – חירות מינית.4 תנועת ריקודי הבטן המערבית הפכה לתעשייה כלכלית משגשגת הגורפת כיום מיליוני נשים (ואף מיעוט גברי) ללמוד ולרקוד ריקודי בטן הן כחובבניות והן כמקצועניות (על פי ממצאיה של סלרס-יאנג במאמר, 1992). תעשייה זו, המגלגלת מיליוני דולרים, כוללת אתרי אינטרנט רבים ומגזינים כגון 'ערבסק' ו'חביבי', המוקדשים לפרסום ריקודי בטן ורקדניות בטן בעולם.
ייצוגו של ריקוד הבטן במערב – אוריינטליזם
גלגולים מעשיים אלו של ריקוד הבטן במערב לוו בייצוג תרבותי אוריינטליסטי של ריקוד הבטן ורקדניות הבטן, כפי שנתפס בעיניים מערביות. אוריינטליזם מוגדר בפי כותבי המאמר כ"כל עיוות, אקזוטיזציה או רומנטיזציה של המזרח על ידי רקדנים וכוריאוגרפים מערביים" (עמ' 19 במאמר). תהליכי עיוות אלו נובעים ממספר גורמים, ביניהם אפוטרופסות תרבותית של המערבי ביחס למזרחי אך גם בעקבות בורות תמימה. כותבי המאמר מדגישים את העובדה כי חוקרי מחול מערביים היו לכודים בגישה אוריינטליסטית (גם אם באופן בלתי מודע), שהכתיבה את הנחות המוצא התיאורטיות שלהם. חוקר המחול הבכיר קורט זאכס (Curt Sachs), הציג בספרו World History of Dance (1937) את הנחותיו האוריינטליסטיות, שנגזרו מגישה אנתרופולוגית אבולוציוניסטית שרווחה באירופה ובאמריקה במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20; גישה הרואה בעולם השלישי ובתרבותו גלגול קדום ופרימיטיבי של ההתפתחות האנושית.5 בשל השפעתו של זאכס על חקר המחול, בוחנים כותבי המאמר מספר הנחות אוריינטליסטיות המופיעות בספרו בפרק: "תרבויות עמי המזרח ודרך הריקוד אל ההצגה הפומבית" (עמ' 119-132 בתרגום העברי) ומפריכים אותן. הבעיה הבסיסית בעבודתו היא הכללתו של המונח הרחב "אוריינט" ביחס לתרבויות רבות ושונות: אירן, הודו, יפן, סיאם, סין ומצרים, כמו גם איפיונו של האוריינט כבעל שני יסודות בסיסיים: מיניות-חושנית ורוחניות דתית-קדמונית. מכאן נובעות בעיות נוספות. הנחתו הראשונה של זאכס היא כי הריקוד המזרחי הוא בעל משמעות דתית גורפת. הנחה זו לא הוכחה מחקרית ולכן היא סוג של מיתוס ולא ממצא מדעי. הנחה שנייה מייחסת לריקוד המזרחי מבנה ריקודי קבוע. הנחה זו מופרכת על ידי ריקוד הבטן, שאין לו מבנה תנועתי סטנדרטי והוא מבוסס על אלתור רב. הנחה שלישית טוענת כי הריקוד המזרחי המקצועי בוצע על ידי נערות בלבד, בשל משמעותו הדתית שחייבה הפרדה מגדרית. אולם יש ראיות לכך שבעולם המזרח תיכוני העתיק השתתפו גם נערים בריקוד (למשל עדות על נער המופיע בריקוד לפני אלכסנדר מוקדון). הנחה נוספת היא כי הריקוד המזרחי הקדום התבצע במקדשים. הנחה זו מבוססת על ממצאים ארכיאולוגיים שחשפו ציורי מחולות על קברים עתיקים. אולם לפי טענת המחברים, את הציורים ניתן לפרש דווקא בהקשר "חילוני" של בידור והנאה, זאת על פי הפוזיציות ותנועות הגוף בריקוד. ההנחה החמישית של זאכס מייחסת לריקוד המזרחי משמעות נרטיבית, מעין "סיפור בתנועה". הגם שהנחה זו תקפה לגבי חלק מהריקודים הקלאסיים-תיאטרליים של המזרח הרחוק, היא אינה נכונה לגבי ריקוד הבטן, שהוא בבחינת אמנות מופשטת ללא מבנה עלילתי.
צורת החשיבה האוריינטליסטית של קורט זאכס אינה נחלת העבר בלבד. עבודות עכשוויות ממשיכות להניח הנחות אוריינטליסטיות דומות ולהציג דימויים מעוותים של ריקוד הבטן. דוגמה בולטת לכך הוא ספרה הפופולרי של וונדי בונאוונטורה (Buonaventura) Serpent of the Nile (בתרגום חופשי: נחש הנילוס) שהופיע ב-1990. כבר כותרת הספר מעידה על נטייתה האוריינטליסטית של המחברת, הכורכת את ריקודי הבטן עם דימויים קדמוניים, מיניים ומאגיים. למרבה הצער, מציינים הכותבים כי בהיעדר ספרות אקדמית המתחקה אחר מקורותיו של ריקוד הבטן, שימש ספר זה כיסוד לציטוט בידיהם של חוקרים רציניים כמו ג'ודית לין חנה(Hanna) (1988, במאמר) ואמנון שילוח(Shiloah) (1995, במאמר).
בניגוד לכותבים אוריינטליסטים פופולריים, החוקר מורוי ברגר (Morroe Berger) מאוניברסיטת פרינסטון, העוסק במזרח הקרוב, כותב כך: "איש אינו יכול להוכיח את מקורותיו של ריקוד הבטן. הרקדנים מספרים לחוקרים ולתיירים סיפור על אודות הקשר של הריקוד למצרים העתיקה. ייתכן שזה נכון, אולם אף מחקר עדיין לא הוכיח זאת. הם טוענים את הטענה הזו מאותה סיבה שבגינה הם מצמצמים את האספקטים המיניים של הריקוד: להגביר את מכובדותם העצמית" (1966, עמ' 24-25 במאמר).
אקזוטיזציה ואוטו-אקזוטיזציה
תהליך האוריינטליזציה שעבר על ריקוד הבטן מזכיר את התהליך שעבר על ריקוד הטנגו בהתפשטו למערב, כך עולה מעבודתה של החוקרת מרתה סווגיליאנו (Marta Savigliano, 1995) העוסקת באקזוטיזציה של הטנגו, שיועד להתאים לצורכיהם של בני המעמד הבינוני בבירות אירופה. סוויגליאנו מגדירה אקזוטיזציה כפרקטיקת ייצוג, כתהליך של ביסוס סדר בעולם לא מוכר דרך יצירת פנטזיה (עמ' 19 במאמר). תהליך של אוריינטליזציה ואקזוטיזציה של ריקודים התרחש גם בבלטים הרוסיים. למשל, הבלט שחרזדה בהפקת דיאגלב הפיץ דימויים אוריינטליסטיים ברחבי העולם, והפך במאה ה-20 לתשתית להצגות בברודווי ובהוליווד. כך גם השפעתו העצומה של איגור מוסאייב במופעים העממיים-לאומיים המסוגננים שלו, שבהם הציג "ריקודי אופי" – ריקודי קבוצות אתניות שונות של ברה"מ לשעבר.
מחקרים לא מעטים עסקו בתהליכי אוריינטליזציה ואקזוטיזציה, שבהם בעלי הכוח המערבי התרבותי והכלכלי יוצרים דימויים לקבוצות אתניות שונות חוץ-מערביות. אולם הנושא של "אוטו-אקזוטיזציה" (אקזוטיזציה עצמית) נחקר הרבה פחות. הכותבים מגדירים מונח זה כך: תהליך שבו ילידים שואבים דימויים ואלמנטים אוריינטליסטיים שמקורם במערב ומטמיעים אותם במופעיהם המתבצעים הן במערב והן במזרח (עמ' 18 במאמר). דוגמאות לתהליך זה ניתן למצוא בלהקות פולקלור מחול לאומי שהוקמו בארצות המזרח השונות: טורקיה, לבנון, מצרים, אירן. כל הלהקות הללו ביטאו דימוי אוריינטלי של עצמן, שהיה צריך להלום את הדימוי האוריינטליסטי של המערב ביחס אליהן. תהליך זה של אוטו-אקזוטיזציה מתרחש גם בקרב בני קהילות מזרחיות החיים בתפוצות מערביות מחוץ לארצות המוצא שלהם ומופיעים ב"ריקודים מזרחיים". מופעים אלו עמוסים בקישוטים ובתפאורות "אוריינטליים" (לבוש, אבזור, צעיפים, תפאורה ובקיצור – 'תחפושות'). שימוש באמצעים אלו חיוני לרקדניות המזרחיות המעוניינות לקדם את ענייניהן העסקיים בהציגן את מה שמצופה מהן להציג במסגרת התפיסה האוריינטליסטית. הן יוצרות אקזוטיזציה עצמית באמצעות הדגשת אלמנטים פופולריים בהם יש מראית עין ודימוי של "מזרחיות אותנטית". חלק מהרקדניות המזרחיות, במיוחד מהגרות "טריות" במדינות מערביות, שומרות על אוצר התנועות מקהילת המקור שלהן, אולם המשמעויות שנלוות לתנועות הריקוד ופירושן התרבותי משתנים בנדידתם למערב (Washabaugh 1998, עמ' 14 במאמר). באופן זה משנה ריקוד הבטן את מהותו בעקבות תהליכי הגלובליזציה, האוריינטליזציה והאקזוטיזציה העצמית והופך למעין "מופע בינתרבותי" ("Intercultural Performance" – בלשונם של הכותבים, עמ' 13 במאמר) המוצג בכל רחבי העולם.
הערכה
המאמר של שי וסלרס-יאנג הוא מאמר חשוב על אודות יחסי מזרח-מערב כפי שאלו מוצאים ביטוי בתופעה התרבותית של ריקודי הבטן הנודדים בעולם. זהו מאמר עיוני, המחבר מקורות מידע תיאורטיים ותובנות ממחקרים אתנוגרפיים ליצירת אמירה על ריקוד הבטן המתגלגל למערב, ומשתמש במראית העין של המושג "גלובליזציה תרבותית" כדי לייצר בפועל מודל ההולם את עינו ואת צרכיו של בן התרבות המערבי, בעל הממון. חולשה אחת של הכותבים (בדומה לרבים העוסקים בתחומי שיח אלו) היא היעדר היכולת לזקק הבדלים בין המושגים התיאורטיים של "אוריינטליזציה" ו"אקזוטיזציה", שנדמים כחופפים ואינם מוסיפים להעמקת הדיון. על כן ניתן היה להסתפק בתהליך דו שלבי של: א. אוריינטליזציה/ אקזוטיזציה ב. אוטו-אקזוטיזציה.
מעבר לחולשה מבנית זו, הדיון לוקה במספר חסרים תיאורטיים שהיו יכולים לעצב מסגרת מבנית בעלת שלבים נוספים ומורכבים יותר בהבנת תהליכי מפגש פוסט-קולוניאליים. ראשית, הדיון העוסק באוטו-אקזוטיזציה מגדיר את התהליך ככזה שמפעילים יוצאי העולם השלישי על עצמם. אולם נקודה חשובה מאוד להעמקה בהקשר זה היא תהליך האוטו-אקזוטיזציה שעוברות הנשים ממוצא אירופאי, המאמצות את ריקודי הבטן כסמן זהות של עצמן. הגם שהכותבים רומזים על כך בציינם את העובדה כי רקדניות מערביות מאמצות לעצמן שמות מזרחיים (כמו זהרה או שמישה), הם אינם כוללים את התופעה בתהליך האקזוטיזציה העצמית, כך שפעולה תרבותית זו נותרת במסגרת הדיון כמהלך אוריינטליסטי גרידא.
שנית, איזכורים ספורדיים לאורך המאמר מעידים על מתח בין קהילת "רקדניות הבטן האירופאיות" לבין קהילת "רקדניות הבטן המזרחיות" הפועלות במערב. בעוד הראשונות מתבשמות ממה שנראה בעיניהן כפוטנציאל לשחרור מיני ולהעצמה נשית המוטבע בריקודי הבטן, האחרונות מנסות למזער את המימד המיני הכרוך בריקוד המוביל בקהילות המוצא שלהן לביזוי וגינוי. הפרדוקס התרבותי הטמון בכך (כפי שמציינים הכותבים עצמם אך אינם נדרשים לעיסוק מהותי בו) הוא – שככל שריקוד הבטן התפשט ואומץ במערב, כך הפך מביך ומביש יותר במזרח. למשל במצרים, אסרה הממשלה על הצגת ריקודי בטן בפומבי ובמקומם הועלו מופעים אחרים שהציגו רפרטואר "מכובד" לכאורה, שהתרחק ממסורת ערבית וניסה לחקות מופע מערבי.
שלישית, המחברים מדגישים את הניגודיות שבין ה"עצמי" (המערבי) ל"אחר" (המזרחי). המשפט שלהם בסיכום המאמר: "אני רואה בך את מה שאיננו בי ובכך מרחיב את התנסויות העצמי שלי, דרך היכולת לחוות את האחר" (עמ' 31 במאמר) נותר מיותם מדיון תיאורטי משמעותי בבני אדם כבני-כלאיים תרבותיים. דיון כזה יכול היה להתבצע אם היו מאמצים את מסגרת החשיבה של באבא (אותו המחברים מצטטים) על יצירת "מרחב שלישי", מרחב פסיכו-תרבותי שאיננו מערבי, איננו מזרחי אלא מהוה אתר מפגש גבולי מסוג חדש.
מכאן לא נותר לי אלא לקרוא לחוקרות ולחוקרי המחול הישראלים להידרש לשדה מרתק זה של "ריקוד הבטן" במופעיו המקומיים ה"מזרחיים"/"מערביים". במדינה בה אזרחים בני מוצא יהודי וערבי חיים בסמיכות פיזית ותרבותית ומקיימים יחסי גומלין מורכבים שכורכים קרבה ועוינות גם יחד, נפרש כר רחב לבחינת תהליכי המפגש המתקיימים ביניהם. במפגש זה ניתן למצוא ביטוי לגורמים שונים כגון גורמים פוליטיים-לאומיים, תרבותיים וכלכליים. כמו כן יכולות להיבחן זירות התרחשות מגוונות, הן מנקודת המבט של רוקדות ערביות (מוסלמיות ונוצריות, עירוניות וכפריות, משכילות ובלתי אורייניות), הן מנקודת מבטן של רוקדות יהודיות (אשכנזיות ומזרחיות) ובעיקר בנקודות המפגש הבינתרבותיות המתקיימות ב"מרחב השלישי" החמקמק, המתמקם בגופן של הרוקדות.
ביבליוגרפיה
באבא, ה"ק. "שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט קולוניאלי". תיאוריה וביקורת, 5, 1994, עמ' 144-157.
זאכס, ק'. תולדות הריקוד. ת"א: מסדה, 1953.
ניסנבאום, ג'. הריקוד המזרחי בישראל: היבטים מוסיקליים-חברתיים. עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת ת"א, 1993.
סעיד, א'. אוריינטליזם. ת"א: עם עובד, 2000.
רוגינסקי, ד'. "סיווגים וסוגיות במחקר המחול העממי: בחינה תיאורטית ויישום בישראל". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי. (עומד להתפרסם).
רוגינסקי, ד'. "מהו ריקוד הבטן ?". דו-עט: עיתון יהודי ערבי, 3, 2004, עמ' 11.
Said, E. Orientalism: Western Conceptions of the Orient. New York: Panthom, 1978.
Shay, A. and Sellers-Young, B. “Belly Dance: Orientalism – Exoticism – Self Exoticism”. Dance Research Journal, 35 (1), 2003, pp.13-35.
Sachs, C. World History of Dance. New York: Norton, 1937.
הערות
1. באזורי המוצא המגוונים שלו, תנועתיות הריקוד נבדלת בין אזורים שונים וכנראה כרוכה גם בשינויים היסטוריים. לדוגמה: במרוקו הן הרקדניות המקצועיות הקרויות 'שיחות' והן הרקדניות הביתיות מניעות בעדינות את אגן הירכיים, בעוד שבטוניסיה יש הנעה חדה של הירכיים. רקדניות מקצועיות גם עושות שימוש במימיקת פנים וגבות באופן היתולי. במרכז אסיה: אירן, אפגניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, הריקוד כולל ניעות כתפיים והדגשה מעודנת של פלג הגוף העליון. כמובן שמעבר לכך יש הבדלים אישיים בסגנון.
2. לדברי הכותבים, כיום יש ניסיונות הן בארצות ערב והן במערב לשנות זאת וליצור כתבי תנועה ולימוד מוסדרים תוך סטנדרטיזציה של שפת התנועה של ריקוד הבטן. בישראל נעשה ניסיון מחקרי בכיוון זה בעבודתה של גלית ניסנבאום (1993) שנערכה במסגרת החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. הכותבת יוצרת טיפוסי תנועות אופייניים לריקודי בטן בהם צפתה.
3. במאמר של הכותבת, העומד להתפרסם בכתב העת מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, נערך דיון מקיף בנושא זה של הגדרות תרבותיות, סיווגים של ריקודים והערך התרבותי המיוחס להן. המאמר מציע דיון סוציולוגי ביקורתי ביחס לחלוקה השגורה המבחינה בין "מחול עממי" ו"מחול אמנותי".
4. את עמדתי בעניין זה הבעתי במאמר קצר שפורסם בעיתון היהודי ערבי דו-עט (רוגינסקי, 2004).
5. ספרו האבולוציוניסטי של זאכס תורגם לעברית כבר ב-1953 אך לא זכה מאז לכל סקירה מעדכנת או ביקורתית.
ד"ר דינה רוגינסקי – פסיכולוגית (תואר שני), סוציולוגית ואנתרופולוגית (תואר שלישי). חוקרת ומרצה בתחומי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור ומחול באוניברסיטאות תל-אביב ובן-גוריון ובמכללת וינגייט. עבודת הדוקטורט שכתבה במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שכותרתה "מחוללים ישראליות", עוסקת במאה שנות היסטוריה חברתית של המחול העממי בישראל. הדוקטורט זכה בפרס העבודה הנבחרת לשנת 2004 מטעם מכון בן צבי.