רנה שרת, "מלכה בלי ארמון", הוצאת עמותת תחרות מיה ארבטובה אפריל 2005, כריכה קשה, 183 עמ'
יש מעט ספרי מחול שנכתבו בארץ, ומעט מדי ספרים על יוצרי המחול הישראלי. וכמו כל ספר היסטורי חדש המעלה לפני השטח עובדות נעלמות ועורך מפה חדשה של מציאות מסוימת, מקובעת, כך גם ספרה החדש של רנה שרת על מיה ארבטובה, רקדנית שהקדישה את חייה לבלט הקלאסי על הבמה ובהמשך כיוצרת ומורה.
אותה מסורת שמרנית שאסרה על אנשים צעירים לרקוד, לעלות על הבמה – שופכת את לעגה ופחדיה גם על המחול כנושא שווה ערך לאמנויות האחרות כשדה מחקר, ככלי ביטוי של תקופה, של תרבות. בודריאר אמר – "היסטוריה של תקופה היא היסטוריה של הגוף" – המחקר החדש על מיה ארבטובה מפריך כמה מיתוסים ומציג דמות שלמה, מפתיעה, המשקפת בקיומה ובפועלה תקופה מרתקת, ודיון מחודש באבחנות שלנו על תרבות גבוהה ונמוכה, על מקומו של הבלט הקלאסי בתולדות התרבות, ועל יחס החברה הישראלית לאמנות המחול בכלל, שנחשבה כבלתי חלוצית. יונתן כרמון, בקטע נפלא, מספר איך חנה צ'יזיק, מנהלת משק הפועלות בתל אביב, אמרה – "איך אתה מעז ללכת לרקוד? אצל האשה הזאת?…. היא רוקדת בקברטים… ומה פתאום אתה תרקוד?… אנחנו רוצים לחנך את הנוער לחקלאות, להתיישבות, לבניין הארץ, לשם זה באתם הנה ותפסיק עם הריקוד". אז הוא הפסיק. למרות שארבטובה ביטאה, יותר מהתיאטרון שנוצר בשנות ה- 20 וה- 30, את אותה מהות מיוחדת של חברה מתחדשת, שיש לה ערכי תרבות מערביים ורוח זמן מודרנית בארץ מזרחית.
הבלט הקלאסי נחשב למיושן, מייצג ערכים שזמנם חלף. איזה סיכוי היה לרקדנית קלאסית שבאה לארץ מריגה, להתחרות, ולו רק על בסיס רעיוני, עם המהפכה של "תרבות הגוף" שצמחה באירופה ודגלה ברוח וגוף חופשיים, תואמת את הרעיונות הציוניים ואת דמותו של "היהודי החדש" כפי שנוסחו על ידי הרצל ונורדאו וברדיצ'בסקי, שאמנם דרשו "כוח ויופי" אך לא את זה האירופי העבש אלא החדש, המתהווה?
מיה ארבטובה, ששמה היה מינה הירשוולד, נולדה ב-1911 ברוסיה הלבנה ועברה לריגה כילדה עם משפחתה. אביה היה רוקח, איש דתי אך רחב אופקים. למרות התנגדות המשפחה הצליחה להתקבל לבית הספר לבלט של ריגה, ותוך שנה כבר היתה חברה בלהקת הבלט הלאומי. היא היתה יפהפייה, מהודרת, שלימים התוודתה שיופיה הפריע לה כאמנית – היא ציפתה שיעריכו את אמנותה, אך המבקרים חזרו והיללו את יופיה. בלהקת הבלט פגשה את בן זוגה לעתיד, רקדן יפה תואר בשם ולנטין ז'גלובסקי. היא היתה ציונית עוד מבית אביה, ואחרי מסע הופעות מוצלח על בימות אירופה הגיעה בשנת 1934 להופעה בארץ, לפני שהחליטה להתיישב בה לצמיתות.
בשנת 1938 נפרדה מבן זוגה וחזרה לבדה, כדי להצטרף לבנות משפחתה שעלו ארצה עוד קודם. היא גרה עם אמה ואחיותיה בתל אביב, והחלה את מלחמת היחיד שלה לטובת מה שהיה כל חייה – הבלט הקלאסי. גרטרוד קראוס, שעלתה בינתיים מגרמניה והיתה אחת הנציגות הבולטות של מחול ההבעה הגרמני, האחיות אורנשטיין שהקדימו אותה ביותר מעשור, ירדנה כהן ילידת הארץ שזכתה בפרס הראשון בתחרות המחול הארצי ישראלית בשנת 1937, כל אלו ייצגו עולם חדש שדחה מכל וכל את ערכי הבלט הקלאסי וחיפש את "הריקוד הארצישראלי המקורי". קפה "סמדר" בתל אביב העלה אז "תוכנית אמנותית" – מופעי בידור שכללו סאטירה, מחול, אקרובטיקה ומוסיקה. הופעתה של מיה ארבטובה ב"סמדר" פורסמה במילים אלו: "תוכנית חדשה ומוגדלת בהשתתפות הסוליסטית מ'פרנטש קזינו' ניו יורק והקזינו בלונדון". בקפה "סמדר" פגשה גם את יוסף גולנד, זמר וקומיקאי, שבהמשך הקים עמה את תיאטרון הסאטירה הראשון בארץ, "אף על פי" ולימים נשא אותה לאשה.
בהמשך עבדה במסגרת "האופרה הארצישראלית העממית", שם טעון ומלא כוונת טובות – אך צלה של גרטורד קראוס המשיך להאפיל עליה כל השנים, או כך לפחות האמינה. באותה תקופה היתה נאמנות מוחלטת לסטודיו מסוים חלק מן הקוד המוסרי, אך ארבטובה לא הבינה את סוג ההסתגרות ההדדית הזו. היא פגשה אמנם את קראוס וגם יכלה להתאמן בסטודיו שלה ברחוב פרוג בתל אביב, אך רק שנים אחר כך התברר שגישתה הפתוחה הצדיקה את עצמה – למרות הביקורתיות שלה לגבי חוסר הטכניקה הבסיסית של אמני המחול החופשי, היא היתה מוכנה לעבוד ולאמן את כל מי שרצה.
העיתונות קיבלה אותה ברגשות מעורבים – שולמית רוט בשנת 1945 שללה מכל וכל את הבלט ומנתה את הסכנות לגוף הרקדניות הטמונה בטכניקה זו, וחיים גמזו בשנות הארבעים כעס על הניסיון להעלות על הבמה תרבות "מנוונת". ארבע עשרה שנים מאוחר יותר חזר בו גמזו, בהללו מופע בלט של "מוכרת הגפרורים הקטנה" במסגרת האופרה הישראלית לפני בני נוער נלהבים ומרותקים.
חייה של מיה ארבטובה התנהלו בסטודיו המפורסם בשדרות קק"ל 72 בתל אביב, לימים שדרות בן גוריון. הסטודיו שלה היה הראשון, אם לא היחיד, שהיו בו רצפת עץ מיוחדת, חדר כניסה עם מזכירה וחדרי הלבשה נוחים. הוא שימש כמקום מפגש לרקדנים, המקום בו התארחו אמנים מפורסמים כמו מרגוט פונטיין ונורייב, המקום בו ג'רום רובינס, טיודור ואחרים לימדו את ריקודיהם. באותו בניין, קומה מעל, שכנה דירתם של הזוג גולנד וארבטובה, ודירה זו שימשה גם בית שני לתלמידים צעירים, להכנת שיעורים, לשהות קצרה או ממושכת. אמונתה של ארבטובה בצורך ובתוקף של אימון בבלט קלאסי כבסיס לכל מחול אחר היתה מוחלטת. היא היתה מורה קשוחה ואוהבת, ורצינותה שימשה השראה לדור של רקדנים שסיימו את בית ספרה ונסעו, בעידודה, לחו"ל. רובם הפכו לרקדנים מובילים בקבוצות שבהם נקלטו – נירה פז בניו יורק סיטי בלט, משה לזרע כבן זוגה למחול של ז'ז'י ז'נמר בלהקת רולן פטי בפריז, נירה פז כסולנית במטרופוליטן אופרה בניו יורק, נעמה צביאלי, סולנית אצל בלאנשיין בניו יורק סיטי בלט, זהרה גיל בר, ברוריה אביעזר, ולילי וולקוביצקי שרקדה עם מרתה גראהם, וראובן פרומברג, שאנטול דולין לקח ללונדון פסטיבל בלט ואחר כך התבקש להקים את הבלט הלאומי של הולנד.
בספר שנים עשר פרקים, בהם סיפורים מרתקים על קשריה עם עולם התיאטרון והבמה הקלה, עבודותיה ככוראוגרפית, הצלחותיה וכשלונה, בעיקר מול המערכת הקובעת.
בכל עבודותיה ובכל התנהלותה היא עונה על הדימוי של "בלרינה" – אלגנטית, קפדנית, תובענית, המכירה ומעריצה את היצירות הגדולות של הבלט הקלאסי, אך גם מלהיבה בריקודי אופי מלאי טמפרמנט, מופיעה במקומות כמו הקזינו של ניו יורק או פריז, שחקנית וכוריאוגרפית בתיאטרון הסאטירי "דו רה מי", גולשת בין מה שאנו מכנים היום תרבות פופולרית לבין מה שנחשב תרבות "גבוהה". עם לק אדום על ציפורניים ארוכות, עקבים גבוהים ותסרוקת מוקפדת, גנדור שבשנות ה- 50 הפועליות נחשב לאות קלון. היא חילקה מזון לחיילים בזמן מלחמת השחרור, וגידלה, עוד לפני הולדת בתה עופרה, ילדים ממוצא מזרחי שהפכו בזכותה לרקדנים מקצועיים מצליחים. פרט מפתיע ולא ידוע עד כה נוגע למעורבותה בפעילות חברתית בתנועה הקומוניסטית. לא ברור אם הנהייה אחרי מה שייצג את רוסיה באותם ימים נבעה מה"רוסיות" של הבלט, או שבאמת היתה בעלת עמדות חברתיות מובהקות. בספר מוזכרים גם הקשר שלה עם נשים ערביות מעזה, מפגשים למטרות קידום השלום, וכתיבה בעתון הקומוניסטי "קול העם". בשנות ה- 60 פרסמה בעתון זה ביקורות מחול כתובות היטב, והעובדה שהבלט הקלאסי היה מטרת חייה לא מנעה ממנה להעריך ולכבד את להקת "ענבל" ולהעריך נכונה את גורלה של להקת בת-שבע שאחרי מרתה גראהם.
בפרק בו מופיעים דברי תלמידים יש יותר מאשר דברי שבח ונוסטלגיה – נכון עשתה הסופרת שלא עיבדה ושיכתבה את הדוברים, והנוסח האישי של כל מי שעבר תחת ידיה – מיונתן כרמון שסיפורו מרתק עד לרנה שינפלד ונירה פז, שופך אור חדש על דמות שחשבנו שהכרנו.
ההוצאה של הספר מהודרת, בנוסח אלבומי, ומוסיפה כבוד לעושיו ולתוכנו. העיצוב הגרפי מעולה, ונראה שהתרומות של קרנות חו"ל שונות הבטיחו את רמת ההפקה. מה שנפלא באמת הם התצלומים, שרבים מהם מופיעים כאן לראשונה. מעבר לרמת ההדפסה הנדירה והאיסוף הקפדני מארכיונים שונים, העריכה היא חכמה, הכותרות צנועות ומדויקות. שלא כמו באוספים אחרים וספרי מחול בהם בדרך כלל מופיעים תצלומים משוכפלים ודהים, כאן מתגלה עולם שלם – מתצלומי המשפחה החגיגיים מן המאה הקודמת עד תצלומי מחול פריכים, נוגעים ללב בזוהרם הזמני, תיעוד של עולם שיש בו כל המרכיבים של סיפור גדול – נדודים ומסעות וחזרות ופוסטרים ישנים ומחוות גדולות ורגעים מתוך מחולות מפתיעים בליטושם, ופנים ושמות ידועים, ומתוך כל אלו פניה הנפלאות של מיה ארבטובה, עליה אמרה דבורה ברטונוב – מיה רוקדת בנעלי משי על חול, כמו מלכה בלי ארמון.
חזי לסקלי כבר כתב בהקדמה לתערוכת צילומיו של הימלרייך בשנת 1987 שאנו תרבות של נוסטלגיה אך לא של זיכרון. בספר זה נעשה מעשה של תרבות הזיכרון – מה היה מקומה של אותה בלרינה עקשנית בתוך הרשת השקופה, שהיא התשתית לכל מה שקורה בהווה. הדימויים המתבקשים הם מסוג חוטי הזהב השזורים, אבל יש גם עוצמה של מתכת אחרת, בלתי מתכלה.
רנה שרת כתבה ספר מעולה. בשפה בהירה, בעריכה נכונה של קטעי ארכיון שונים, והרבה ציטטות. אין זה ספר מחקר במובן האקדמי וחסרה רשימה ביבליוגרפית, כמו גם ציון פרסומים קודמים על ארבטובה. אך זו אסופה עשירה של תיעוד ואינפורמציה המעלים בפני הקורא את דמותה המיוחדת של הרקדנית והמורה.הספר מאפשר לקוראים להעריך מחדש את מקומה של מיה ארבטובה כמייצגת תרבות קלאסית, שהיחס אליה הפכפך, אך גם דחייתו הזמנית אינה יכולה לו. בסופו של דבר, הקלאסיקה היא עמוד השדרה, לעתים החבוי, של כל תרבות.
גבי אלדור – מבקרת וסופרת מחול, במאית ושחקנית. מייסדת ומנהלת אמנותית שותפה של "התיאטרון הערבי עברי" ביפו. בין יתר תפקידיה שימשה כמנהלת אמנותית שותפה בתחרות המחול הבינלאומית של "הבניולה" בצרפת, כתבה את הערכים על מחול ישראלי לאנציקלופדיה "לארוס". זוכת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה. משמשת כיו"ר ועדות מחול שונות. מלמדת בסמינר הקיבוצים.
מנויות הבמה. משמשת כיו"ר ועדות מחול שונות. מלמדת בסמינר הקיבוצים.