פסטיבל המחול הבינלאומי של מונפלייה (Montpellier) חוגג השנה 30 שנה לקיומו. את הפסטיבל, אחד החשובים בצרפת ובעולם כולו, מנהל מאז 1983 ז'אן פול מונטנרי (Jean Paul Montenari). הפסטיבל נוסד במסגרת מדיניותה של ממשלת צרפת, המבקשת למנוע התמקדות של פעילות המחול בפריס ובערים הגדולות ולמשוך אמנים חשובים אל הפריפריה. כך הוקמו בערים רבות בפריפריה מרכזי מחול, המכוניםCentre Choreographique National (CCN). מרכז כזה הוקם גם במונפלייה, עיר מחוז קטנה בדרום צרפת, ובראשו עומדת הרקדנית והכוריאוגרפית מתילד מונייה (Mathilde Monnier).
לחגיגה של 30 שנה לפסטיבל צורפה חנוכת ה-Agora – International Danse Center. המבנה שבו שוכן המרכז כבר ידע גלגולים רבים. בעבר היה בו מנזר, שהוסב אחר כך לבית כלא לנשים ולקסרקטין, עד שהוכשר לתפקידו הנוכחי. לרגל 30 שנה לפסטיבל, הבניין שוקם באופן מרשים והותקנו בו אולמות המצוידים במיטב הטכנולוגיה, חדרי אימון, חדרי הרצאות, דירות מגורים לאמנים, חצר מקסימה לאירועים וגם תיאטרון גדול ומשוכלל הפתוח לשמים, שמזמן לקהל חוויית צפייה מיוחדת במינה.
מונטנרי מזמין לפסטיבל מגוון רחב של עבודות, של יוצרים ושל להקות. בין המשתתפים השנה היו אמנים ידועי שם, צרפתים ובינלאומיים, שהיו קשורים לפסטיבל גם בעבר. למשל: בלט בז'אר (Ballet Bejart), תיאטרון המחול ההולנדי שמנהלו בעבר היה יירי קיליאן (Jiri Kylian), להקתRosas , ריימונד הוג (Raimond Hoghe) מגרמניה ועוד רבים אחרים. זיקה מיוחדת וקשר יוצא דופן יש בין מונטנרי לוויליאם פורסיית (William Forsythe) ולמרס קנינגהם (Merce Cunningham) המנוח. מנהל הפסטיבל הוגה חיבה מיוחדת גם ללהקות היפ-הופ, האהודות מאוד על הקהל בצרפת. לא נכחתי בכל הפסטיבל וכאן מובאים רשמי מחלק מן ההופעות שראיתי.
ויליאם פורסיית, אחד מיקירי הפסטיבל בשנים קודמות, שמר על מעמדו המיוחד גם השנה. במסיבת עיתונאים, שהכל חיכו לה בדריכות רבה, הסביר פורסיית שכיום אין לו עניין ביצירת כוריאוגרפיות של מחול בלבד, וכי הוא מעדיף למקד את התעניינותו ביצירת "אובייקטים כוריאוגרפיים", לאמור: כוריאוגרפיה אינה מוגבלת למדיום אחד בלבד. לדבריו, " לא נכון יהיה לחשוב על כוריאוגרפיה רק במונחים של גוף רוקד. יש 'מחשבה פיסית', שבאה לביטוי לא רק באמצעות הגוף. בראשית יש הרעיון או העיקרון שאני רוצה לבטא ואז אני בוחן ובוחר מה יהיה המדיום החזותי שיתאים ביותר לביטוי הרעיון או העיקרון הזה". תהליך זה מכונה בפיו "אסטרטגיות כוריאוגרפיות". לטענתו, בעולם משתנה כמו זה שבו אנחנו חיים ופועלים כאמנים, יש לבדוק בכל פעם מחדש את האפשרויות שהטכנולוגיות החדשות מזמנות לאמן ולהיות פתוח לאמצעי ביטוי חזותיים שונים ומגוונים. הוא גם דיבר על תוכנת מחשב שפיתח בשיתוף פעולה עם דייוויד קרן (David Kern), מומחה לתכנות. התוכנה מאפשרת לאחסן בזיכרון המחשב כל פריט בחזרות, אימפרוביזציות, רעיונות, טקסטים מילוליים, חומר חזותי ועוד. חומרים אלה זמינים On-Line, כמאגר ליצירה.
יצירתו של פורסיית טירה קופצנית לבנה ((White Bouncy Castle מתרחשת במבנה ענק וסגור בצורת טירה, שעשוי מחומר סינתטי לבן המוצב על במה באולם מרכזי. בתוכו רצפה גמישה למחצה, כמו מזרן גומי. הנוכחים נכנסו לטירה על פי תור והתנסו בהליכה, ריצה, קפיצות וגלגולים. הרצפה הגיבה על תנועותיהם ומעניין היה להתבונן באנשים ובתגובותיהם להיענות של הרצפה, לראות איך הרצפה שינתה את תנועותיהם ולשמוע את צהלות השמחה שהזכירו ילדים משתובבים.
ריקוד נוסף של פורסיית, עיר של המופשט ((City Of Abstract, מתרחש באולם הכניסה של מוזיאון פאבר, המוזיאון של העיר. היוצר הציב מצלמות וידיאו שצילמו את כל מי שנכנס ונמצא בשדה הקליטה שלהן. התוכנה עיבדה On-Lineאת תמונת הדמות המצולמת – הרחיבה, צימצמה, האריכה, עיוותה, הניעה לכיוונים שונים. ברגעים מסוימים יכול הצופה לזהות את דמותו-שלו, ואילו באחרים הפכה דמותו לציור מופשט. גם הפעם, בנוסף לתוצאות העיבוד הדיגיטלי היה מעניין לראות את התגובות של המצולמים למה שעולל העיבוד של התוכנה לגוף שלהם. יש שנבהלו ונמלטו מן המצלמה, בעוד אחרים השתעשעו וצחקו.
במחול קליידוסקופ ((Collide-Oscopee, גם הוא של פורסיית, כל הנכנס אל המתחם שוכב על טרמפולינה, מעליו צג ובו מותקן קליידוסקופ. כל תנועה שהשוכב מבצע מניעה את הקליידוסקופ ומניבה ציור מופשט מרהיב, צבעוני ומשתנה.
הכוריאוגרף והרקדן אכרם חאן (Akram Khan) הופיע השנה בפסטיבל ישראל עם היצירה גנוסיס (Gnosis), אבל במונפלייה הוא זכה להצלחה לא רגילה, שהעניקה לו מעמד מיוחד. הוא רקדן ויוצר יליד בנגלדש, שחי ופועל בלונדון. חאן רוקד קאטאק (סגנון המחול הקלאסי של צפון הודו Kathak -) ובשנים האחרונות מחפש דרך לגשר בין סגנון זה לבין ביטוי אישי בסגנון מודרני. חאן מודאג מתהליך הדחיקה לשוליים של המחול הקלאסי המסורתי לסוגיו, מפני מחול עכשווי וחדשני. הוא מבקש לשמר את המסורת ולקרב אליה את הקהל, באמצעות הכנסת שינויים שלא יפגמו באותנטיות של המסורתי. חאן בחר באחד הסיפורים הפחות ידועים מן האפוס ההודי המהבאראטה, סיפור על המלכה גנדרי שנאלצה להינשא לבעל עיוור וקיבלה על עצמה לכסות את עיניה ושוב לא לראות לעולם. היא הולכת אחרי בעלה עד ששניהם פוגשים את סופם המר.
בחלק הראשון של הערב רקד אכרם חאן שלושה ריקודי קאטאק, והפליא בסגנונו המלוטש, הן בעבודת הרגליים במקצבים מסובכים מאוד והן במחוות הזרועות, הידיים והפנים עתירי ההבעה. בחלק השני של הערב הצטרפה אליו האמנית היפנית יושי סונהטה (Yoshie Sunahata), מתופפת, רקדנית וזמרת מחוננת, בתפקיד המלכה גנדרי. חאן ביקש להראות את לבטיה הפנימיים של המלכה בדרך החיים ההפכפכה שלה. הקהל היה מהופנט. על הריקוד ועל המוסיקה (על הבמה היו ארבעה מוסיקאים – נגני טבלה, סרוד וצ'לו וזמר) שרתה רוחניות, שהועצמה בזכות ההופעה בתיאטרון הפתוח, תחת שמים זרועי כוכבים. זכורות לי מעט חוויות מחול בעלות עוצמה רוחנית ואסתטית כזאת.
מונטנרי הזמין את אן-מארי פורה (Anne-Marie Porras) להעלות את היצירה בין הכלב והשועל (Entre Chien et Loup) עם סליה סנו (Salia Sanou) מבורקינה פאסו. רקדנים מקבוצת הג'ז המקומית של פורה ושישה רקדנים מבורקינה פסו עבדו יחד לסירוגין – במונפלייה ובבורקינה פסו. התוצאה היתה יצירה עם אוצר תנועות עשיר, קומפוזיציות יפות ויכולת טובה של הרקדנים. המפגש, שהיה שיתוף פעולה בין-תרבותי ראשון בין רקדנים צעירים משתי תרבויות מחול, הניב תוצאה מקורית. היצירה הועלתה עשר פעמים בעיירות ובכפרים במחוז, בגנים, במגרשי משחקים ובמגרשי כדורסל.
עבודותיו של אלן בופאר (Alain Buffard) הן בדרך כלל עתירות דמיון ויש בהן תלבושות ואביזרים מרהיבים. כעבודות פוליטיות המביעות ביקורת חברתית, הן גם כוחניות ואלימות מאוד. כזוהי גם היצירה הכל בסדר (Tous Va Bien), שהועלתה בפסטיבל. כותרת היצירה אירונית מאוד, כי ממש שום דבר אינו בסדר. היצירה, שבה רוקדים שמונה נשים וגברים, היא הבעת מחאה נגד הסדר החברתי שבו שולטים כוח, שררה, דיכוי ואלימות. המוטיב העיקרי בה הוא חיילים בלבוש שמזכיר מדים. הם מצוידים ברובים, שבעזרת הקתות שלהם הם מכים ודוחפים זה את זה ומתעללים איש ברעהו באלימות פיסית ואף מינית, בליווי קללות וגסויות מילוליות. בהמשך מוצגות תמונות של יחסים מגדריים מסוגים שונים, וגם הן רוויות באלימות. זאת עבודה בלתי נעימה בעליל, מפחידה, נועזת, חזקה ומאתגרת. עם זאת, היא עשירה, רבת דמיון ועשויה היטב. הניגוד בין האלימות המפחידה ובין היופי האסתטי של הדימויים והשימוש המצוין בתאורה מרתק גם הוא.
הכוריאוגרף קאדר אטו (Kader Attou) הוא אחד ממובילי סגנון ההיפ-הופ בצרפת. הודות לחיבתו של מונטנרי לסגנון זה, אטו ולהקתו הוותיקה והמפורסמת, Acrorap, מרבים להופיע בפסטיבל מונפלייה. היצירה Synfonia Presni Zatosnych היא כוריאוגרפיה שיצר אטו לסימפוניה של המלחין הפולני בן זמננו הנריק מיקולאי גורצקי (Henrik Mikolaj Gorecki). לדברי אטו, הסימפוניה הותירה בו רושם עמוק מאז ומתמיד. יצירת המחול עצמה, לדעתי, אינה מעניינת וגם אינה עשויה היטב. ובכל זאת, מעניין להיווכח שמנהיגי להקות היפ-הופ אינם מסתפקים במה שהם יודעים לעשות היטב – היפ-הופ אותנטי שנרקד ברחובות – ומעוניינים לחבר יצירות של כוריאוגרפיה אמנותית לבמה, פעמים רבות למוסיקה קלאסית. לרוב הם נכשלים בכך, משום שהם חסרים את הידע, המטען התרבותי והניסיון הנדרש לשם כך. חבל.
לסיום, חוויה מתסכלת: להקת המחול של מרס קנינגהאם באה לפסטיבל עם יצירה ידועה – Roaratorio. הם אכן הופיעו פעמיים בתיאטרון הפתוח, אבל בערב שבו הייתי אמורה לראות את המופע סירבו הרקדנים לרקוד. הנימוק: בחוזה שלהם כתוב שהם אינם רוקדים אם הטמפרטורה יורדת אל מתחת ל-18מעלות צלסיוס, ובאותו ערב היא היתה 16 מעלות בלבד. לאחר משא ומתן של שעה עם מנהל הפסטיבל, בעוד מאות מחכים בכניסה לתיאטרון בציפייה לראות את המופע, היתה על העליונה ידו של ועד הרקדנים והקהל הרב התפזר בעגמת נפש רבה.