הצצה ביומנו של אלכסנדר אלכסנדרוב חושפת סדר יום עמוס להתפקע. בכל שבוע הוא מלמד עשרות שעות וכל השיעורים מתועדים ביומן בכתב יד צפוף. כדי לקבוע פגישה, מומלץ להתקשר אליו שבועיים לפני המועד הרצוי. לפגישה שהתקיימה באקדמיה הגבוהה ב-9 בנובמבר 2010 הגיע אלכסנדרוב רציני ומאורגן, עם תשובות מוכנות ומסודרות מראש.

האם רצית להיות רקדן עוד מילדות?

 אמי ילדה אותי במנח רגליים. הרגליים הן אלה שיצאו ראשונות. יום למחרת חיפשה המיילדת את אמי בין כל שאר היולדות, לשאול לשלומה לאחר הלידה הקשה. "איפה האמא של הרקדן?" היא שאלה וכשראתה את אמי קבעה: "בנך יהיה רקדן!" הקביעה הזאת נשענה על מבנה כפות רגלי, שהיה יוצא דופן, עם עצם מאוד בולטת שמאפשרת פוינט חזק.

אמי סיפרה לי סיפור זה רק בהיותי בן עשר, לאחר שהתקבלתי לאקדמיה בקייב. רקדתי כבר בגן, כי תמיד רציתי לרקוד, ורציתי רק בלט קלאסי. אמנם לא ראיתי סביבי רקדנים קלאסיים, לא היה אף אחד במשפחה שעסק במחול או בכל סוג של אמנות, אך הנשמה רצתה לרקוד. אני חושב שהריקוד בחר בי במובן מסוים.

לאקדמיה ניסו להתקבל עוד כ-700 ילדים. אמא סיפרה לי אז שאני יהודי, כי היא חששה שלא אתקבל בהנחה שיהודים הם בתחתית סולם העדיפויות. עד אז לא ידעתי שאני יהודי. ראיתי שסבתא ואמא צמות ביום כיפור ומדברות יידיש. הבחנתי בסימנים נוספים, אבל לא ידעתי שאני יהודי. לשמחתי התקבלתי והייתי שם עד גיל שמונה עשרה.

אלו תפקידים רקדת?

 בסיום האקדמיה קיבלתי הזמנות רבות ממקומות רבים וטובים, כמו תיאטרון בסיביר שנפתח אז ותיאטרון באודסה. אני בחרתי בלהקה בחרקוב שבאוקראינה, כי העדפתי את הכוריאוגרף והמנהל שלה, גאזייב מראט (Gaziyev Marat). הוא אמנם לא הציע לי את המשכורת הגבוהה ביותר, אבל רציתי מאוד לרקוד אצלו. הגעתי ללהקה ממש לקראת יציאה לסיבוב הופעות, ומיד קיבלתי את פה דה דה מתוך ג'יזל בתפקיד הראשי. שבועיים ימים בלבד עמדו לרשותי להתאמן על התפקיד. לאחר חודש רקדתי את התפקיד הראשי בהסילפידות של פוקין (Les Sylphides).

כשגאזייב עבר לקישינב במולדביה, עברתי אתו. שם כבר הייתי רקדן ראשי, קיבלתי משכורת בהתאם ורקדתי את כל הרפרטואר של הבלט הקלאסי: דון קישוט, אגם הברבורים, מפצח האגוזים, ג'יזל, הסילפידות של טגליוני, קופליה ועוד… אשתי היתה הפרימה-בלרינה, ואת כל התפקידים הללו רקדנו יחד.

מדוע עליתם לארץ?

 חשנו באנטישמיות. למרות היותנו רקדנים ראשיים, מעולם לא קיבלנו פרס כלשהו ולא זכינו בהכרה או בכבוד. היה מקובל שלאחר בכורה, שאליה הגיעו שרים רבים, שגרירים ואנשים חשובים נוספים, היו הרקדנים מקבלים פרסים. תמיד הצביעו בעדנו, אבל מעולם לא קיבלנו שום דבר. אשתי ואני עבדנו ללא הפסקה, גם אם היינו חולים וגם אם מסע ההופעות הגיע למחוזות מרוחקים ולא אטרקטיביים. לאחר האסון בצ'רנוביל, איש מחברי הלהקה רצה לנסוע לשם. אשתי ואני נסענו. היינו מעין סלבריטאים במולדביה. אנשים רבים הכירו אותנו, קהילה גדולה מאוד הגיעה לכל מופע שהעלינו. כבר אז הייתי מורה ולימדתי בקולג' בקישינב עשר שנים בקירוב, ואף אחד לא מצא לנכון לתת לי פרס כלשהו. מנהל התיאטרון שלנו הבטיח לי באופן אישי שיעניק לי פרס, אבל גם לאחר שמונה לסגן שר התרבות, הוא לא מצא לנכון לעשות זאת. כשנפגשתי אתו, הוא אמר לי: "אנחנו נותנים קודם כל לאנשים שלנו, אתה יהודי". עלינו לארץ ב-1991 והתקבלנו כאן בחמימות רבה.

איך היתה תחילת הדרך בארץ?

 כשהגענו, נירה פז הזמינה אותנו ללהקה קטנה שהיא בנתה. יאיר ורדי הזמין אותנו לסוזן דלל, שם רקדנו פה דה דה מתוך אגם הברבורים, ובפסטיבל כרמיאל הופענו עם בת שבע בדון קישוט.

הפער בין בריה"מ וישראל היה גדול מאוד. הוא בא לידי ביטוי ברמת הביצוע ובמסורת הבלט הקלאסי, שהיתה עמוקה מאוד במקום שממנו הגענו. עם זאת, יש כאן מורים ממקומות רבים בעולם. כל אחד מלמד לפי שיטתו, והדבר טוב ומפרה. התקבלתי מיד לבת דור הן כמורה והן כרקדן. רקדתי בלהקה כשש שנים והמשכתי ללמד עד שג'נט אורדמן נפטרה. אשתי התקבלה מיד לבלט הישראלי ורקדה שם כארבע שנים. משהו נפתח בי כשעליתי ארצה. אשתי טוענת שאני כמו פרח שהיה סגור בבריה"מ וכאן בארץ הוא נפתח. ייתכן שבגלגול הקודם חייתי כאן, כי כאן אני מרגיש חופשי. ישראל היא ללא ספק ביתי.

איך המעבר מהיותך רקדן לתפקיד של מורה? האם לא חסרים לך אורות הבמה?

 כשעליתי לארץ הייתי בן 32. הופעתי רק עוד שש שנים נוספות, כי נהוג לפרוש בסביבות גיל 38. האמת, אורות הבמה לא חסרים לי. ההוראה ממלאת אותי. נולדתי להיות מורה. אני כל כך נהנה ללמד, ויש לי אהבה רבה לתלמידים שלי. מורה, לפני הכל, צריך להיות אדם טוב. בשיעורים שלי אני מרגיש כל תנועה, מלמד מהבטן. אם יש מקום שאני לא מרגיש כך, אני לא נשאר שם. לכן אני יכול ללמד סביב השעון.

למעשה, ההוראה החלה הרבה קודם. עוד בהיותי בקישינב לימדתי. כשהגעתי לארץ, אורדמן נתנה לי ללמד שיעורים קבועים בבת דור. בנוסף לזה, בת שבע חיפשו מורה קבוע ולימדתי גם שם. עם כל זה, הזמינו אותי לבחון ב"רקדן מצטיין" ופעמיים בתחרות "מיה ארבטובה", ותוך כדי כך הגשתי תלמידים רבים לתחרויות. מעבר לזה הזמינו אותי ללמד בארה"ב, בברזיל, בהולנד, באוסטרליה, באנגליה, בקרואטיה, בגרמניה ובספרד.

האם אתה מלמד את שיטת וגנובה (Vaganova) באופן טהור?

 גם תלמידתה של וגנובה, שהיום היא בת למעלה משמונים, איננה מלמדת את שיטתה של וגנובה באופן טהור. הבלט מתקדם כל הזמן, הוא מתעדכן ומתחדש. גם בסנט פטרבורג לא מלמדים וגנובה באופן טהור, כי הם רוקדים ריקודים של ביל פורסיית (Forsythe) ושל נאצ'ו דואטו  Nacho Duato)) והדבר מחייב מיומנויות נוספות.

כמורה בבת שבע נסעתי הרבה בעולם, וכך היתה לי הזדמנות להיכנס לשיעורים של מורים רבים, להסתכל, ללמוד ולהעשיר את שפת ההוראה שלי. כל עוד יש שיטה מדויקת, מובנית וברורה, אפשר להסביר באופן מתודי וללמד נכון ומדויק.

שיטת וגנובה בנויה לתוכנית של שמונה שנים. איך מלמדים סטודנטים באקדמיה את מיומנויות השיטה במשך ארבע שנים?

השיטה התעדכנה והיא מעתה למשך תשע שנים. עם זאת, שיטת העבודה שלי שונה: אני מלמד כל כיתה לפי הרמה שלה. אני צועד בקצב של המתקדמים בכיתה כדי למשוך את כל השאר אחריהם כלפי מעלה. ברבים מהמקרים אין צורך להתחיל ממש מההתחלה, כי לרוב התלמידים יש רקע.

האם הבלט הקלאסי בעיניך הוא הבסיס לכל?

אני מאמין שזהו בסיס מצוין לבנות רקדן. יש טכניקות רבות, אבל כולן יוצאות מהקלאסי. גם אם רקדן פונה למחוזות אחרים לאחר מכן, הבלט מחזק מאוד את הגוף ומאפשר מיומנות וטכניקה טובים מאוד.

האם ניסית ללמד אנשים לא מיומנים?

כן. אין חשיבות לשאלה אם עומדת לפני להקה מקצועית או אנשים שבשבילם הריקוד הוא תחביב. מה שחשוב זה הנכונות לבוא לשיעור, האהבה לריקוד והרצינות שבאה עם זה.

מה אתה חושב על כל תוכניות הטלוויזיה כמו נולד לרקוד ורוקדים עם כוכבים?

 כל מה שחושף אנשים לריקוד הוא חיובי בעיני. אינני צופה בכל זה, כי אני מלמד.

מהם מקורות ההשראה שלך? אילו תחומי אמנות נוספים אתה אוהב?

 אני נהנה מאמנות רק כשאני בחו"ל, כי אז יש לי זמן. אני מאוד אוהב מוסיקה קלאסית. את הזמן הפנוי שיש לי אני מקדיש לאשתי ולבנותי האהובות. כשבוריס אייפמן (Eifman) היה בארץ, הלכתי להופעה והתרגשתי מאוד. הדבר הטעין אותי באנרגיות ונתן ליpassion  רב.

תרצה להגיד כמה מלים לסיכום?

בעבר היו מעט מורים לקלאסי ומעט רקדנים באופן יחסי. היום יש רבים. אני חושב שהציונות שלי באה לידי ביטוי בדורות של תלמידים שחינכתי על ברכי הבלט הקלאסי. זוהי תרומתי למדינת ישראל.

 הערה: התלמידים באקדמיה ביקשו להוסיף כי השיעורים עם אלכסנדרוב הם חוויה במלוא מובן המלה. הם מלאי הומור, אלכסנדר מוצא כינוי חיבה לכל תלמיד, מעניק להם תשומת הלב חמה ואוהבת והוא מקצועי ומדויק. הוא מודע לעובדה שרבים מהם יהיו מורים בעתיד, ולכן שם דגש רב על כך, והוא מהווה דוגמה אישית מצוינת. גם אם הוא נכנס לשיעור החמישי שלו באותו יום, האנרגיה תהיה בדיוק כמו בשיעור הראשון.

שרון טוראל – מאסטרנטית באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים. בעלת תואר שני בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית בחקר סכסוכים. מרצה בתחום תולדות המחול במסגרת השתלמויות ללימודי תעודה וכותבת ביקורות מחול. רקדנית ומורה לריקוד מזרחי.