הבלט  אגם הברבורים (Swan Lake), שמקורו במאה ה-19, הוא סמל לקלאסיקה איכותית העומדת במבחן הזמן. הבלט מוצג עד היום ברחבי העולם ומעניק השראה לגרסאות מודרניות מגוונות, מאת יוצרים שונים, המציגים פרשנות אישית ליצירה. מאמר זה עוסק בהיבט הספרותי של הבלט, ושם דגש על המוטיבים הספרותיים השזורים בו ועל מקורות שייתכן מאוד כי היוו השראה למעשייה.

סיפורים עממיים המסופרים בעל פה זה אלפי שנים, וכן מעשיות ספרותיות כתובות (fairy tales), סובבים את האדם בכל אשר יפנה. עלילותיהם וגיבוריהם נוכחים בספרות הכתובה, באמנויות הבמה, בקולנוע, באמנות הפלסטית ובעולם הפרסום וגם מעניקים השראה לעולם העיצוב.

הקסם, החוכמה והדמיון שיש במעשיות מושכים אליהן קהל בכל גיל. אפשר למצוא בהן מוטיבים קדומים וארכיטיפים הרלוונטיים לאדם בכל תקופה. המעשייה המוצגת בבלט  אגם הברבורים מכילה מוטיבים ספרותיים בולטים. טרנספורמציה של אשה לברבור, מוטיב מרכזי ביצירה, אינה  רעיון מקורי של יוצרי הבלט. המעשייה המוצגת בבלט מורכבת מאוסף של מוטיבים, המתוארים בסיפורי מעשיות שחוברו קודם לתקופה שבה הוא נוצר.

התנועה הרומנטית והבלט האירופי במאה ה-19

אמנים מושפעים מהתקופה שבה הם חיים ומרוחה. במאה ה-19 החלו להתפתח מאפייני החברה המודרנית. זאת היתה תקופה של צמיחה כלכלית ודמוגרפית, שיפורים מדעיים וטכנולוגיים, חידושים רפואיים ושינויים פוליטיים, חברתיים ומדיניים. המהפכה התעשייתית, שהגיעה לשיאה בתקופה זו, הביאה למעבר מכלכלה המבוססת על חקלאות ועבודת כפיים לתעשייה ולייצור המוני ממוכן. התיעוש המואץ הביא עמו רווחה מצד אחד ומצוקות ומשברים מצד אחר (בן-ברוך, 1998).

באותה תקופה גם התפתחו והתעצמו רעיונות הרומנטיציזם, זרם שהדגיש את האיכויות הרגשיות והדמיוניות ביצירה ובחיים, העריך חשיבה ספונטנית ואינדיווידואליות והעדיף את הרגשי על השכלי. במישור החברתי-הפוליטי, האדם שאף להשתחרר מהמסורת הדתית ומההיררכיה החברתית (קרוצ'ה, 1952). מקורה של התנועה הרומנטית, כמו גם עצם השימוש במונח "רומנטיקה", באסכולה ספרותית בגרמניה של סוף המאה ה-18. ההתרפקות על החלומי והכמיהה לבלתי מושג עברה מהספרות אל תחומי אמנות שונים ובין השאר הובילה להתפתחות של סגנון בלט חדש, שהושפע מסיפורי המעשיות. לעומת סיפורי הפולקלור המסורתיים, שתוכנם נטה לארציות, המעשיות של סופרי התקופה הרומנטית היו בגדר ניסיון בריחה משגרת החיים. הסופרים יצרו עולם חלופי ותיארו נופים אקזוטיים, יצורים קסומים וגיבורים אנושיים שעוברים מסעות יוצאי דופן .(Gautier, 1932; Migel, 1972) תוכני הבלט השתנו בהתאם לרוח התקופה. הניגוד שבין המציאות התעשייתית בחיים האמיתיים לבין הכמיהה לפנטזיה העניק ליוצרים נושאים חדשים לעסוק בהם. ביצירות הבלט של התקופה התאהבו יצורים על-טבעיים בבני-תמותה, נערות מתות עלו מן הקבר כדי להטריד מאהבים בוגדניים ויצורים רוחניים גברו על ישויות ארציות (Cass, 1993).

בעקבות השינויים בתוכני הבלט השתנו גם תפקידיה של הרקדנית. היא הציגה על הבמה דמות של יצור שמימי ועל-אנושי. היא לא ייצגה אשה בשר ודם, אלא דמות חמקמקה ובלתי נתפסת, נוכחת ונעלמת בו-זמנית. ייתכן שכל הווייתה היתה מטאפורה לכמיהה ולגעגוע למשהו רחוק ובלתי ניתן להשגה. הרקדנית הרומנטית, שהפכה במאה ה-19 לכוכבת הבלט, ייצגה את הרמה הגבוהה ביותר של הגוף האריסטוקרטי: גו זקוף, סנטר מורם ותנועה רכה של הגוף השואף מעלה, אל עבר הרוחניות. ליצירת תחושת הריחוף תרמו נעלי הפוינט, המאפשרות ריקוד על קצות הבהונות, וחצאית ה"טוטו" העשויה שכבות טול אוורירי.

מוטיבים ספרותיים בולטים בבלט אגם הברבורים

ברבור (Cygnus)  הוא עוף מים גדול ממשפחת הברווזים. מאפיין פיסיולוגי מובהק של הברבור הוא צווארו הארוך, המעניק לו מראה אצילי. זואולוגים מבחינים בין תשעה מינים של ברבורים. צבעם של רוב המינים לבן, מלבד שניים שאצלם הצבע השחור הוא הדומיננטי. מקורו של הברבור הוא ברובו שחור ומקצתו צהוב, כתום או אדום. הזכר נאמן לבת זוג אחת וחי עמה כל חייו.

במיתולוגיות, במסורות עממיות, בפולקלור ובשירה מופיע הברבור כסמל החן (נתניהו, 1957).

הביטוי הרווח "שירת הברבור" מתקשר לסוף, לדבר האחרון שעושה אדם – בין אם מדובר ביצירה אחרונה של אמן ובין אם בכל פעולה אחרת לפני סיומה. הסיפור העממי על הברבור ששר בגסיסתו, אף על פי שבחייו אינו מוציא הגה, סופר עוד ביוון וברומא של העת העתיקה. באחד מהדיאלוגים שכתב אפלטון (Plato) מתואר מורו, סוקרטס (Socrates), אשר ביום מותו הבחין בשירת ברבור. בעבור סוקרטס שירת הברבור לא סימלה עצב על מותו הקרב, אלא שמחה שעוררה בו התקווה לפגוש את האל אפולו, שהברבור היה בין בעלי החיים המקודשים לו. לפי מיתוס עתיק נוסף מיוון העתיקה, נשמתם של משוררים גדולים עוברת לגוף של ברבור. לכן האמינו כי נשמתו של האל אפולו, שהיה אחראי בין היתר על המוסיקה והשירה, עברה טרנספורמציה והועברה לגוף של ברבור. העיסוק בטרנספורמציה מגוף אדם לגוף ברבור חיזק את ההכרה בשבריריות החיים, אבל מצד שני חיזק את התקווה של האדם לחיי נצח, וכך סייע לו להתמודד עם העיסוק במוות (Kinghorn, 2004). אמונות אלו, מתחום האתנו-זואולוגיה, באות לידי ביטוי בסיפורי עם (נוי, 1970).

במיתולוגיה הגרמנית מוזכרות אלות מוות הקשורות בברבורים, כמו הוואלקיריות שהיו אלות מלחמה. סופר כי הוואלקיריות התעופפו בדמות ברבורים מעל לשדה הקרב וצפו בלוחמים, כדי לקבוע איזו נשמה ייקחו עמן (בר, 2004). מסיפורים מסוג זה עולה כי הברבור גם היה סמל למוות, לדעיכה ולגסיסה.

בכתבים של משורר אנונימי מהמאה השמינית הצטייר הברבור כסמל נוצרי, שנשמות בדרכן לישועת האל עוברות בתוכו. גם בכתבים שונים מהמאה התשיעית תוארו נשמות המתים שהתגלגלו לגופם של ברבורים. לאורך ההיסטוריה נכתבו מעשיות רבות שבהן מופיעה או מוזכרת דמות הברבור הן באופן ריאליסטי והן כסמל. ויליאם שייקספיר, למשל, כתב "I will play the swan and die in music" במערכה האחרונה של המחזה  אותלו (1604). במשפט זה הוא שאל את הדימוי של שירת הברבור בגסיסתו, והשתמש בו במונולוג שנושא אותלו לפני מותו (Kinghorn, 2004).

מעשיות רבות נוספות נכתבו על טרנספורמציה של אדם לברבור. במיתולוגיה היוונית מופיעה המעשייה על  לדה והברבור: האל זאוס שחשק בלדה, אשתו של מלך ספרטה, בא לבקרה בליל כלולותיה בדמות ברבור, ושכב עמה (בר, 2004). בזכות הטרנספורמציה לברבור יפהפה, צח כשלג, הצליח זאוס להשיג את חפצו. הברבור הלבן מסמל יופי והרמוניה. אולי היתה לדה אשה-ברבור בעצמה ונמשכה לברבור היפה שהגיע לבקרה? ליופי שכזה שאף גם הברווזון בסיפור  הברווזון המכוער שכתב הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן (Andersen) בשנת 1843. הברווזון, שבראשית חייו היה מכוער ומנודה, הופך בסוף המעשייה לברבור לבן יפהפה ומרשים. יש הטוענים להקבלה בין מעשייה זו לחייו של אנדרסן עצמו, שחש עצמו כברווזון מכוער אך ברבות השנים פרח והפך לברבור נערץ. מעשייה קדומה יותר של אנדרסן, ברבורי הבר (1838), מספרת על מלך אלמן שהיו לו אחד עשר בנים ובת אחת. הוא נשא לאשה מכשפה רעה שנהגה בילדיו באכזריות. יום אחד היא הפכה את הנסיכים לברבורים ואת הנסיכה לנערה מכוערת. המלך לא זיהה את בתו וגירש אותה מהארמון. היא יצאה למסע חיפושים אחר אחיה הברבורים. בדרך עברה תלאות וקשיים רבים, עד שיום אחד רחצה את פניה באגם ויופיה שב אליה. היא מצאה את אחיה הברבורים ובעזרת פייה טובה הצליחה להופכם בחזרה לבני אדם. היא נישאה לנסיך ומאז חיו כולם יחד באושר ובעושר. גם בסיפורי האחים גרים מופיעה המעשייה בווריאציות שונות (אנדרסן, 1977; בר, 2004).

ייתכן שבסיפור ברבורי הבר האם החורגת עצמה היתה ברבור, ולכן היה ביכולתה להפוך את האחים לברבורים. מההשערה הזאת עולה כי הברבור מסמל מצד אחד את היופי, האצילות והטוהר ומנגד את המוות הקרב ואת השחתת הגוף.

מקורה של המעשייה המוצגת בבלט  אגם הברבורים אינו ודאי. לפי עדויות שונות, המלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקיTchaikovsky) ) השתעשע ברעיון להלחין בלט שבמרכזו המעשייה כבר בשנת 1871, עת שהה בבית אחותו באוקראינה. הוא חיבר בלט קטן שנועד לבדר את ילדי המשפחה, בהשתתפותם של בני המשפחה. יש הטוענים כי את עלילת הבלט חיברו בשנת 1877 ולדימיר בגישב (Begichev) מהבלט האימפריאלי הרוסי והרקדן וסילי גלטסר(Geltser) , ששיתפו פעולה עם צ'ייקובסקי. חוקר הבלט סיריל בומונט (Beaumont), מציין כי המיתוס של נערה זכה בדמות ברבור מופיע במעשיות עתיקות בתרבויות רבות. לטענתו, הסצינה בבלט שבה הצייד מכוון את קשתו כדי לצוד ברבור, וזה הופך לנערה יפהפייה, מקורה בסיפורי עם מרוסיה ומדרום גרמניה (נוגנט, 1989).

השערה נוספת היא כי מקור הרעיון לבלט הוא במעשייה שכתב הסופר הגרמני יוהן קרל מוסאוס (Musaeus), ההינומה שנגנבה (Der geraubte Schleier). בסיפור המסגרת שמופיע במעשייה זו מתוארים חייו של אדם זקן, הנוהג להביט בקביעות באגם שבקרבת ביתו, בציפייה לברבורים שיבואו לרחוץ בו. בימים שבהם הברבורים אינם מגיעים, רוחו נופלת עליו. בסיפור הפנימי, המסופר מפי הזקן, מתואר סיפור אהבה לנסיכה שהופכת לברבור ואחר כך חוזרת לדמותה כנסיכה (Musaeus, 1931).

השערה אחרת היא שמעשייה רוסית קדומה בשם הברווז הלבן (The white duck) היא ההשראה ל אגם הברבורים. במעשייה זו מכשפה משליכה נסיכה לאגם שנמצא בשטח הארמון, והופכת אותה לברווזה לבנה. המכשפה לובשת את דמותה של הנסיכה וחיה בארמון עם הנסיך, שאינו מבחין בדבר. הנסיכה-הברווזה יולדת את ילדיו של הנסיך (היא היתה בהריון בעת שכושפה) ומגדלת אותם בסתר. הילדים גדלים ונוהגים לשחק בחצר הארמון. יום אחד מגלה אותם המכשפה, מפתה אותם להיכנס לארמון ורוצחת אותם. היא מוציאה החוצה את גופותיהם בזמן שהנסיך מגיע לארמון. האם, בדמות הברווזה הלבנה, מתעופפת היישר לזרועותיו, מספרת לו מה קרה והופכת בחזרה לאשה. בסוף המעשייה הילדים שבים לחיים והמכשפה באה על עונשה (Terletski, 1996). מעשייה זו כוללת שני מוטיבים: טרנספורמציה של אשה לעוף מים לבן וטרנספורמציה אנושית, של אשה הלובשת דמות אשה אחרת. שני המוטיבים נמצאים ב אגם הברבורים.

במחוז מאיו שבמערב אירלנד האמינו שנשמותיהן של נערות צעירות עברו לשכון בגופם של ברבורים. מעשיית טרנספורמציה נוספת מספרת על אדם שראה להקת ברבורים ליד האגם. לפתע השילו הברבורים את עורם והפכו לנשים יפהפיות. הוא מצליח לגנוב את עורה של אחת מהן וחי עמה באושר, עד שהיא מגלה את עור הברבור בבית. היא מתעטפת בעור הברבור, מבצעת טרנספורמציה הפוכה ונעלמת באגם (בר, 2004).

מהדוגמאות שהוצגו עולה כי מעשיות המכילות את המוטיב העל-טבעי של נשים שעוברות טרנספורמציה לברבורים קיימות בתרבויות שונות ובנוסחים שונים. המוטיבים שהוצגו בדוגמאות השונות נמצאים גם בבלט  אגם הברבורים. אגם קסום, טרנספורמציה של אשה לברבור, העתקת דמות אחת לאחרת (טרנספורמציה אנושית) והולכת שולל של הגבר. מכל אלה אפשר להסיק כי ייתכן שהרעיונות לעלילת הבלט נאספו מהמקורות שצוטטו כאן וממוקורת אחרים.

ניתוח ופרשנות ספרותית של הבלט אגם הברבורים

שלושה ניסיונות נדרשו לבלט אגם הברבורים לפני שנחל הצלחה והיה לקלאסיקה. המוסיקה שכתב צ'ייקובסקי לבלט היא יצירה העומדת בפני עצמה. צ'ייקובסקי סיים את ההלחנה ב-1877. המוסיקה, שנחשבה חדשנית לאותה תקופה, היתה אחת הסיבות לביקורת המעורבת שקידמה את פני ההפקה הראשונה של הבלט. הקהל היה רגיל למלודיות קלילות והתקשה לקבל את היצירה הסימפונית העשירה והמורכבת. סיבה נוספת לחוסר ההתלהבות היתה הכוריאוגרפיה הבינונית. ניסיונות נוספים להפקת הבלט נערכו בשנים 1880 ו-1882, אבל גם הם לא היו מוצלחים. את הגרסה המוצלחת לבלט יצרו הכוריאוגרפים מריוס פטיפה (Petipa) ולב איבנוב (Ivanov) ברוסיה בשנת 1895. צ'ייקובסקי לא זכה לצפות בגרסה המוצלחת, "שירת הברבור" שלו, מכיוון שהלך לעולמו לפני מופע הבכורה.

הבכורה של הבלט  אגם הברבורים, בכוריאוגרפיה של פטיפה ואיבנוב, היתה בתיאטרון מרינסקי בסנט פטרבורג שברוסיה. את הבלט העלתה להקת "הבלט האימפריאלי" (The Imperial Ballet) בראשות הפרימה-בלרינה האיטלקייה פיארינה לגנני (Legnani). לגנני היתה הרקדנית הראשונה שביצעה את תפקיד אודט, הברבור הלבן, ואודיל, הברבור השחור, בצורה מרהיבה. היא העלתה את הרמה הטכנית והיתה הראשונה שביצעה שלושים ושניים סיבובי "פואטה" ((fouettés על נעלי הפוינט. סיבובים אלו, שהברבור השחור מבצע במערכה השלישית, היו מאז לקטע חובה לכל רקדנית המגלמת את התפקיד (נוגנט, 1989; Whitfield, 2003).

לבלט  אגם הברבורים ארבע מערכות, הראשונה והשלישית ריאליסטיות והשנייה והרביעית  דמיוניות. להלן תקציר המעשייה, לפי נוגנט (1989):

מערכה ראשונה – אקספוזיציה: הבלט נפתח בחגיגת יום ההולדת לנסיך הגרמני זיגפריד, שהגיע לבגרות. אנשי האצולה משתתפים בחגיגה, שנערכת באולם הנשפים של הארמון. המלכה, אמו של זיגפריד, מעניקה לבנה במתנה חץ וקשת. היא מזכירה לו כי הגיע לגיל שבו מוטל עליו לבחור כלה ומדגישה כי עליו לעשות זאת בנשף שייערך למחרת. בסיום החגיגה זיגפריד נשאר לבדו ומצב רוחו ירוד. הוא כמה למשהו בלתי מושג, לאהבה מושלמת שאינו מצליח למצוא. להקת ברבורים קוטעת את הרהוריו. הוא לוקח את קשתו החדשה, יוצא את הארמון ורודף אחריהם.

מערכה שנייה – מכונה "בלט לבן", מכיוון שכל רקדניות הלהקה לבושות לבן ויוצרות אווירה של  פנטזיה שמימית. זיגפריד מגיע לאגם מלווה בחברו, אך שולח אותו בחזרה בטענה שהוא מעדיף לצוד לבד. לפתע הוא מבחין בברבור ומכוון אליו את קשתו, אך הברבור הופך לנערה יפהפייה. זוהי הנסיכה אודט, שהיא ובנות לווייתה נשבו בידי המכשף הרע פון רוטברט ("אדום הזקן"). היא מספרת לזיגפריד שהמכשף הפך אותן לברבורים. רק בין שעת חצות לעלות השחר הן שבות ולובשות את דמותן האנושית. הן יוכלו להינצל רק אם גבר שמעולם לא הצהיר על אהבתו בפני שום אשה יישבע לה באהבת נצח. רעיון זה, של התחייבות לאהבה אחת, מקורו בוודאי בעובדה שהברבור נאמן לבת זוג אחת כל חייו. המכשף מופיע לפתע וקוטע את מעשיהם. זיגפריד מתכוון לירות בו בקשתו, אבל אודט עוצרת אותו בטענה שאם ימות המכשף, הכישוף לא יוסר. השחר עולה והנערות הופכות לברבורים.

מערכה שלישית – הנסיך חוזר לארמון כדי להשתתף בנשף שעורכת אמו לכבודו, שם הוא אמור לבחור את כלתו. המכשף פון רוטברט מופיע בתחפושת עם בתו אודיל. הוא ביצע טרנספורמציה אנושית וגרם לאודיל להיראות בדיוק כמו אודט, מלבד לבושה השחור. הנסיך בטוח שאודיל היא למעשה אודט. הוא מבלה עמה בנעימים, מרבה לרקוד אתה ולבסוף נשבע לה אמונים. באותו רגע מופיעה אודט, בדמות ברבור המכה בכנפיו מחוץ לחלון אולם הנשפים. זיגפריד מבחין בה ומבין כי טעה טעות מרה. הוא נמלט מהארמון ורץ אל האגם.

מערכה רביעית – בלט לבן. זיגפריד חוזר לאגם ומוצא את אודט. הוא מתנצל מעומק לבו על טעותו והיא סולחת לו. המכשף פון רוטברט מופיע ומנסה להפריד בין הנאהבים. אלה מבינים שאי אפשר להסיר את הכישוף מפני שזיגפריד נשבע אמונים לאודיל בשוגג. רק דרך אחת נותרה להם להתאחד – המוות. הם קופצים לאגם וטובעים. פעולה זו מסירה את הכישוף של פון רוטברט, גורמת לו לאבד את כוחותיו ומובילה למותו.

ניתוח ופרשנות ספרותית

כנאמר לעיל, יצירות אמנות רבות במאה ה-19 היו ניסיון לברוח מהמציאות של העולם המתועש. יוצרי הזרם הרומנטי נשאבו לתוך סיפורי המעשיות ואל ההתכנים הפנטסטיים שלהם. בבלט רווחו מעשיות שעסקו באהבה לא ממומשת, אהבה לדמות שאינה אנושית ואינה בת השגה. ב אגם הברבורים הנסיך זיגפריד מגיע לבגרות, אך כנראה עדיין אינו בשל לנישואים. הוא מתאהב באודט, נערה בלתי מושגת, שבמעשה כישוף עוברת טרנספורמציה לדמות ברבור. זיגפריד מצטייר כדמות האנטי-גיבור, מי שנמנע ממנו לפעול בעולם החיצוני, או במקרה זה בעולם הריאליסטי, ו"עיקר מעייניו בחיי הנפש והרוח המופנמים שלו" (אבן, 1995: 46). הוא מהורהר, שקוע במחשבות ומחפש אחר האשה ה"מושלמת", שלמעשה אינה קיימת במציאות. אמו המלכה עורכת לכבודו נשפים, אך הוא מסרב לבחור כלה. המחשבה על כך מדכדכת את רוחו. נראה שהוא מנסה לדחות את הקץ על ידי בריחה לחלומות ולעולמות רחוקים.

לפי מפתח הטיפוסים הסיפוריים של החוקרים ארנה (Aarne) ותומפסון (Thompson) (נוי, 1970), אפשר להגדיר את אגם הברבורים "מעשיית קסם מאגית". את המוטיבים המאפיינים את המעשייה המאגית אפשר למצוא ב אגם הברבורים:

• אויבים ויריבים על-טבעיים: המכשף פון רוטברט, אויבו של הנסיך זיגפריד, שאינו מאפשר לו להציל את אודט, הוא יצור על-טבעי, אדם-ציפור או אדם-ינשוף, בעל כוח פיסי רב ויכולת תעופה, המאפשרת לו להפתיע ולהתחמק מיריביו.
• סגולה או ידיעה על-טבעית (שאינה חומרית) שתגרום לתמורה מאגית: הכישוף יוסר מעל אודט וחברותיה רק אם גבר שלא נשבע בפני אשה אחרת יישבע לה אהבת נצח. התמורה המאגית במקרה זה היא "מאגיה לבנה" (נוי, 1970: 132), שהשימוש בה חיובי ותכליתה להציל את אודט וחברותיה מקללת "המאגיה השחורה", הכישוף, שהטיל עליהן המכשף.
• ריבוי מוטיבים של היפוך (transformation), המתרחשים לנגד עינינו: זהו מוטיב עיקרי בסיפור. היפוך משמעו טרנספורמציה של חומר אחד לחומר אחר. במעשיות מתקיימים ארבעה סוגי חומר: אדם, בעלי חיים, צומח ודומם. ב אגם הברבורים מתרחשות טרנספורמציות של אדם ובעל חיים, אבל מתקיימת גם טרנספורמציה ויזואלית של אדם ההופך לאדם אחר. הברבורים הופכים לנערות ושבים לדמותם כברבורים. המכשף, שמופיע תחילה בדמות ציפור שחורה, הופך לאדם כשהוא מגיע עם בתו לנשף וחוזר להיות ציפור במערכה האחרונה. אודיל לובשת את חזותה החיצונית של אודט, אבל אופי תנועתה הוא של ברבור אחר, ברבור שחור. האופי השונה מקבל ביטוי בתנועות חזקות, חדות ומלאות ביטחון. תנועותיו של הברבור הלבן, לעומת זאת, רכות וענוגות. ברוב המקרים, הגורמים להיפוך קשורים לדיבור של הזולת, לקללה או למשאלה (נוי, 1970). ב אגם הברבורים המכשף קילל את אודט ונערותיה והפך אותן לברבורים. בכישוף נוסף הופך המכשף את בתו לבת דמותה של אודט ובמעשה תרמית זה היא זוכה בשבועת האהבה של הנסיך.

המערכה הראשונה בבלט היא ריאליסטית. מקום ההתרחשות הוא אולם הנשפים של הארמון והדמויות הפועלות הן אנושיות. המערכה השנייה היא פנטסטית. מקום ההתרחשות הוא יער מסתורי ובו אגם. הבחירה ביער כמקום ההתרחשות אינה שרירותית והיא מסמלת את הסכנה הצפויה, כמו במעשיות רבות (כיפה אדומה, לדוגמה). האגם הוא המקום שבו מתרחש המקסם, הטרנספורמציה של הנערות לברבורים ובחזרה לנערות. המים מתקשרים גם לנצרות, לטקס הטבילה המטהר מן החטא הקדמון. אודט ונערותיה היוצאות מהמים מסמלות את הטוהר, נפש טהורה וגוף טהור. אפשר להסיק כי אודט הטהורה היא בתולה שלא ידעה גבר. כשהוא מגיע לאגם הנסיך זיגפריד שולח את חברו לדרכו ונשאר לבדו. רק הוא לבדו עד לתופעת הטרנספורמציה של הברבורים לדמויות נשים צעירות ולנוכחות המכשף פון רוטברט. ייתכן שכל ההתרחשות שהנסיך עד לה מקורה בנפשו, בהזיה שרק הוא חווה, מכיוון שאינה מציאותית. אולי זאת הדרך שלו לברוח מהמציאות שנכפתה עליו, מהלחץ המופעל עליו למצוא לעצמו כלה ולהתחיל בחייו כאדם בוגר. ייתכן שההתאהבות בבלתי מושג היא נתיב הבריחה האולטימטיבי. המערכה השלישית בבלט היא ריאליסטית ברובה. בארמון מתקיים נשף לכבוד הנסיך זיגפריד, שבו עליו לבחור את כלתו. אל הנשף מגיעה אודיל, בתו של המכשף פון רוטברט, לבושה בדמותה של אודט. ייתכן שהנסיך נמשך לאודיל ובוחר בה לכלתו, אך פחדיו גוברים עליו. לפתע הוא רואה את אודט בדמות הברבור מתדפקת בכנפיה על החלון, מחוץ לאולם הנשפים, ובורח מהארמון. ייתכן שנתקף פחד בגלל התחייבותו לאודיל ובעצם אינו מעוניין במעבר לחיים הבוגרים. ייתכן שדמות הברבור המתדפק על החלון היא רק הזיה הקיימת בראשו. ייתכן שההתאבדות במערכה הרביעית, המתרחשת ביער, במקום הסכנה, היא התאבדותו שלו בלבד. אולי דעתו נטרפה עליו והוא משליך את עצמו לאגם, למות בין גליו. אנתרופולוגים מדברים על ארבעה משברים בחיי האדם: הלידה, ההתבגרות, הנישואים, המיתה (נוי, 1970). ייתכן שזיגפריד חווה משבר קשה, המשלב את תקופת ההתבגרות יחד עם העובדה שעליו להינשא. מבחינתו, המוות הוא הפתרון למשבר זה.

הסמלים הבולטים בבלט הם הצבע הלבן והצבע השחור. הסמל הוא פריט מסוים, חפץ מסוים – על פי רוב מוחשי, המציין תכונה או מצב נפשי. בפריט זה טמונה משמעות רחבה, החורגת מעבר לקיומו המוחשי (אבן, 1995: אוכמני, 1979). בתרבות המערבית המודרנית נקשרות בצבעים מסוימים אסוציאציות מסוימות. הבחירה בלבן ובשחור, צבעים שביניהם ניגודים קוטביים, יוצרת מתח אצל הצופה. אפשר לשער שצבעים אלה מעוררים בצופה תגובות רגשיות מיידיות וגורמים לו להיזכר במצבים, בעצמים ובאירועים שנקשרו בשחור ובלבן (קרייטלר, 1980). לבן מסמל טוהר ושחור אבל, משמעויות שנמצאו כבר בפולחן הקתולי ובימי הביניים. אודט, הברבור הלבן, בלבושה הלבן, מסמלת את הטוב, הטהור, את הבתולים ואולי גם את שמלת הכלולות הצחורה. אודיל, הלבושה שחור, מסמלת מוות ואבל. היא הסימן למוות הקרב ובא. פירוש שמו של המכשף פון רוטברט הוא האציל אדום הזקן. הצבע האדום מסמל פעמים רבות דם, סכנה ותשוקה. האדום יכול לסמל את הדם של ביתוק הבתולים ואת הסכנה המתקרבת. רוטברט, בכישופו, מונע מאודט את ההתבגרות – ובכלל זה מפגש עם גברים ואובדן הבתולים. היא נשארת "לבנה", זכה וטהורה. יש במעשייה זו ביטוי מובהק למיתוס הברבור, המסמל מצד אחד יופי ואצילות ומהצד השני את המוות המתקרב.

ייתכן כי השימוש ב"חוק הקיטוב" (אולריק בתוך נוי, 1970: 14), כלומר בניגודיות, בא לידי ביטוי בניגוד שבין אודט לאודיל. באגם הברבורים הוא משולב ב"חוק התאומים" של החוקר הדני אקסל אולריק (Olrik), שבו גיבור אחד מתפצל לשתי ישויות. אודיל ואודט, לפיכך, הן ישות אחת, אשה אחת שאישיותה מורכבת הן מהטוב והן מהרע. אפשר לתאר מצב זה גם באמצעות המונח הספרותי "אוקסימורון", שפירושו "קיבוע או תיאור על-ידי דבר והיפוכו… השניים, הסותרים לכאורה זה את זה נמזגים לאחדות אורגנית מפתיעה בחידושה" (אוכמני, 1976). אודט ואודיל אמנם מייצגות דבר והיפוכו – שחור ולבן, חיים ומוות, טוהר ואפילה, טוב מול זדון ורוע – אבל בעצם הן יוצרות את האשה בשלמותה. דוגמה מובהקת למוטיב זה אפשר למצוא בסרט הקולנוע ברבור שחור (Black Swan) משנת 2010. בסרט זה מוצג מוטיב הפיצול של האשה, תסביך "המדונה והזונה" לפי פרויד. "המדונה" מיוצגת על ידי נינה, הרקדנית התמימה, העדינה, חסרת הניסיון המיני. לאורך הסרט היא לבושה לבן וגוני פסטל רכים, המסמלים את בתוליה. "הזונה", הרקדנית לילי, היא מינית מאוד, פראית, בליינית ומפתה, לבושה בשחור לאורך הסרט. נינה, הגיבורה, נדרשת לגלם את תפקיד הברבור הלבן והברבור השחור בבלט  אגם הברבורים. את תפקיד הברבור הלבן, שמייצג את הטוהר והטוב שבאשה, היא מגלמת בהצלחה. לעומת זאת, היא מתקשה להיכנס לנעלי הברבור השחור המייצג את הצד המפתה והזדוני של האשה. נינה מצויה כל הזמן במצב של שליטה עצמית. היא פרפקציוניסטיות וחסרת כל ניסיון בכל מה שנוגע לאמנות הפיתוי. הכוריאוגרף שמעלה את המופע טוען כי חסרים לה זיכרונות מהתנסויות שיאפשרו לה לבצע בצורה מספקת ומשכנעת את התפקיד של הברבור השחור. הוא דורש ממנה להתנסות במצבים קיצוניים יותר, אפלים יותר ומלאי תשוקה ולאסוף חוויות. בעקבות כך, ובדחיפתה של לילי, נינה יוצאת למסע של גילוי עצמי, שחרור הרסני ופריקת עול. בזכות זאת היא מצליחה לבצע את שני התפקידים באופן מושלם.

במציאות לא קיים טוב מוחלט או רע מוחלט. לאשה צדדים רבים. יש בה מן הטוב, הטהור, הרך, וגם צדדים נוספים, אפלים וזדוניים יותר. ב אגם הברבורים ייתכן כי אודט ואודיל הן אותה האשה והפיצול נוצר בתודעתו של זיגפריד, שאינו מוכן לקבל את המציאות שנכפתה עליו. הוא תר אחר אשה לא מציאותית, המורכבת כולה מרובד אחד של טוהר מידות שאינו קיים. אפשר לחזק טענה זו בהתבסס על חוק נוסף של אולריק – "חוק השילוש" (נוי, 1970: 12). לפי אולריק, בכל מעשייה יש שלושה גיבורים ראשיים. ב אגם הברבורים הנסיך והמכשף הם שניים ואודט ואודיל הן דמות אחת, המהווה את הצלע השלישית.

אחרית דבר

מוטיב הטרנספורמציה של אשה וברבור מופיע במעשיות שונות מתקופות שונות בהיסטוריה. ייתכן מאוד כי מעשיות מסוג זה היו מקור השראה לבלט  אגם הברבורים. הברבור הלבן הוא עוף מים יפהפה ואצילי. צווארו ארוך וזקוף כגופה של הרקדנית הקלאסית. הבחירה בטרנספורמציה של אשה לברבור באגם הברבורים אינה מקרית. באופן טבעי מוצגים בהיברידיות הרקדנית הרומנטית והברבור האציל. הצבע הלבן, סמל לטוהר, צובע אותם יחד. בבלט, אחד המוטיבים הבולטים הוא מוטיב הצבע והסמליות שלו. השחור, הלבן והאדום שזורים יחד כמטאפורה לחיים או למורכבות אישיותה של האשה.

מוטיב בולט נוסף הוא הכישוף העוטף את המעשייה ומגן על תמימותה של אודט. אודט נשארת תמימה ובתולה גם במותה. זיגפריד הנסיך, הגיבור הטרגי, מת שבור לב עקב טעותו הגורלית. הוא הולך שולל אחר אודיל, הברבור השחור המסמל את מותו. ייתכן כי הלחץ הפסיכולוגי והמשבר שהוא חווה בבגרותו, יחד עם האילוץ להינשא, גורמים לו לברוח לעולם הדמיון. הברבורים, הטרנספורמציה ודמות המכשף מצויים אולי רק בהזייתו, המובילה אותו אל מותו. ייתכן שכינויו של המכשף, פון רוטברט ("האציל אדום הזקן") טומן בחובו ביקורת על בית המלוכה ועל מעמד האצולה. האציל באגם הברבורים הוא הנבל. הוא המכשף הרע המונע את אושרו של הנסיך וגורם למותו. ייתכן שיש פה רמיזה להפלת השלטון. הנסיך, העתיד להיות מלך, מת בטרם עת. שאלות רבות נוספות עולות מתוך המעשייה: האם הטרנספורמציה של אודט לברבור נועדה להרחיק אותה מגברים כדי לשמור על תמימותה ועל בתוליה? אם כן, ייתכן שהמכשף פון רוטברט הוא למעשה אביה של אודט, המבקש להגן עליה? מדוע הוריה כלל אינם מוזכרים בעלילה? אם אודט ואודיל הן אכן שני צדדים באופיה של אותה אשה, מתחזקת ההשערה שרוטברט הוא אביה. אפשרות אחרת היא שרוטברט מעוניין באודט לעצמו ולכן הוא מונע כל אפשרות למפגש בינה לבין גברים אחרים. אולי לנסיך זיגפריד יש תסביך אדיפלי והוא לא מוצא מישהי שתשתווה לאמו המלכה? מדוע לא קיימת דמות של מלך במעשייה? שאלות רבות עולות ממעשייה, שעל פני השטח נראית פשוטה להבנה – התמודדות בין הטוב והרע. חקירה עמוקה של המוטיבים העשירים המרכיבים אותה מעלה ספקות ושאלות מרובות, שאת התשובות עליהן אפשר רק לשער.

רשימת מקורות

אבן, י. (1995).  מילון מונחי הסיפורת. ירושלים: אקדמון.

אוכמני, ע. (1979).  תכנים וצורות: לקסיקון מונחים ספרותיים. בני ברק: ספרית פועלים.

אנדרסן, ה. כ. (1977). החבר למסע. תל אביב: זמורה, ביתן, מודן.

בן-ברוך, ב. (1998). המאה ה-19, העולם של אתמול. תל אביב: ספרי תל אביב.

בר, ט. (2004). אגם הברבורים/ות. נדלה ב-26.5.12  מתוך

http://www.wicca-israel.com/ar.php?id=115

נוגנט, א. (1989). אגם הברבורים. תל אביב: מעריב.

נוי, ד. (1970). צורות ותכנים בסיפור העממי. ירושלים: אקדמון.

נתניהו, ב. (1957). (עורך). "ברבור". בתוך האנציקלופדיה העברית, כרך 9 (עמ' 418-416). ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ.

קרוצ'ה, ב. (1952). תולדות אירופה במאה התשע עשרה. ירושלים: מוסד ביאליק.

קרייטלר, ה. וקרייטלר, ש. (1980). השפעתם החזותית של הצבעים. פסיכולוגיה של האמנויות. (עמ' 82-34). בני ברק: ספרית פועלים.

Cass, J. (1993). Dancing Through History. New Jersey: Prentice-hall Inc.

Gautier, T. (1932). The Romantic Ballet. London: C.W. Beaumont.

Migel, P. (1972). The Ballerinas-From the Court of Louis XIV to Pavlova. New York: The Macmillan Company.      

Musaeus, J. C. A. (1931). The Stealing of the Veil. In: Popular Tales of the German. 1, (pp. 162-264). London: J. Murray. Available in:   http://books.google.co.il/books?id=zREUAAAAQAAJ&pg=PA162&dq=the+stealing+of+the+veil&hl=iw&sa=X&ei=qR_BT8PoEKKy0QX0irDCCg&ved=0CDEQ6AEwAA#v=onepage&q=the%20stealing%20of%20the%20veil&f=false

Terletski, M. (1996). The White Duck. Added at: 26.5.2012. In

           http://russian-crafts.com/tales/whiteduck.html

Kinghorn, A. M. (1994). "The Swan in Legend and Literature", Neophilologus , 78 (4), 509-520.

Whitfield, M. (2003). (Ed). The History of "Swan Lake". Added at: 26.5.12. In: http://www.rohedswanlake.org.uk/pgs/main/news_story.asp?id=13

הילית (זלצרמן) וסרברוט – מורה לתולדות המחול בתיכון שוהם, מורה לבלט קלאסי, ממחברות ספר הילדים יומנה של רקדנית קטנה (2010) וסטודנטית לתואר שני בחוג לאוריינות חזותית במכללת סמינר הקיבוצים.