ראוי לשפוך אור על דמותה של עדה לויט (1927) בגיליון הנוכחי, העוסק בחינוך ובמחול. שני התחומים שזורים בחייה של לויט וכך גם ההיסטוריה של מדינת ישראל, שבה בחרה להקים את ביתה. בראיון שערכתי עמה בביתה בברקאי, לצורך הכתבה, נמצאו על שולחנהשני מסמכים המסמלים את פועלה במחול ובחינוך. האחד – קלסר ובו צילומי ריקודים לחגים בברקאי שהכינה עם תלמידיה הרבים לאורך השנים. הצילומים מלווים בהסברים והם עתידים להופיע כפרק בספר שעליו היא עובדת בימים אלו. השני – עבודת דוקטורט שנתנה לה תלמידתה שלומית עופר, שכותרתה "פיתוח שפת ייצוג סימבולית לתנועה על ידי ילדות כיתה ד'".

לויט מדגישה שכל חייה שאפה לחנך באמצעות המחול. אף על פי שעסקה במחול ברמה מקצועית והקימה את האולפן למחול מנשה, שרבים מבוגריו הם רקדנים וכוריאוגרפים, תמיד הדגישה שהמחול הוא אמצעי – כלי לחינוך. במשך השנים התגאתה גם בבוגריה הרבים שבחרו לעסוק בתחומי החינוך והאמנות השונים, ולא דווקא במחול. העניין שמצאה בחינוך ובמחול הוביל אותה לעבוד כמדריכה מוסמכת לטיפול בתנועה, לצד ניהול אולפן המחול. במסגרת עבודתה בתחום זה הקימה את המחלקה לחינוך בתנועה של המועצה האזורית מנשה.

לויט נולדה בברוקלין שבניו-יורק להורים שהיגרו מרוסיה. היא גדלה בבית ציוני, שם למדה עברית מאמה וריקוד מאביה. כיאה לבת למשפחה ציונית נלהבת, היתה לויט חברה בתנועת נוער (השומר הצעיר), שבה היתה פעילה ומעורבת מאוד. בתקופת פעילותה בתנועת הנוער, התגלה אצלה כישרון ריקוד. לכאורה אפשר היה לצפות כי יתפתח קונפליקט בין מאווייה לעסוק בריקוד לבין הפעילות בשומר הצעיר; אבל לויט תמיד ידעה לשלב בין העיסוק באמנות המחול ברמה מקצועית לבין העיסוק בתחומי החינוך והחברה.

כשהיתה בת 14 החלה לויט את הכשרתה המקצועית במחול. "למדתי חמש שנים בבית הספר למחול במנהטן, The New Dance Group", היא מספרת. "בבית הספר הזה לימדו טובי המורים למחול, כמו סופי מסלו (Sophie Maslow), ג'יין דדלי (Jane Dudley) ופרל פרימוס (Pearl Primus). כשהייתי בת 17 למדתי שנתיים גם פסיכולוגיה וחינוך ב-Brooklyn College".[1] בתקופה זו חיברה לויט בין שני התחומים ורתמה את המחול לטובת החינוך וההכשרה. "בשנים אלו לימדתי מחול בבתי ספר ציוניים. בד בבד הופעתי בלהקתה של דבורה לפסון (Deborah Lipson), שכל רקדניה היו יהודים בעלי הכשרה במחול מודרני ובבלט קלאסי. להקתה של לפסון הופיעה בריקודים שנושאיהם היו 'יהודיים'. היא פעלה כדי לעורר את הרגשות הציוניים ולעודד את העלייה לארץ ישראל".

לויט מספרת שמלכתחילה ראתה את עצמה כרקדנית. "חשבתי שלא אעלה לארץ מהר, ושאתחתן רק בגיל 30". אבל הגורל רצה אחרת. ב-1947 הכירה את בן זוגה, אריה, ונישאה לו כעבור זמן קצר. באותה תקופה קיבלה מילגה ללימודים בבית הספר של מרתה גרהאם (Graham), אבל במצוות התנועה, בשל נישואיה, נאלצה לעבוד במרכז היהודי בהמילטון. בעבודתה שם גייסה את כישורי המחול שלה, לימדה מחול מודרני, עסקה בכוריאוגרפיה ואירגנה להקה שכל חבריה היו יהודים.

ב-1948 שמעה עם בעלה ברדיו את ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, ושניהם החליטו לעלות לארץ. עדה הגיעה לישראל זמן קצר לפני בעלה, בסוף 1948, באוניית מעפילים. באונייה, שהיתה עמוסה נחתים אמריקנים ועולים צעירים מצפון אמריקה, הזדמן ללויט מפגש מיוחד עם אישיות חשובה בתחום המחול בארץ. "המסע היה ארוך ומשעמם וכעבור שבוע החלטתי ללמד מחול ולרקוד עם האנשים על סיפון האונייה. בעודי מדגימה תנועות שמעתי מאחורי את המשפט 'not this way, that way' במבטא גרמני כבד. הסתובבתי לראות מי מעיר לי על תנועותי, וראיתי לפני אשה נמוכת קומה שהחלה מיד להדגים מתנועותיה". זאת היתה גרטרוד קראוס, שבדיוק חזרה ממסע הופעות שערכה בארה"ב. במפגש ביניהן למדה לויט לראשונה על המחול בארץ והוא היה הראשון בסדרה ארוכה של מפגשים בין השתיים במשך השנים.

עם הגיעם לישראל התיישבו בני הזוג לויט בכפר מסריק. "בקיבוץ גילו שיש לי הכשרה בתחום המחול, ובתוך חודשיים איפשרו לי ללמד את הילדים מחול יומיים בשבוע וליצור ריקודים לחגים". בין תלמידיה בלטו חרמונה לין, כוריאוגרפית וממייסדות ארגון המחול האמנותי הקיבוצי, ונעמי בהט, שניהלה כעבור שנים את המחלקה למחול בסמינר הקיבוצים.

ב-1950 עברה לויט עם גרעין שאליו השתייכה לקיבוץ ברקאי, שם עברה הכשרה כשנה ועבדה כגננת, אבל חלומה להמשיך לעסוק במחול לא גווע. בברקאי לא קיבלה ימי עבודה לצורך העיסוק במחול, אבל המשיכה לעבוד בתחום על חשבון זמנה הפרטי. היא יצרה ריקודים רבים לחגים בקיבוצה ובקיבוצי הסביבה; לימדה מחול לאחר שעות העבודה; והיתה חברה בפורום המורות למחול שהתגבש בקיבוץ הארצי בהנהלת רחל עמנואל, שאחת מחברותיו היתה יהודית ארנון. במסגרת הפורום הן למדו ולימדו בקורסים שונים, שבהם נפגשה שוב עם קראוס, אחת המורות הדומיננטיות והמשפיעות שלהן. קראוס, בגישתה היצירתית, חיזקה אצל לויט את התפישה שייחסה חשיבות למחול ואת הראייה שהיצירה במחול יכולה לשמש כלי חינוכי ופדגוגי.

בשנים 1964-1950 יצאה לויט כמה פעמים לשליחות בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית. בתקופות אלו, לצד פעילותה בסוכנות, השתלמה באוניברסיטה בתחומי הפסיכולוגיה השונים. גם בתקופה זו גייסה את הידע שלה במחול לצרכים חינוכיים ולהעלאת נערים לארץ. "הקמתי שם קבוצה של מחול מודרני משולב בריקודי עם, שנקראה 'מחוללי שומריה'. אחד המופעים הגדולים שבהם השתתפה הקבוצה היה לרגל 15 שנה לעצמאות ישראל". במופע גדול זה צפו 10,000 איש.

רק ב-1965, שנה לאחר שחזרה לישראל מהשליחות בארה"ב, קיבלה לויט מטעם הקיבוץ "ימי מחול". "לראשונה יכולתי לעסוק בתחומי המחול בשעות העבודה. כך יכולתי ללמד מחול יומיים בשבוע. לימדתי נערים ונערות בבית הספר האזורי מבואות עירון וגם הדרכתי קורס בסמינר הקיבוצים, בנושא 'חינוך דרך תנועה ומחול'." החוגים והשיעורים למחול שקיימה בבית הספר האזורי מבואות עירון, עם המורים אמירה מרוז ומיכה נס, היו התשתית להקמת אולפן למחול אזורי מנשה בשנת 1975.

מאז הקמתו של האולפן הקפידה לויט על שני עקרונות, העומדים לכאורה בסתירה זה לזה –הפיכת המקום לבית המעניק לתלמידים תחושה נעימה; וחתירה בלתי מתפשרת להפיכת האולפן לבית ספר מקצועי למחול, בעיקר בזכות המורים הטובים שהצליחה להביא. לויט מספרת כיצד הצליחה להביא לאולפן את רקדן להקת בת-שבע רוג'ר בריינט (Bryant): "ראיתי אותו בהופעה עם בתי. מיד בתום הערב נכנסתי לחדר ההלבשה והצעתי לו להיות מורה באולפן". בנוסף לבריינט, שלימד מחול מודרני בתשע השנים הראשונות של האולפן, לימדו בו מורים מקצועיים כגון אמיר קולבן, תמר בן עמי, מרים ורובל, חפציבה אברהם, טלי חרמון-אשל, ויקטוריה גרין, דבורה הופמן, אמירה קדם, פיט אברהמי (שניהלה את האולפן לאחר פרישתה של לויט) ועוד.

האולפן למחול מנשה הצטרף לשורה של אולפני מחול בחסות המועצות האזוריות, שפעלו באותה תקופה במתכונת דומה לזו שיצרה לויט. עם זאת, הוא התבלט בכמה תחומים. ראשית, מספר רב של תלמידים גברים למדו בו. לויט עודדה מאוד את המחול בקרב המין הגברי ושמה דגש רב על הכשרתם. שנית, היא עודדה את מורי האולפן להשתתף בהופעות סוף שנה, יחד עם התלמידים. שלישית, היא הקימה בשנות ה-80 סדנת מחול לבוגרי האולפן. הסדנה הופיעה באירועי מחול שונים ברחבי הארץ וגם במועצה, וקיבלה את הפרס השני בתחרות הכוריאוגרפיה על שם גרטרוד קראוס שנערכה בתחילת שנות ה-90.

לצד ניהול האולפן פעלה לויט בתחומי החינוך והתרפיה במחול. היא כתבה תוכניות השתלמות לקיבוץ הארצי בנושא לימודי פסיכולוגיה והיתה חברה בצוות מטעם משרד החינוך בריכוזו של שלום חרמון, שהחל לגבש את תוכנית הלימודים לבגרות במחול. בשנות ה-80 לקחה חלק בקורס המתקדם הראשון למרפאים במחול, ובהמשך הדריכה מורים ועבדה כתרפיסטית במחול.

את תחום התרפיה במחול פיתחה לויט עם השנים. בשנות ה-80, לצד האולפן למחול, פתחה מחלקה לתרפיה במחול. בסוף שנות ה-90, אז סיימה לנהל את האולפן והעבירה את המושכות לפיט אברהמי, ניתבה את מרצה לעבודה כמרפאה בתנועה וכמנהלת של מחלקה זו.

במשך השנים היתה לויט פעילה במסגרות רבות נוספות: היא הרצתה בסמינרים על מחול וחינוך, יזמה במחלקתה קורס בתחום התרפיה במחול, כתבה מאמרים ועוד. לאורך כל הדרך טיפחה תלמידים רבים, ששמרו אתה על קשר גם כאנשים בוגרים. היא עדיין מעורבת באולפן מנשה, שאותו ייסדה, מרגישה אחריות כלפיו ונפגשת עם המנהלת החדשה שלו, דיתי תור.

בימים אלו שוקדת לויט על ספר שמסכם את פעילותה רבת השנים. בחדר העבודה שלה בביתה היא יושבת על הספה ומכתיבה את הטקסט לבעלה, שיושב מול המחשב. הספר של לויט יכיל ארבעה פרקים עיקריים. הראשון יעסוק במחול חינוכי, ובו תשתמש בראיונות שערכה עם תלמידיה הרבים; השני יתמקד ברעיונות לחוגי מחול, בעיקר בתחום היצירה והכוריאוגרפיה; השלישי יוקדש למחול בחגי הקיבוץ וילווה בתמונות ובהסברים על הריקודים השונים שיצרה לויט; הרביעי יעסוק בתרפיה ובו תציג שני מקרים שבהם טיפלה בנערות שלקו באנורקסיה. כל פרקי הספר הם למעשה סיכום פעילותה הענפה והברוכה כמחנכת במחול.