המאמר הוצג לראשונה בהרצאה ביום העיון "כתוב בגוף", שהתקיים במסגרת אירועי "הרמת מסך", דצמבר 2010.
משה פלדנקרייז אומר: "הגוף והרוח הם שני פנים של מציאות אובייקטיבית אחת, אחדות ושלמות שלא ניתנות לפירוק"[1]. פלדנקרייז בנה את שיטת האימון והריפוי שלו על ההבנה, שבאמצעות התנועה נחשפים בגוף מרחבים מנטליים וביניהם רגשות, מאוויים, מחשבות, זיכרונות ודפוסי התנהגות; הגוף, לדידו, אינו ישות פיסית בלבד, אלא יש בו שילוב של איכויות פיסיות ומנטליות.
הנחת היסוד שעליה מבוסס המאמר שלפניכם היא, שהגוף והרוח אינם נפרדים זה מזה, אלא הם שני היבטים שיוצרים אחדות אחת. תחילה אציג את התפישה הבודהיסטית, שמבחינתי היא נקודת המוצא לדיון על האחדות בין גוף לרוח. אחר כך אתמקד בהיבטים הפיסיים של הגוף ואבחן מה הגוף הפיסי יודע והתודעה – פחות. בהמשך אראה כיצד הבנת האחדות בין גוף לרוח מאפשרת צמיחה מנטלית והתנהלות נכונה יותר בעולם.
הדוקטרינה הבודהיסטית ייחודית ביחס לפילוסופיות אחרות בכך שבתשתיתה מונחת אחדות בין תיאוריה ופרקטיקה. התלמיד הבודהיסטי יכול לקרוא ערימות של כתבים, אבל אם לא יתאמן מעשית, הוא לא יגשים את התורה. אני סבורה שהחיבור בין תיאוריה לפרקטיקה חסר גם בחלק מהמחקרים על הגוף; מעטים מהם מתייחסים ממש למערכות הפיסיולוגיות, לבשר ולעצמות. כדי ליצור חיבור בין קונספט לבין המציאות האנטומית של הגוף, אבחן יסודות פרקטיים הקיימים בתרגול מדיטציה ובאימון במחול. אתמקד בתהליך בסיסי שמתחולל בגוף הפיסי: כיווץ ושחרור, ואתייחס גם לשחרור המנטלי שתודעתנו מבקשת כל הזמן. באמצעות הדיון בכיווץ ובשחרור אדגים למה אני מתכוונת בביטוי "חוכמת הגוף".
אחדות גוף-רוח
רנה דקרט (René Descartes) אומר, בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית: "…מתוך זה בלבד שאני מכיר בביטחון כי אני קיים, ושבה בעת איני מבחין כי לטבעי או למהותי שייך בהכרח שום דבר מלבד היותי דבר שחושב, אני גוזר ללא כל קושי כי מהותי היא אך ורק שאני דבר שחושב, או עצם שכל מהותו או כל טבעו אינם אלא לחשוב. ואף שייתכן כי יש לי גוף שאליו אני חובר באורח הדוק… הרי אין כל ספק בכך שאני, כלומר נפשי, אשר באמצעותה אני מה שאני, מובחנת היא מגופי באמת ובאופן מוחלט, ויש באפשרותה להיות או להתקיים בלעדיו…"[2].
גישתו של דקרט הבנתה את התפישה המערבית ככזו שמפרידה בין גוף למחשבה ובין חומר לרוח. הרוח והמחשבה, לפי דקרט, ממוקמות ממעל, וגם התרחשויות הגוף עוברות דרכן.
לפי התורה הבודהיסטית, בין גוף לרוח יש אחדות, לא דיכוטומיה, ועשויה להיות ביניהם הפרדה אינסטרומנטלית, אך לא מהותית. אימון במדיטציה מאפשר לחוות את הגוף כישות פסיכו-פיסית כזאת. כך, לטענתי, גם אימון במחול; כשרקדן מבצע תנועה פיסית ומפעיל את מערכת השלד והשרירים, הוא מניע גם את הרבדים המנטליים של הגוף, אלה שלא תמיד ניתן לכנותם בשם ושהגדרתם חמקמקה. למעשה, כל פעולה שלנו – חיוך, מבט, צעקה או פיהוק – מערבת את הממדים הפיסיים והמנטליים, במינונים שונים.
הנחתו של דקרט נכונה אמנם. אני אמנם חושבת, ומשמע אני קיימת. אבל הבודהא ישאל עם איזו איכות חיים; לפעמים דווקא החשיבה הופכת את קיומנו לקשה יותר מכפי שהוא באמת. אנחנו אמנם נצרכים לחשוב, ומורגלים בחשיבה, אלא שקדימות החשיבה, והחשיבות הרבה שמיוחסת לה – עשויות לבלבל. לפי הדוקטרינה הבודהיסטית, דרך הקיום המחשבתית היא רק אחד מרובדי הקיום האפשריים; אפשרי גם רובד קיום שאין בו מחשבה, ואין בו ניתוחים אנליטיים. נוכחות ברובד כזה מאפשרת חיבור בלתי מתווך עם המציאות, במקום האינטימי ביותר של הקיום; מחול ואימון במדיטציה מאפשרים נוכחות כזאת.
להבדיל מדקרט, שמיקם את החשיבה מעל ליתר האיכויות של הגוף-רוח, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית החשיבה היא רק אחד הכלים של המודעות. הבודהיזם מתייחס לחשיבה כאל עוד חוש, שאינו בעל קדימות על החושים האחרים. לגוף, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית, יש גם ידיעה שאינה שכלתנית, ודווקא היכולת הרפלקטיבית של האינטלקט עשויה להרחיק אותנו מבינתו של הגוף.
חוכמת הגוף
בעוד המחשבה נוהגת לקחת אותנו אל המחוזות הרחוקים של העבר או של העתיד לבוא ויודעת לרקום מארג מורכב של סיפורים על מי שאנחנו, לדמיין, לפנטז ולהשתוקק – גופנו נוכח בהווה והוא התקיים עוד לפני שעמדנו על דעתנו וידענו על קיומו.
הגוף האנושי הוא האורגניזם המורכב ביותר על פני כדור הארץ: דמיינו מיליארדים של חלקיקים מיקרוסקופיים, שלכל אחד מהם זהות ייחודית, הפועלים יחד במשותף ומייצרים הוויה משוכללת; מדענים מצאו שסטייה של מילימטרים במהירות כדור הארץ, או בטמפטורה, או במיקום של השמש ביחס אליו, לא היו מאפשרים קיום אנושי. בדת היהודית מוגדר הקיום האנושי "נזר הבריאה". אני אוותר על היוהרה, שנגזרת מהתפישה שאנחנו הדבר הטוב ביותר שיצא ממעבדתו של הבורא, ואעדיף, ברוח התורה הבודהיסטית, לגזור מכך דווקא התבוננות צנועה בקיום ובאופן שבו אנחנו הכרחיים בו.
בגוף האנושי הכל מצוי בנדיבות ובמדויק מאוד. איזון חומרים עדין ומערך מוקפד של מנגנונים מאפשרים את קיומו של הגוף והכרחיים לו. חוכמתו של הגוף נתונה לו עוד מאז התהוותו ברחם האם. לפי התורה הבודהיסטית, דווקא החשיבה נגועה לפעמים בבורות ומתרחקת מחוכמת הגוף.
המנגנון הבסיסי בגוף הוא הנשימה. הנשימה היא הפעילות המחברת בין גוף לרוח ומפיחה חיים בגוף. הנשימה נוכחת בי בכל רגע, וגם משתנה בכל רגע. באמצעות דיון בנשימה, אדגים להלן את כוונתי במונח "חוכמת הגוף".
שאיפות
אימון במדיטציה ואימון במחול מפתחים מודעות לנשימה. מודעות לנשימה מבהירה, ראשית, את נוכחות הניגודים בגוף ואת הכרחיות שני הניגודים לקיומו; כל נשיפה הכרחית כדי לקיים את השאיפה שאחריה, ולא נוכל להתייחס לתהליך הנשימה כאל שאיפה או נשיפה בלבד. מודעות לנשימה מחזירה אותנו לרגע הנוכחי. זוהי איכות שנדרשת למתאמן בדרך הבודהיסטית, כמו גם איכות הכרחית לרקדן; האינטלקט חייב לפנות מקום לתנועה שהרקדן מבצע בכל רגע קונקרטי נתון. כך גם במדיטציה – התלמידים נתבעים לשוב אל הרגע הנוכחי בכל פעם שהמחשבה נטלה אותם הרחק ממנו.
אף שתמיד נדמה לנו שמחר יהיה טוב יותר, ושהאתמול היה טוב יותר מהיום, האמת היא שהרגע הנוכחי הוא היחיד שקיים במציאות, כי שאר הרגעים נוכחים רק בחשיבה. הנשימה היא תזכורת להבנה הזאת. הנשימה מקיימת אותנו, אבל באמצעותה איננו מגיעים לשום מקום – אלא רק לכאן. אנחנו נוהגים לחשוב שאנחנו נבנים מהמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו, ממחשבותינו ומשאיפותינו לעתיד, אבל למעשה אנחנו נבנים בעיקר משאיפות האוויר, ומהנשיפות, וממה שמתחולל ממש עכשיו בממד הפיסי של הווייתנו.
המתאמן במחול נוכח לדעת שהנשימה אינה מתמקדת באיברי הנשימה בלבד. דימוי שכיח בקרב מורים למחול הוא: "נשמו אל הגב התחתון". אין איברי נשימה בגב, אבל בכל זאת אפשר להזרים יותר חמצן לשם, וזה עוזר להפיג כאב אם התעורר באותו אזור וגם לאפשר תנועה חופשית יותר שלו. הנשימה מקיימת את התנועה ומודעות לנשימה עשויה לשכלל אותה. למעשה, הגוף כולו נוהג כריאה גדולה. הנשימה היא גם בראש, בגו, בגפיים. כל אלה מקבלים ומתרחבים בשאיפה, נותנים ומתכווצים בנשיפה.
הנשימה היא פעילות, שככל שאני עוסקת בה בתשומת לב, מאפשרת לי לראות מחזור של התרוקנות והתמלאות. האוויר נכנס בלי שאנחנו מחליטים שייכנס, ובלי שאנחנו לוקחים משהו ממישהו אחר. כך גם האוויר שאנחנו מוציאים: איננו מרגישים נדיבים, איננו מרגישים שאנחנו מוותרים על משהו שהיה שייך לנו, אלא נותנים לעולם אוויר, בלי תמורה. נשימה היא התרחבות והתכנסות, קבלה ונתינה. בנשימה זה קורה באופן טבעי; אנחנו ניזונים מהאוויר ומזינים אותו בלי להחליט החלטה מושכלת, שאנחנו מוותרים עכשיו או לוקחים עכשיו. השאיפה והנשיפה באות מאליהן, וכל שנדרש מאתנו הוא להיענות למה שמגיע ולשמוט את מה שהולך.
באופן מצער, לתודעה (mind) קשה יותר לקבל את תהליכי ההתרוקנות וההתמלאות. אנחנו מתקשים לוותר ולשמוט וחוששים לקבל ולהכיל.
נשיפה והתרוקנות
ההתבוננות בנשימה מבהירה שאנחנו לא ישות קבועה, אלא בעצם תחנת מעבר לאוויר, לחומרי מזון, למוצרי צריכה שונים, לדעות ולהשקפות. כל חיינו אנחנו מתאמצים לייצר "אני" ברור, מאובחן, שונה מאחרים וקבוע. בפועל, לפי התורה הבודהיסטית, אנחנו אוסף אירועים שמשתנים במעגליות, כמו השאיפה פנימה והנשיפה החוצה. לפי הבודהא, קשה לדבר על "אני" מדויק כלשהו. אני רק צינור, כמו חליל, כלי להתרחשות שעוברת בי ומפנה מקום להתרחשות הבאה. זה לא רק רעיון רוחני, אלא גם פיסי לגמרי. כמו האוויר שנכנס ויוצא, כמו האוכל שנכנס ויוצא, כך גם האירועים המנטליים שעוברים בי. אם לא איאחז בהם, הם לא יותירו עקבות.
הביטוי לכך בבודהיזם הוא ריקות sunyata[3], השונה מריקנות. ריקות היא שהות באירועים כפי שהם, וניקיון מהמחשבה על מה שעומד מאחוריהם. ריקות היא מצב של תפישה, דרך של התבוננות בחוויה. היא לא מוסיפה ולא גורעת מהפרטים הפיסיים והמנטליים של האירועים, אלא חווה אותם כמות שהם באמת. ריקות היא הלוך-רוח ריק מהנחות קודמות ומסיפורים שאנחנו בדרך כלל מוסיפים לחוויה. מה שנשאר אחרי שמתרוקנים מהפסולת התודעתית, זה הרגע הנוכחי כמות שהוא. ריקות מאפשרת לחוות את הדברים כהווייתם, בלי להעצים כאב ופחד, שממילא נוכחים בקיומנו. בגלל החשיבה, גם חוויות נעימות מעוררות כאב, כי אנחנו משתוקקים שהעונג יישאר לעולם. באותו אופן, חוויות לא נעימות הופכות לקשות יותר, כי אנחנו משקיעים את כל האנרגיה בניסיון להימלט מהן. לפי התורה הבודהיסטית, כדברי יעקב רז, מורה זן וחוקר בודהיזם: "בידינו החירות ליהנות מהעונג, בלי ליפול להיאחזות כפייתית, ובידינו גם החירות לברוח ממה שמאיים, בלי להפוך אותו למושא לחרדה"[4].
כדי לאמץ הלוך-רוח של ריקות אפשר להתבונן בגוף הפיסי, שיודע להיענות לה. כשם שהריאות יודעות להתרוקן מאוויר כדי להתמלא אוויר בנשימה הבאה, כך יודעת לעשות גם מערכת העיכול וכך יודעים יתר האיברים להשתנות, לא להתקבע, אלא לאפשר תנועתיות. תאים בגוף מתהווים, ומתכלים כל הזמן. כך קורה במערכת הדם ובעור, למשל. גם תאי סחוס אצל תינוק רך מתחלפים בתאי עצם בבגרותו. התכלות של סוג אחד של תאים מולידה התמלאות של הסוג אחר. חוכמת ההתרוקנות, אם כן, מצויה בגוף, ורק אנחנו, בגלל החשיבה שדקרט הילל, מתקשים כל כך להתרוקן. אנחנו נטועים, לפעמים, בעמדות צרות וחושבים שהן הן המציאות, בלי לראות עד כמה הן כולאות אותנו ומונעות מאתנו לחוות את העולם כפי שהוא מתהווה ומשתנה ממש עכשיו, ברגע הנוכחי.
לשחרר
הנשימה היא פעולה של כיווץ ושחרור. שתי האיכויות הללו נוכחות בגוף, בלי שנתאמץ או נשתדל שיקרו. בנשימה נכונה, עמוקה – של תחילת שיעור תנועה או תחילת שיעור מדיטציה – כל הגוף מתרחב בשאיפה וכולו מתכנס בנשיפה.
הגוף הפיסי יודע בעיקר להתכווץ ולהשתחרר. כך פעימות הלב, שהן הממצא הראשון שנצפה בעובר המתפתח ברחם אמו, כך השרירים, שיודעים להתכווץ ולהשתחרר, כך הנשימה – שאיפה ונשיפה – וכך המפרקים והשלד כולו. תנועות ה-Contraction and Release הן מושגי יסוד בטכניקת התנועה של מרתה גרהאם[5] ובעצם הן מגדירות את כל הווייתנו. הגוף הפיסי[6] בקיא באומנות השחרור, אבל התודעה, למרבה הצער, מתקשה בכך עד מאוד.
הפילוסופיה המערבית וגם הפסיכולוגיה לגווניה מבקשות לעזור לממש את שאיפתו העיקרית של האדם: להשתחרר. ה"שחרור" התבקש אצל הוגים מדיניים מאז ומעולם ואצל אבי הפסיכואנליזה ותלמידיו מאז תחילת המאה ה-20. בעידן ה-new-age, "שחרור" הוא אחת ההבטחות השכיחות של רבים מהתנועות החברתיות, הסדנאות והגופים שמבטיחים עתיד טוב יותר. letting go הפך לביטוי שכיח ושחוק, ובעברית ברבות מהשיחות אנו משלבים את ההמלצה: "שחרר".
אם נתבונן בגוף, נראה שהוא, בשונה מהתודעה, יודע להשתחרר. ולא זו בלבד, אלא שהשחרור הוא תנאי ראשוני לקיומו. נוכל להרחיב את הדיבור על שחרור, לכתוב עליו מאמרים ומסות ולהביא דוגמאות ומטאפורות. הדרך הבודהיסטית מציעה משהו אחר: לחוות את השחרור. לא את רעיון השחרור במחשבה – אלא את השחרור בגוף.
לפי התורה הבודהיסטית, תורות המבטיחות שחרור באמצעות חשיבה חיובית, למשל – הן שגויות. מקור השגיאה הוא, שהשחרור האמיתי איננו ויתור על התמכרויות, על דיכאון, על פחד או על פרטנר לחיים. השחרור לפי הבודהא הוא בראשיתו שחרור מה"אני" המבקש להשתחרר. דווקא הניסיון האנושי האין-סופי לשחרר ולהשתחרר הופך להיות הכובל ביותר. האימון הבודהיסטי מציע לחדול מההשתדלות לשחרר ופשוט להתבונן במציאות. השחרור קיים שם, ואנו נדרשים רק להיענות לרגע שבו זה קורה. כשהמתרגל הבודהיסטי מצליח, גם אם לרגעים, לא להיות יותר "אני" שחייב להשתחרר, השחרור מגיע מאליו.
באמצעות מדיטציה או תנועה אפשר להחליף את הדיבור על letting go בתרגול הלכה למעשה. לפעמים שחרור פירושו ההיפך ממאמץ; לפעמים אנחנו צריכים להתאמץ כדי לשחרר שריר כלשהו ולפעמים אנחנו יכולים להניח לגוף להתנהל מעצמו, ואז מערכות הגוף עוסקות בכיווץ ושחרור במינון הטבעי וההכרחי להן.
השחרור אינו גאולה; אי אפשר לומר שזהו מצב שבו כל התחושות נעימות, או שאני משתחררת מכל קושי. לפי הבודהא, אין באמת דרך להגיע למצב שבו דבר אינו כואב, פיסית או מנטלית, או שיש רק מחשבות חיוביות והכל נהדר. ה"שחרור" לפי התורה הבודהיסטית, הוא מקום מורכב יותר, שבו אני משחררת את המציאות להיות כפי שהיא, בלי להתעקש להיות במקום אחר מהמקום הנוכחי. הגוף, דווקא משום שאינו חושב, יודע לשחרר ולכווץ מתי שנדרש, ובדיוק במידה הראויה. ל"שחרור" בגוף לא מתווסף ערך של מצב ראוי יותר מהמצב המכווץ. לכן הוא יכול להתבצע ללא הפרעה, כדרך הטבע.
ואולם, גם השחרור הוא שחרור בתוך תבנית. שריר שמשתחרר אינו יוצא מהגוף ונעלם לטיול בעולם, אלא ממשיך להיאחז בשתי עצמות משני צדיו. כך שהשחרור בגוף, שהוא השחרור הנכון יותר מזה שאליו אנחנו משתוקקים בחלומותינו, הוא שחרור בתוך מסגרת.
מדיטציה וגם מחול מלמדים לשחרר בתוך תבנית ולמצוא חופש בתוך מסגרת. מי שתירגל מדיטציה, יודע שאין מדובר בשקט במובן המקובל. זאת עבודה קשה. הישיבה בלי תנועה, גם אם היא עוברת בלי כאבים מיוחדים, תובעת אומץ להתגבר על הקושי שבישיבה שאינה מכוונת לסיפוק הצרכים של האגו המכונה "אני". מדיטציה היא נוכחות ברגע הנוכחי, והשהות ברגע הנוכחי היא הכתבה מאוד לא פשוטה. אבל דווקא משום כך, אימון במדיטציה מאפשר שחרור. המתרגל הבודהיסטי יכול לחוות שחרור דווקא בתוך התכווצות השרירים, גם זו התודעתית, שהחיים מזמנים בכל פעם מחדש.
השילוב בין מסגרת וחופש, תבנית ושחרור, נוכח גם בגוף הרקדן. רקדן מאמן ומשכלל את גופו כך שיוכל להגיע ליכולות שמעל ליכולות הגוף האנושי הנורמלי. אבל גם הנטייה לנקודות קיצון מתורגלת במסגרת של תבניות תנועה. הרקדן המאומן ימצא חופש דווקא בתוך המסגרת, כובלת ככל שתהיה. רקדן חייב למצוא רגיעה בתוך המאמץ, אחרת לא יוכל לבצע היטב את המשימה הכוריאוגרפית. המסגרת בתנועה היא אמצעי להשגת חופש.
השחרור, והשחרור בתוך תבנית, הם דוגמאות לאיכות שהגוף הפיסי יודע ולתודעה, המתבססת על ידיעה שכלית בלבד, קשה יותר להשיג. קשה לנו להרפות מאחיזתנו בדברים, או לאפשר את ההתכנסות כשהיא מתרחשת.
הגוף יודע
בשונה מהתפישה הדתית המערבית, שמניחה שהשחרור המוחלט ייתכן רק בעת היפרדות הרוח מהגוף, לפי התורה הבודהיסטית הארה תתרחש רק אצל מי שיחווה אחדות מלאה בין גוף לרוח.
מאסטר הזן דוגן (Dogen) מכנה את המסע אחר האמת "למידת האמת עם גוף ונפש"[7]. ערנות לזיקה בין הפיסי למנטלי מאפשרת נגישות לידיעה עמוקה על הקיום, וידיעה כזאת מאפשרת התפתחות מנטלית וריפוי. באמצעות הבנת האחדות בין גוף לנפש, אפשר להיענות לשחרור כשהוא מתחולל בגוף הפיסי, ולאמץ אותו גם בתודעה.
בדרך כלל אנחנו מעדיפים חשיבה על התבוננות בגוף. אם אנחנו כועסים, או פגועים, או נדהמים בגלל מאורע בלתי צפוי – נשקע מיד במחשבות, ננתח את הסיטואציה, נגדיר אותה ונסיק מסקנות. האימון הבודהיסטי מציע לעזוב אז את המחשבה ולהתמקד בתחושת הגוף. זאת יכולה להיות קשה לרגעים, אבל אחר כך להשתחרר.
בדרך כלל הגוף מאומן לציית למחשבה, אבל מחול, כמו אימון במדיטציה, מאפשר לשנות את ההייררכיה: המחשבה לא חייבת להיות האדון; לפעמים כדאי דווקא להאזין לגוף. בעוד המחשבה נוטה להתקבע, הגוף כולו תנועה והשתנות.
השהות בגוף ובמה שהוא חווה, פיסית או מנטלית, מאפשרת לחוות את ההשתנות האין-סופית שמתרחשת בכל רגע. בפועל אנחנו לא מודעים אליה, מכיוון שאנחנו שוהים רק מעט בהווה כפי שהוא באמת. כשמפנים מבט אל הגוף אפשר ללמוד מההתנהגות הפיסית ולאמץ אותה גם לרבדים המנטליים של הקיום. כך באשר ליציבה הפיסית, שהיא גם יציבה מנטלית, באשר לנשימה ובאשר לאמנות השחרור, שהגוף יודע ואנחנו יכולים לנסות להיעתר לה.
בשונה מהמחשבה, שבדרך כלל עסוקה בעבר או בעתיד, מה שבאמת קורה עכשיו הוא הגוף ברגע הנוכחי. משום כך עלינו לנהוג בו, בגוף, ביראת כבוד. השהות ברגע הזה מאפשרת שחרור, גם מה"אני" המתגעגע וגם מה"אני" השאפתן, והתמסרות לשאיפה ולנשיפה ברגע הזה.
הערות
מ. פלדנקרייז, פרקים בשיטתי. תל-אביב: הוצאת אלף, 1964, עמ' 12.
- ר. דקרט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 124.
3.D.T., Suzuki, Essays in Zen Buddhism. Great Britain: Souvenir Press, 2010, p. 58.
- י, רז. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, האוניברסיטה המשודרת: משרד הביטחון, 2006, עמ' 37.
- מרתה גרהאם (1991-1897), אם המחול המודרני, המציאה ומיסדה שיטת תנועה חדשה שהיתה אלטרנטיבה ראשונה לשפת התנועה של הבלט הקלאסי האקדמי. ה-contraction וה-release, מושגי היסוד בשפת התנועה של גרהאם, מתייחסים במקור לתנועת קימור וקיעור באגן, אבל נוגעים לתנועת הגוף כולו.
- יש פרדוקס בהתייחסות לאחדות בין הגוף והרוח; כאמור, אני טוענת שאין הפרדה מהותית בין שתי הישויות הללו, ובכל זאת במאמר אני מייחדת מקום של כבוד לגוף הפיסי, ביחס לאיכויות האחרות של הגוף-רוח. איישב את הסתירה בכך שאומר, שאף שאין הפרדה מהותית בין הגוף לרוח, מובן שיש ממדים פיסיים וממדים מנטליים בהוויה האנושית, וכדי לחקור בהם אפשר להעניק להם שמות נפרדים ולחקור אותם בנפרד זה מזה. ההפרדה המושגית הכרחית לצורך הניתוח, אבל במהות – הגוף והרוח הם אחדות.
7T.P., Kasulis. Zen Action Zen Person. Honolulu: University of Hawaii Press, 1981. p.91.
ביבליוגרפיה
דקארט, רנה. הגיונות: על הפילוסופיה הראשונית. מצרפתית: דורי מנור. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2001.
פלדנקרייז, משה. פרקים בשיטתי, תל-אביב: הוצאת אלף, 1964.
רז, יעקב. זן בודהיזם: פילוסופיה ואסתטיקה. האוניברסיטה המשודרת: משרד הביטחון, 2006.
Benoit, Hubert. The Supreme Doctrine: Psychological Studies in Zen Thought. NewYork: Pantheon Books, 1955.
Kasulis, T.P. Zen Action Zen Person. Honolulu: University of Hawaii Press, 1981.
Suzuki, D.T. Essays in Zen Buddhism. Great Britain: Souvenir Press, 2010.
Watts, Alan. Psychotherapy, East West. New-York: Ballantine Books, 1969.
עינב רוזנבליט היא דוקטורנטית בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב; עבודת המחקר שלה עוסקת בחיבור בין מחול עכשווי לזן בודהיזם. בעלת תואר שני מהתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. מרצה למחול במכללת אורות ישראל ומנחה של קבוצת מדיטציה בפסיכו-דהרמה, בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית.
[1] מ. פלדנקרייז, פרקים בשיטתי. תל-אביב: הוצאת אלף, 1964, עמ' 12.
[2] ר. דקרט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 124.
[3] D.T., Suzuki, Essays in Zen Buddhism. Great Britain: Souvenir Press, 2010, p. 58.
[4] י, רז. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, האוניברסיטה המשודרת: משרד הביטחון, 2006, עמ' 37.
[5] מרתה גרהאם (1991-1897), אם המחול המודרני, המציאה ומיסדה שיטת תנועה חדשה שהיתה אלטרנטיבה ראשונה לשפת התנועה של הבלט הקלאסי האקדמי. ה-contraction וה-release, מושגי היסוד בשפת התנועה של גרהאם, מתייחסים במקור לתנועת קימור וקיעור באגן, אבל נוגעים לתנועת הגוף כולו.
[6] יש פרדוקס בהתייחסות לאחדות בין הגוף והרוח; כאמור, אני טוענת שאין הפרדה מהותית בין שתי הישויות הללו, ובכל זאת במאמר אני מייחדת מקום של כבוד לגוף הפיסי, ביחס לאיכויות האחרות של הגוף-רוח. איישב את הסתירה בכך שאומר, שאף שאין הפרדה מהותית בין הגוף לרוח, מובן שיש ממדים פיסיים וממדים מנטליים בהוויה האנושית, וכדי לחקור בהם אפשר להעניק להם שמות נפרדים ולחקור אותם בנפרד זה מזה. ההפרדה המושגית הכרחית לצורך הניתוח, אבל במהות – הגוף והרוח הם אחדות.
[7] T.P., Kasulis. Zen Action Zen Person. Honolulu: University of Hawaii Press, 1981, p.91.