לפני כניסת השנה החדשה הלכה לעולמה הכוריאוגרפית שרה לוי תנאי. בת 95 היתה במותה. אם אפשר לדבר על אדם כעל נכס לאומי בתחום התרבות, הרי ששרה לוי תנאי ראויה לתואר זה. אמנית ברוכת כשרונות בתחום הכתיבה, ההלחנה, הבימוי, ומעל לכל – מפעל חייה – תיאטרון מחול ענבל, שאותו ייסדה ב- 1949 ולו הקדישה למעלה מארבעים שנה.  ב- 1973 הוענק לשרה לוי תנאי פרס ישראל במחול.

 בשנות ה- 50, כשנוסחת הקסם "כור-היתוך" נישאה ברמה, הלכה לוי תנאי נגד הזרם. היא הבינה שעל כל עדה לטפח את המסורת שלה כחלק מפסיפס עשיר של תרבות חדשה, הנתונה בתהליך של התהוות, ולשמרה. בשנות ה- 60, כשהמחול האמנותי בישראל אימץ מתוך חיקוי את המחול המודרני הגרהאמי, העזה  לוי תנאי, שלא היה לה כל רקע מקצועי במחול, ליצור "מחול אחר", בעל שפה תנועתית מקורית, שעסק בנושאים הקשורים לפולקלור התימני, לתנ"ך, למסורת היהודית ולנוף הגיאוגרפי והאנושי של ישראל.

בשנות ה- 50 וה- 60 כיכבו בעולם להקות פולקלור מקצועיות ידועות, ובהן  להקתו של איגור מויסייב הרוסית,  בלט פולקלוריקו של מקסיקו, ואחרות. במרבית המקרים פנו להקות אלה למחול העממי והתאימו אותו לצורכי הבמה ולטעם הקהל, ושאלו מרכיבים מלקסיקון התנועה של המחול מודרני או הבלט הקלאסי, הזרים במהותם לתרבות המסורתית.  ואילו בארץ, עוד בשנות ה -20 וה- 30 ניסו ברוך אגדתי ורנה ניקובה ליצור מחולות אמנותיים בהשראת העדה התימנית, שסימלה בחזותה את היהודי הקדום, אבל מפעלם היה יותר בגדר של יצירת מחול  אקזוטי.

שרה  לוי תנאי לא ביקשה לשמר פולקלור, אלא למצוא את דרכה כאמנית השואבת השראתה ממקורות התרבות של העדה שלה, של עדות אחרות וגם מהתרבות הערבית. בהרצאה שנשאה ב- 1981 אמרה: "הבלט הקלאסי רב ההוד והיופי לא עונה על צורכי הלשון שלי. הקווים הישרים היו זרים לרוחי ושיבשו את חזות עיני. חסרו לי הסלסולים הדקים, שידעתים מן התנועה, הזמרה, הרקמה, והתכשיטנות וכל האורנמנטיקה העשירה של אמנות המזרח". היא לא הסתפקה בארגון מחדש של החומר התנועתי הפולקלורי ובהתאמתו לבמה, כפי שהיה מקובל, אלא פירקה את משפטי התנועה כדי לגלות את "הלבנים הבודדות", ומהן ליצור מילון תנועות. בשנים הראשונות חיברה ריקודים קצרים, שבהם ראתה אטיודים, ששימשו לה כבסיס ליצירות שונות בהמשך עבודתה. רק ב- 1961 חיברה יצירה ארוכה, שהיתה בעצם תוכנית בפני עצמה – "מגילת רות".

לרשותה של לוי תנאי עמדו מספר צעדים ומוטיבים תנועתיים, כמו "הדעסה"  (פסיעת-דריכה קלה וגמישה שכמוה כשקיעה בחול), כמו גם כמה מאפיינים של המחול התימני ובהם יכולת האילתור הגבוהה של הרקדנים, האימפולסים והניעות בדינמיקה המיוחדת לעדה, והחומרים התנועתיים המסתלסלים מעלה ומטה במרחב האישי,  מעין אורנמנטים מזרחיים. כל זאת פירקה וחיברה  מחדש, כמו ציור של פיקאסו. היא שיתפה פעולה עם אמנים כאנטול גורביץ, דני קרוון ודוד שריר בתחום עיצוב התפאורה והתלבושות, ועם המוסיקאים עובדיה טוביה, אברהם עילם (אמזלג), אוריה בוסקוביץ', מרדכי סתר, גארי ברתיני ואחרים. במהלך עשרות השנים בהן יצרה, התפתח דו-שיח מעשיר בין הריקודים לבין השפה התנועתית שהתרחבה – עד שנוצרה שפת התנועה של ענבל.

בשנים הראשונות של ענבל נמתחה ביקורת, בעיקר מכיוון בני העדה, שטענו כי מה שלוי תנאי עושה "אינו מחול תימני" משום שהוא מודרני מדי, ואילו מרבית רקדני המחול המודרני והקלאסי ראו בטעות בענבל להקת פולקלור, ולפיכך, מחוץ לתחום ההתעניינות שלהם. את ההצלחה האדירה שלה,  הן בקרב הקהל והן מצד הביקורת, נחלה ענבל בסיוריה בחו"ל, שם ייצגה את ישראל המתחדשת במיטבה, בשילוב של מסורת והתחדשות. ענבל כבשה קהלים בחו"ל, והיו אף מי שלא ראו בעין יפה את העובדה שלהקת מחול של עדה קטנה – הופכת למזוהה עם המחול האמנותי בישראל.

שרה לוי תנאי יצרה יצירות מופת  ובהן:  "חתונה בתימן" (1956),  "שבת שלום" (1956), "מדבר" (1958), "מגילת רות" (1961), "שיר השירים" (1982), "אותיות פורחות" (1988) ו"עלי באר" (1989).  היא גידלה דורות של רקדנים, בהם מרגלית עובד, הדסה בדוח, יהודה כהן, רחלי סלע, מאיר עובדיה, מושיקו יצחק-הלוי, לאה אברהם, שלמה ממן, שלמה חזיז, מלכה חג'בי, שרה זארב ואילנה כהן, כיום המנהלת האמנותית של תיאטרון מחול ענבל. לעומת זאת, רקדני  ענבל שביקשו להתפתח כיוצרים נאלצו לעזוב את הלהקה. רק בלחץ של ועדות אמנותיות נאותה לוי תנאי לפתוח את הלהקה בפני יוצרים "זרים".

כיום, בעת של פריחה ושפע של יוצרים במחול בישראל, תרומתה וייחודה של לוי תנאי לא רק שלא הועמו, אלא הם בולטים שבעתיים. היא  העניקה למחול בישראל מודל של עשייה נכונה, שילוב של מסורת והתחדשות, והעניקה לנו יצירות מופת, שבחלקן ניתן לצפות עד היום במרכז האתני הרב-תחומי ענבל.

מילים לגיורא  (1926-2005) 

כשקברו אותו בקיבוץ רציתי להספיד. רציתי לספר על הנדיבות, החברות, הידע, האהבה למחול… על תחושת האשמה על שלא מספיק הייתי איתו בימיו האחרונים.

כמעט כל הקריירה שלי קשורה לגיורא ואני חייבת לו כל כך הרבה, אבל גיורא ביקש שלא יהיו הספדים בהלוויה.

בפעם הראשונה ראיתי את גיורא כשהגיע לאולפן למחול של ליה שוברט וקאי לוטמן  בבית רוטשילד בחיפה. חורף 1972.  ליה וקאי העמידו את התוכנית הראשונה של "בימת הרקדנים" – קבוצה של רקדנים צעירים עם חלום להקים מרכז מחול ראוי  ללהקת מחול מקצועית בחיפה. ליה התרגשה. עיתונאי הגיע לחיפה. היא הושיבה אותו  כשגבו צמוד למראה. ראיתי אדם נמוך, שמנמן, עיניים גדולות חומות ופנים מעוגלות מחייכות. כולנו התאמצנו יותר. המתח של התקשורת. אחרי הבכורה כתב: "רות אשל וחווה בקל, שתי רקדניות בעלות אישיות בימתית מרתקת ויכולת רבה" ("על המשמר", 24.3.72). אחר כך הלהקה נסגרה, החלומות התנפצו מול המציאות החיפנית הקשה. המשכתי להיאבק להיות רקדנית. המשפט הזה של גיורא, הגם שחלקתי אותו עם רקדנית נוספת, היה בשבילי מקור של כוח  למשך שנים ארוכות וקשות. ידעתי שמישהו שנחשב מאוד בעולם המחול בארץ מאמין בי. וגיורא נחשב.

שנים אחר כך, ב- 1977, הוא היה המבקר שעודד אותי להעז ולצאת בערב סולו של עבודות ניסיוניות במחול, בימים שעוד לא היה קיים  פרינג' במחול בארץ.  היו שחשבו שזו חוצפה שרקדנית חיפנית מחוסרת חשיבות בבת-שבע 2, מעלה מופע סולו. חששו שאמיט בושה על להקת בת-שבע. היו אנשים בעלי השפעה שניסו לסכל את המופע. מה פתאום מופע סולו… ואחר כך הביקורת הנהדרת של גיורא התנוססה על לוח המודעות בחדר הרקדנים בלהקת בת-שבע ויכולתי לזקוף את קומתי. ואחר כך אחת התמונות שבהן אני רוקדת את "קווים שבורים" לכוריאוגרפיה של הדה אורן עיטרה את השער של ה"שנתון למחול" באותה שנה.  רבים הרימו גבה והיו ששאלו כמה שילמתי עבור השער.  בזכותו הייתי לאמנית שיודעת שבמאבק הקשה של הישרדות יש לי תומך –  אדם ישר שממנו יכולתי לקבל ביקורות  טובות וגם אחרות.

אני גם חייבת לו את תחילת הכתיבה שלי. באותן שנים היתה לי ביקורת קשה  על דרך הכשרת  רקדנים, שגם אני הייתי תוצר שלה. לימדו טכניקה ועוד טכניקה. לא היה עידוד ליצירה שאיננה הולכת בתלם המרכזי של הלהקות הממוסדות המובילות,  ולא ניתנו כלים להבנת מדיום הקומפוזיציה. לא היה טיפוח של יוצרים. אני זוכרת שיעור בחיפה, עם נערות צעירות, כמעט ילדות, באולפן של ליה שוברט. התבוננתי בפליאה ובכאב  בילדות הצעירות, עם העיניים הבוהקות, שעובדות כל כך קשה בשיעורים. על הגוף הצעיר שמתמסר ברצון לכאב ולמאמץ. ועל האמביציה ואורות הבמה. כתבתי מאמר קטן בשם "השיעור" ושלחתי  לגיורא.  פחדתי כל כך מהדף הלבן. והאם הניסוח הוא בהתאם לחוקי הדקדוק?

גיורא החזיר לי טלפון. כל כך פירגן. איזה אושר. ואחר כך נהגתי לשלוח לו מדי שנה כתבות על נושאים שעניינו אותי והוא  היה מפרסם בשנתון. ואם לא פניתי אליו, היה מרים אלי טלפון ומעודד אותי לכתוב. הוא היה עובר על הכתבות, ומדי פעם מתקשר, מעיר הערות ומציע איך לשפר את המאמר. הוא היה כה נדיב.

נעשינו ידידים, אבל בשבילי הוא היה קודם כל המבקר. כשדיברתי איתו הייתי משפילה את עיני. לא העזתי לחלוק על דבריו.

וכעבור שנים, בזמן המחקר לתואר השני שעשיתי בקנדה – על התפתחות המחול האמנותי בישראל – התייעצתי עם גיורא אם מישהו בארץ, מלבדו, עוסק בנושא. אולי בעצמו רצה לכתוב את הספר המקיף ואני "חוטפת" לו את הנושא. אבל שוב, הוא עודד אותי. וכשהיה צריך להפוך את עבודת המחקר האקדמית לספר, גיורא היה העורך של  "לרקוד עם החלום – ראשית המחול האמנותי בארץ-ישראל 1920-1964".

הוא קרא לי 'הגוזל הצעיר של הנשר', כשהנשר,  היה, כמובן,  הוא. יש לזה שם בגרמנית שמעולם לא קלטתי.

יחד ערכנו את כתב העת "מחול בישראל".  הוא היה נדיב לכלול גם אותי בקרדיט העריכה של כתב העת, אבל למעשה זה היה ה"תינוק שלו". אני עזרתי, נהניתי מהאפשרות לפרסם כל מאמר שעולה על רוחי על המחול בישראל. אבל כשהיו חילוקי דעות, לא היה ספק מי הבוס.

וכשהתחלתי לכתוב ביקורות, ידעתי שהוא קורא כל מה שאני כותבת. איך לכתוב על רקדנים ויוצרים? במשך שנים הזענו וחלמנו יחד, והנה אני, בשופר גדול, כותבת מה שאני חושבת. והוא אמר, "תכתבי מה שאת מאמינה וחושבת. מי שמעריך אותך ימשיך להעריך אותך גם אם מה שכתבת עליו לא מחמיא." בהתחלה הייתי עוברת לצד השני של הרחוב, שלא לפגוש בעיניים של אנשים שאולי פגעתי בהם. אבל הוא צדק.

יצאנו יחד למספר סיורים בחו"ל. ערכנו סיורים מקצועיים בטיוואן ובבייג'ין, נסענו  לפסטיבל הנדרלנדס דאנס תיאטר בהולנד ולמונפלייה. אני תמיד הייתי אחוזת אי שקט. רוצה לארגן טיולים, לראות נופים. אבל גיורא התעניין בנוף האנושי. רצה לשבת בבית קפה ולפגוש חברים אנשי מחול. לשבת ולשוחח איתם. והם היו עולים אליו לרגל. כולם הכירו אותו. בשבילם הוא היה המחול של ישראל.

כשנסגר כתב העת "מחול בישראל", היה זה גיורא שיזם את הקשר עם "חבצלת" להפקת כתב עת חדש. הסתבר שהם רוצים רק עורך אחד. לגיורא ולי היה ברור שמדובר בו. אבל בהנהלת "חבצלת" חשבו אחרת והטילו עלי את התפקיד. ההחלטה הכתה בו. הוא לא היה מוכן עדיין להעביר את השרביט.  כתבתי לו מכתב ארוך וביקשתי ממנו שייתן לי לעוף, שלא יכעס עלי, הרי אני "הציפור הצעירה שלו". עבר זמן, ובסוף הסכים אפילו להיות חבר מערכת בעיתון שבעריכתי.  כשראה את "מחול עכשיו" אמר ש"נתן לי חינוך טוב".  אמר שהוא מקווה שלא יגיע יום שבו יצטרך להתחנן לפני שאאשר לו לכתוב.  כשנסגר כתב העת לפני כשנתיים, היה מוטרד יותר ממני. כשבישרתי לו לפני כשנה שכתב העת מתחדש, הוא היה מאושר. מדי יום צלצל  לוודא שאכן זה נכון, ועל מה הולכים לכתוב. כי כבר הוא רוצה להתיישב לכתוב…

בניגוד אלי, הוא שייך לאנשים שאינם יכולים לקום בבוקר בלי תוכנית על מה לכתוב. והיה לו במגירה חומר לספרים נוספים, על מחול במצרים ועל אישים במחול  שלא רקדו אבל היו מוקדים של עשייה היסטורית חשובה. הוא המשיך לצאת לחו"ל לפסטיבלים. וכשקשתה עליו הנהיגה בלילה, היתה עפרה אכמון, קולגה וחברת קיבוץ משמר העמק, נוהגת. בשנים האחרונות כתב גיורא ביקורות באתר "מחול בישראל" של ירון מרגולין. גם שם מדובר בקשר ארוך שנים, שתחילתו בימים בהם מרגולין היה רקדן בלהקת בת-שבע 2.

הוא היה מתקשר ומבקש שאבוא לבקר יותר. הוא מתגעגע. כשנודע לי שהוא חולה, ביקרתי אותו בבית החולים בעפולה. גילו שיש לו מים בריאות. שאבו, והמים חזרו. הוא היה מחוסר סבלנות. ביקש שאביא לו עיתונים. היה להוט לדעת מה קורה. הייתי עם להקת "אסקסטה" בסיור מופעים  בדרום צרפת כשהתברר שלקה מחלה ממארת. לפני כשנסעתי דיברנו בטלפון והוא התבדח. אמר  שהוא רגיל שבראיונות לטלוויזיה מצלמים את גופו מבחוץ ועכשיו החליטו לצלם מבפנים. ידידו יוסי זיידר  טיפל בו במסירות וכך גם הקיבוץ. כשהתברר טיבה של המחלה הממארת, גיורא לא רצה לחיות יותר. לא רצה להתעורר בבוקר. הוא נפטר מבלי שישבתי על ידו ומבלי שאחזתי  בידו. לא היתה לו משפחה. כולם נספו בשואה. רציתי להודות לו על כל מה שעשה בשבילי. להתנצל שוב ושוב על שלא ביקרתי אותו מספיק.

בחדר העבודה שלי ממוסגרת תמונה גדולה שלו וספרים שהוריש לי. אני יודעת שהוא בחדר.

 גיורא מנור  

גיורא מנור נולד בפראג  בשנת 1926 למשפחת סוחרים אמידה. עם כיבוש צ'כוסלובקיה התכוונה המשפחה לעלות לארץ ורכשה  חלקת אדמה ביוקנעם. ב- 1939,  הקדים הנער בן  ה- 13 את העלייה והגיע לקיבוץ משמר העמק. בעקבותיו הגיע לקיבוץ ארגז ענק עם רהיטים, אבל ללא ההורים ואחותו התינוקת, שנשלחו למחנה השמדה. הקיבוץ הפך לביתו עד ליום מותו.

אהבתו הראשונה היתה התיאטרון והוא השתתף בהצגה "הוא הלך בשדות" שהועלתה  בתיאטרון הקאמרי. התגייס לנח"ל ויזם את הקמת להקת הנח"ל, שהיה למפקדה הראשון.  בהמשך ביים ולימד ב'בית צבי', ושימש במאי תסכיתים ומבקר תיאטרון ב'קול ישראל'. ב- 1970, אחרי עשרים שנות בימוי בתיאטרון החליט שאיננו רוצה  להמשיך בבימוי, נמאס לו מבעיות המשמעת ומהמתחים הנלווים למקצוע, כך אמר.

הוא החל לכתוב ב"על המשמר", דווקא על מחול. באותן שנים כתב דב בר-ניר ביקורת על תיאטרון, והוחלט שאין מקום לשני מבקרי תיאטרון באותו עיתון. לכן יועד גיורא לכתוב על מופעים אקספרימנטליים, ובייחוד על מחול. וכך, במקרה, הגיע למה שהיה לימים למרכז עבודתו.

ב-1975 הוזמן  לכתוב מאמרים על מחול ב"דבר השבוע", ובאותה שנה החליט הגיע שהזמן שלאמנות המחול הישראלית יהיה ביטאון מקצועי. כך נוסד השנתון "מחול בישראל"  (1975-1990) יחד עם ג'ודי אינגבר וגילה טולידאנו. השנתון תיעד את המחול בארץ, בשנים שבהן הפכה אמנות המחול מאמנות שולית לאמנות פורצת דרכים וגבולות. בהמשך ייסד את הרבעון "מחול בישראל" (1993-1998) שאותו ערכנו במשותף. ב- 1979 יזם את הכנס הבינלאומי למחול בירושלים בנושא "התנ"ך במחול" וערך ספר בנושא זה  "The Gospel According Dance – 1980" בו כתב את המאמר המרכזי. הספר התפרסם בשפה האנגלית בארה"ב בהוצאת כתב העת  "Dance Magazine". גיורא נעשה לשופר של המחול בישראל בחו"ל ומאמרים שלו החלו להתפרסם בכתבי עת בעולם באנגלית ובגרמנית.  בכישרון רב ידע ליצור קשרים עם דמויות מובילות במחול העולמי, לטפח אותם לאורך שנים, ורבים מהם הפכו לידידיו הקרובים.

גיורא מנור  היה אוטודידקט ורכש בכוחות עצמו ידע רחב ומעמיק במחול. הידע שלו בתיאטרון הרחיב את יריעת ההסתכלות שלו (לימים היה  גם מבקר תיאטרון ב"על המשמר", עד סגירת העיתון).  היה ממקימי הספרייה הישראלית למחול בבית אריאלה ופרסם שבעה ספרים, כולל ספר הביוגרפיה על חייו "הטוב בזמנים והרע בזמנים" (1996). בין הספרים שכתב על מחול:  "ברוך אגדתי – חלוץ המחול בארץ ישראל",  "חיי המחול של גרטרוד קראוס" (1988), ו"דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי-תנאי"  (2002).

בעשור האחרון כתב בקביעות מאמרים על מחול בכתב העת "מחול עכשיו – כתב עת למחול בישראל" והיה למבקר מחול באתר של ירון מרגולין israeldance.

במגירה היו מוכנים הטקסטים לשני ספרים נוספים שהמתינו למו"ל. האחד "אלה שלא רקדו" – על דמויות מפתח במחול, שלא רקדו בעצמם אבל הניעו את עולם המחול, כמו סרג' דיאגילב ובת-שבע דה רוטשילד, מאמר בנושא זה פרסם "במחול עכשיו" מס' 11,  וכן ספר על מחול במצרים העתיקה. מאמר בנושא זה היה עתיד להתפרסם ב"מחול עכשיו" מס' 12,  אך נקטע במהלך הכתיבה.

מילים לקאי   (קאי לוטמן ז"ל, 1935-2005)

הרקדן והמורה קאי לוטמן, המוכר בשמו הבינלאומי קאי סלינג (Caj Selling) , נפטר לאחר מחלה קשה וממושכת. בשנות ה-60 וה-70 היה מבכירי רקדני הבלט הקלאסי בעולם. לוטמן, חתן פרס קרינה ארי (Carina Ari)  היוקרתי של ממשלת שוודיה, לקח מאז עלייתו לישראל חלק חשוב בעשייה המחולית בארץ.

קאי לוטמן נולד ב- 1935 בשטוקהולם למשפחה יהודית שברחה מפולין. אמו נפטרה כשהיה בן עשר, ושלוש שנים לאחר מכן התקבל לבית הספר המלכותי של שוודיה תחת השם סלינג, קיצור של זלינגר, שם משפחתה של אמו. בגיל שבע עשרה רקד את התפקיד  הראשי בבלט "ריימונדה" בבלט המלכותי השוודי.

ב- 1958 נשלח יחד עם סולנית הבלט השוודי מריאן אורלנדו לסיור קונצרטים במוסקווה, בריגה ובקייב, במסגרת שיתוף פעולה אמנותי בין ברית המועצות לשוודיה. הוא היה בין הרקדנים מהמערב שנשלחו לרקוד בברית המועצות לשעבר. במשך שישה חודשים השתלם בבית הספר על שם קירוב. המורה הנודע פושקין, שהיה מורם של מקרובה ונורייב, עבד איתו על הרפרטואר הקלאסי ולימד אותו את סודותיהם של גדולי המבצעים. עוד באותה שנה הוזמן לרקוד  כרקדן ראשי  בבלט המלכותי הבריטי לצד הפרימה בלרינה ברל גריי. נינט דה ולואה העריכה אותו מאוד והוא נשאר בלהקה במשך שנה, שם רקדן תפקידים ראשיים ב"יפהפייה הנמה", "אגם הברבורים" ו"ג'יזל".  משם חזר לשוודיה עטור תהילה והיה לכוכב של הבלט השוודי.

הוא הוזמן להופיע בתיאטרון הבלט האמריקאי (1962)  וזכה לביקורות נלהבות. בהמשך גם הצטרף לסיור מחוף לחוף עם ה'בלט תיאטר',  משם נסע לאוסטרליה והיה לכוכב בבלט האוסטרלי. הוא רקד עם מרבית הבלרניות הגדולות שבמערב.

הקשר לישראל החל בזכותה של אנה ריבקין, סופרת שוודית, שכתבה ספרים על ילדים מארצות שונות בעולם. הספר הראשון בסדרה הוקדש לתימנים בישראל. ב- 1964 ערך גיחה קצרה לישראל ובשוודיה נהג להיפגש עם ידידתו הוותיקה ליה שוברט, מייסדת ומנהלת האקדמיה לבלט בשטוקהולם. בפגישותיהם  היו משוחחים הרבה על ישראל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים החליטה ליה לעלות לארץ והתיישבה בחיפה. כעבור שנה הצטרף אליה קאי. את הפיצויים שקיבל מהבלט השוודי השקיע במרכז למחול שאותו הקים יחד עם ליה שוברט, בבית רוטשילד בחיפה. המרכז למחול כלל בית ספר לילדים, להכשרת רקדנים ומורים וכן להקה בשם "בימת הרקדנים".  בין הכוריאוגרפים והמורים היו לינדה  הודס, לינדה רבין, ג'ין היל סאגאן, רנה גלוק, קנט גוסטפסון  (שהיה במהשך גם רקדן בלהקת בת-שבע) ורבים אחרים. בכפר האמנים עין-הוד הקימו את ביתם.

 מרחבי העולם הגיעו לבית הספר ללמד ולרקוד בלהקה שצברה יוקרה רבה, ודורות של רקדנים ומורים למחול גדלו בזכותם בעיר חיפה. אלה היו השנים הראשונות של  להקת המחול הקיבוצית, להקת בת-דור וגם הבלט הישראלי,  ונראה היה שחיפה עומדת להפוך למרכז מחול ארצי.

ליה וקאי היו אידיאליסטים, מטורפים לדבר, ואת כל הכנסות בית הספר הפורח השקיעו בלהקה. אך הסיוע של עיריית חיפה בושש להגיע והמוסד נקלע לקשיים. בינתיים עזב קאי את חיפה ועבר לתל אביב. בהמלצת רנה גלוק הוזמן להיות מורה לבלט בלהקת בת-שבע, אחר כך היה למנהל חזרות ובהמשך מנהל אמנותי  (1973-1977). בשנים שניהל את הלהקה עודד קאי את פתיחת את הלהקה בפני כוריאוגרפים ישראלים, דבר שלא היה מקובל בזמנו. הוא היה  המנהל האמנותי של הלהקה כאשר בת שבע דה רוטשילד ביקשה לאחד את להקת בת-שבע עם בת-דור (1974), הליך שמשמעותו היתה סתימת הגולל על להקת בת-שבע. למרות שהוצע לו לעבור ללהקת בת-דור, כולל משכורת שמנה, הוא סירב.  ביחד עם הרקדנים  הוביל קאי את המהלך שהפך את להקת בת-שבע מלהקה פרטית של רוטשילד ללהקה נתמכת על ידי הממשלה.

ליה המשיכה לנהל את בית הספר ואת הלהקה בחיפה. בית הספר נודע ברמתו הגבוהה אבל המשיך לצבור הפסדים. הסיוע  מעיריית חיפה היה זעיר ולא עמד בכל פרופורציה לגודל ולאיכות האמנותית של המפעל.  מיואשת וממורמרת נאלצה ליה להרים ידיים ולנטוש את מפעל חייה בארץ. ב-1984, לאחר שמכרה את רכושה הפרטי לצורך כיסוי החובות, חזרה לשוודיה, שם שבה לנהל את האקדמיה והיתה לאחת המורות לבלט המוערכות באירופה.

ביוזמתו של שמעון גפן, מנהל בית רוטשילד, נקרא קאי לחזור לחיפה ולנהל את המרכז למחול.  למוד ניסיון מר, החליט לסגור את הלהקה ולהתמקד בבית הספר.  בינתיים קם בחיפה "בלט חיפה" של אדם ואילנה פסטרנק, שהיווה מוקד משיכה לצעירים שביקשו להיות רקדנים ולהופיע, ובהדרגה החל בית הספר של קאי בבית רוטשילד לאבד תלמידים מתקדמים. לפני חמש שנים נסגר  בית הספר  לאחר שצבר הפסדים, וקאי נשאר מחוסר כל.

בשנים האחרונות טיפלו בו תלמידיו לשעבר. גם אוהד נהרין סייע לו בסתר.  קאי לוטמן השאיר אחריו בן שחי בארץ ובת המתגוררת בצרפת.

הידע שלו בבלט קלאסי,  הניסיון העשיר שלו על הבמה, הפתיחות שלו לסגנונות מחול ולעידוד של העזה יצירתית, כמו גם אצילותו והקסם האישי שלו, עשו אותו לאדם אהוב ומוערך בקרב כל מי שהכירו אותו.

ביבליוגרפיה

אשל, רות. "העבר היא ארץ רחוקה" שנתון "מחול בישראל", 1989, עמ' 30-34.