חוקרי תולדות המחול בישראל עסקו במשך השנים בעיקר בתיעוד פועלם של הכוריאוגרפים ולהקות המחול שפעלו בתל אביב. באופן טבעי התמקדה ההתעניינות בסצינת המחול בתל אביב, העיר שהיא מרכז הפעילות התרבותית והאמנותית בישראל מאז ייסודה ועד היום.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שפורסמו השנה, עם קום המדינה היתה בה רק עיר גדולה אחת, כלומר עיר שמספר תושביה עולה על 100 אלף; כיום קיימות 14 ערים העונות על הגדרה זאת, מהן שש עם אוכלוסייה של למעלה מ-200 אלף תושבים. בכל מדינה קיימים מרכזי אמנות, הממוקמים בערי בירה או בערים היסטוריות ומרובות תושבים; מרכזים אלה הם מעין מגנט המושך אמנים, מבקרי אמנות וקהלים מגוונים של צרכני אמנות; תל אביב היתה והיא גם היום מרכז כזה.

בישראל נעשו בעבר ניסיונות ליצור מרכזי תרבות ואמנות בפריפריה, במקומות שבהם היו תנאים מתאימים. ניסיונות אלה היו בעיקר פרי יוזמתם של פרנסי ערים שרצו לקדם את הפעילות האמנותית והתרבותית בעירם, ששיתפו פעולה עם יוצרים בעלי שיעור קומה ומנהיגות אמנותית; חלקם הצליחו במידה רבה או מעטה, חלקם נכשלו.
כיום, בעקבות שינויים דמוגרפיים וטכנולוגיים, שעיקרם פיתוח אמצעי תקשורת ותקשוב מתקדמים ושיפור אפשרויות הניידות, בשילוב עם מאמצים של ראשי ערים למתג את קהילותיהם ולשפר את איכות החיים – צומחים מרכזי אמנות ארציים נוספים. עם זאת, הקשיים הכרוכים ביצירתם לא פחתו.

חיפה נחשבה שנים רבות עיר פריפריאלית. דבק בה דימוי של עיר לוויין של תל אביב, "עיר פועלים מנומנמת" הנשלטת על ידי עירייה ומועצת פועלים חזקות – גופים שקיבלו החלטות גם בענייני אמנות. הדימוי הלא מחמיא הזה, המרחק מתל אביב והשליטה המרכזית של העירייה תרמו– מצד אחד דווקא לקידום תחומים רבים של תרבות ואמנות, אבל –מצד אחר פגעו במאמצים למיצוב מקומה של חיפה כמרכז תרבות אמנות ויצירה ארצי ולחשיפת תרומתה בתחומים אלה. ראש העיר המיתולוגי, אבא חושי, השקיע בזמנו מאמצים רבים לקידום הפעילות בתחומי התרבות והאמנות בחיפה וכמוהו נהגו אלה שבאו אחריו. מעורבותם של ראשי העיר גם השפיעה על סדרי העדיפויות בפיתוח תחומי התרבות והאמנות בחיפה.

בזכות פעילותם רבת השנים של העירייה ושל יזמים ותורמים, הפכה חיפה בשנים האחרונות למרכז תרבות ואמנות ארצי. בעיר יש היום תיאטרון, תזמורת, מוזיאונים, אוניברסיטה ומוסדות חינוך לאמנות ונערכים בה אירועי תרבות מרכזיים, כמו פסטיבל הסרטים הבינלאומי, פסטיבל הצגות ילדים, "חודש התרבות הערבית – החג של החגים", אירועי חוצות לסטודנטים ולנוער ועוד. המוסדות והאירועים בעיר מושכים לא רק קהל מקומי, אלא ארצי. העירייה פיתחה גם פעילות קהילתית תרבותית ענפה במרכזים הקהילתיים, שחיפה היתה חלוצה בהקמתם בישראל.

דוגמה מעניינת לסיכויים ולסיכונים הקיימים בפיתוח מרכזי ומאורגן של תחומי אמנות בערי פריפריה היא התפתחות אמנויות המחול בחיפה, מתוך השוואה בין תחום ריקודי העם והפולקלור לאמנויות המחול האמנותי.

התפתחות ריקודי העם בחיפה

(סקירת תחום זה הוכנה לאחר ראיון שנערך בספטמבר 2012 עם זאב שטרנברג, שעמד בראש המדור לפולקלור בעיריית חיפה מאז אמצע שנות ה-50).
חיפה היתה מרכז יצירה פורה ומשפיע בתחום ריקודי העם והפולקלור, בעידודה, במימונה, בארגונה ובמנהיגותה של העירייה. בעיר פותחו מודלים להפעלת ציבור גדול בהרקדות קבועות ומאורגנות; מצעדי מחולות מאורגנים; פעילות ריקוד קהילתית מגוונת; ריקודי עם שולבו בטקסים לרגל החגים מדריכים נהנו מהכשרה שיטתית ועברו השתלמויות בריקודי עם.
כבר בשנות ה- 70 של המאה שעברה זכתה חיפה בהכרה בינלאומית בתחום ריקודי העם ואירחה פסטיבלים בינלאומיים לפולקלור, בחסות הארגון הבינלאומי של פסטיבלים לפולקלור (סיאוף), ארגון במעמד של מייעץ רשמי לאונסקו בתחום שימור תרבויות. ההכרה היתה פרי היוזמה, המעורבות והכוח הארגוני של העירייה. ריקודי העם היו אחד מתחומי הפעילות המרכזיים בשטח התרבות בשנות היישוב העברי בארץ-ישראל, טרם הקמת המדינה, ובעשורים הראשונים שלאחר הקמתה. ביצירתם ובהפצתם כ"תרבות עממית רשמית" היה יסוד אידיאולוגי, והם היו אחד מאמצעי הביטוי להתמודדות עם עיצובה של זהות ישראלית. ריקודי העם של אותה תקופה שיקפו שאיפה מכוונת שלישראל תהיה תרבות עממית, כמו לכל עם נורמלי; "ריקוד הנוצר על ידי העם בשביל העם", כדברי גורית קדמן (1969: 89). הממסד הפועלי – ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל – ועיריית חיפה השקיעו מאמצים בפיתוח ריקודי העם וטקסי החגים ברוח חזונו של דוד בן-גוריון, שראה ביצירתם "שחזור חילוני ציוני של טקסי התנ"ך והמשנה, בסיס לקיומה הרוחני של האומה" (שפירא, 2002: 141).

הקיבוצים הם שהובילו את חידושי המסורת, את עיצוב טקסי החגים החקלאיים ואת שחזור טקסי התנ"ך והמשנה, בסיוע המוסדות הלאומיים. בקיבוצים החלה מסורת ההחייאה של חגי הטבע מתקופת המקרא, מתוך התרפקות על המקורות. עם זאת, האמת ההיסטורית היא שחיפה היתה בין היישובים הראשונים בארץ שפיתחו מודל לטקסי חג ביישובים עירוניים. דוגמה מובהקת לכך היא "חג הטנא", שנחוג בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה (רונן, 2011: 88). היתה זו חגיגת ביכורים עירונית, שצוינה בתהלוכה שהתנהלה ברחוב הרצל בחיפה בהשתתפות רוכבי אופנועים, נושאי לפידים, רקדניות ובידיהן ענפי דקלים – חניכותיה של יהודית בורנשטיין, שפתחה סטודיו למחול בחיפה – ונושאי ביכורים. הטקס נערך בבימויו של משה הלוי, במאי תיאטרון היובל. דוגמה נוספת היא טקסי חג הביכורים השנתיים, שהתקיימו החל באמצע שנות ה-30, בקריה העירונית קרית חיים, שחלמה להיות "אוטופיה עירונית" סוציאליסטית שוויונית (רונן, 2012: 110, 112).

תרומה משמעותית לגיבוש המודל של חידוש טקסי חגים בהתיישבות העובדת העלתה בת חיפה, ירדנה כהן. כהן, ילידת הארץ, דור שישי בארץ-ישראל, ראתה את עצמה כ"כנענית" והעמידה במרכז יצירותיה את נופי הארץ ודמויות מקראיות, בעיקר של נשים חזקות. היא הסתייעה בעיקר במנגינות מזרחיות ועיצבה טקסי חגים בשנות ה-40 בקיבוצים בהרי אפרים ובעמק יזרעאל, שבהם ביקשה ליצור חגיגה עממית שבה ימוזגו עבר והווה. כהן עיצבה דפוסים מחודשים של חגי טבע, שבהם שותפו כל חברי הקיבוץ. היא שאבה מריקודי הערבים ומריקודי עדות המזרח. החג הראשון שעיצבה היה חג הביכורים בעין השופט ב-1943 (אשל, 2000: 48-44); על חשיבות תרומתה מלמדת אנקדוטה היסטורית: כנס המחולות הארצי הראשון, שנערך בקיבוץ דליה ב-1944, נפתח בלימוד "שלושה ריקודים בציבור: א) שרלה, ב) ריקוד של ירדנה כהן, ג) ריקוד של שרה לוי תנאי" (אשכנזי, 1992: 131).

מקובל לראות בכנסי המחולות הארציים שנערכו בדליה בימיה הראשונים של המדינה אבני דרך בתהליך מיסוד תנועת ריקודי העם ומנוע ליצירת ריקודים חדשים כאלה.  האמת ההיסטורית היא שחיפה נטלה חלק חשוב בהקמת תנועת ריקודי העם ובמיסודה, אבל לא זכתה להכרה מספקת על כך. המודלים המרכזיים שתרמו להתפתחות תנועת ריקודי העם היו: הרקדות מאורגנות כאירועי קבע שבועיים, מצעדי המחולות שהפכו לאירוע שנתי שהתקיים ביום העצמאות; אירועי הפסטיבל הבינלאומי לפולקלור שנערך בחיפה אחת לשנתיים; הקורסים המאורגנים להכשרה של מדריכי ריקודי עם; הקמת להקות עירוניות שהגישו תוכניות ערב מלא של ריקודי עם ועוד. מפעלים אלה, לדברי שטרנברג, נוצרו ביוזמתם של שלום חרמון, מראשי תנועת ריקודי העם, יוצר ריקודים ומניח היסודות לתורת ההדרכה של ריקודי עם, ושמואל ביאליק, שעמד בראש המערכת הארגונית והמינהלית לתרבות ולאמנות שהקימה העירייה.

 שלום חרמון נולד בגרמניה ועלה לארץ-ישראל ב-1935. לריקודי עמים נחשף כחייל בצבא הבריטי. בשירות הצבאי ראה ריקודי עמים בקפריסין, באנגליה, ביוגוסלביה ועוד. במלחמת העצמאות שירת כמפקד גדוד תותחנים במחנה צריפין (סרפנד), שם הרקיד את כל חייליו עם טירוניות מהבסיס הסמוך "בהרקדה צה"לית". חרמון "נדלק על ריקודי עם" בעקבות פגישה עם גורית קדמן ברכבת העמק ב-1944. הוא היה לאחד המארגנים של כנסי המחולות הארציים בדליה ונמנה עם ראשי תנועת ריקודי העם. חרמון יצר ריקודים, יזם מודלים של הרקדות קבועות לציבור גדול ומצעדי מחולות והעמיד תלמידים רבים. (חרמון, 1997: 52-58).

שמואל ביאליק היה אחד מאנשי התרבות והאמנות המובילים בחיפה. העיר היתה בין היישובים הראשונים בארץ שמיסדו את טקסי יום העצמאות ומנהיגי הציבור בה שאפו להפוך את החג לחג של ריקודי עם, "עם במחולו". ביאליק הוביל טקסים אלה מ-1951 עד 1991; במרכז החגיגות היו הרקדות המוניות ברחובות העיר, מצעדי מחולות מאורגנים, מופעי להקות מחול, מופעים המשולבים במסכת חג של מחול, שירה, מקרא ומשחק ועוד (ביאליק, 2006).

בחיפה הוקמו להקות מחול עירוניות. ב-1951 נוסדה להקת "רעים", שהעלתה מופעים של  ריקודי עם ישראליים. את הלהקה הקימה מועצת הפועלים ורקדניה פעלו בהדרכת שלום חרמון, שהחל ללמד ריקודים בנוער העובד כבר ב-1947 (חרמון, 1997: 59-54). חברי הלהקה נפגשו בקביעות לשתי חזרות בשבוע והופיעו בתוכנית ריקודי עם של ערב מלא. הלהקה השתתפה בכנס המחולות הארצי השלישי (1951) בדליה.
עוד ב-1949 פעלה בקרית חיים להקה שייסד חרמון, שגם היא השתתפה בכנס המחולות הארצי בדליה. כן פעלו בחיפה להקות מועצת פועלי חיפה, להקת הנוער העובד ולהקת הפועל, בהדרכת חרמון, רותי אשכנזי, אבי דגול ועוד. בשלב מאוחר יותר הוקמה להקת הסטודנטים בטכניון, בהדרכת עוזי רוזן. הלהקה ביקשה מהעירייה לקבלה תחת חסותה והפכה ללהקת הסטודנטים חיפה. במסגרת זו פעלה שנים רבות, בהדרכת מנהלה האמנותי יונתן גבאי.

גבאי, מבכירי היוצרים של ריקודי העם, ניהל מאז 1963 את להקת הסטודנטים חיפה, הדריך אותה ויצר כוריאוגרפיות בשבילה ובשביל להקות נוספות. הוא הפעיל ואירגן פעילויות מחול רבות ומגוונות. גבאי היה יד ימינם של חרמון וביאליק בפיתוח מודל של מצעד מחול מאורגן ומשולב, בהשתתפות להקות ורקדנים המבצעים ריקודי עם. מצעד המחול התקיים ביום העצמאות ובפסטיבל הבינלאומי לפולקלור. גבאי הוביל מפעלים אלה שנים ארוכות.

מצעד המחולות הפך למודל שעל פיו התנהלה פעילות של ריקודי עם בערים נוספות, ובהן ירושלים, ואפילו שימש דגם למצעד ההצדעה לישראל בניו יורק ביום העצמאות; המצעד הראשון התקיים ב-1965 ועוצב על פי מצעדי המחולות בחיפה ובירושלים. כיום גדלו ממדיו והוא הפך למצעד מגוון המתקיים בערים נוספות בארצות הברית.
מצעד המחולות צמח באופן מקרי; ב-1953 הזמין קול ישראל שידור של ריקודי עם בבוקר יום העצמאות בשעה 11:00. נקבע שהשידור יוקלט בהרקדה המונית בחצר בית הספר אליאנס בחיפה, אבל התברר שבגלל טעות הכינו טכנאי קול ישראל את מכשירי ההקלטה על יד בית הקרנות ברחוב הרצל; חרמון אירגן את כל הלהקות והרקדנים והם עברו בצורה מסודרת, בשירה ובריקודים, והגיעו במועד לבית הקרנות. המצעד הספונטני הפך למצעד קבע (חרמון, 1997: 55).

פעילות ריקודי עם בהובלת העירייה פרחה בחיפה שנים רבות, אבל למרות זכויותיה של העיר ביצירה ובגיבוש של מודלים להפעלה וליצירה בתחום ריקודי העם, שעד היום מהווים תשתית לפעילות ריקודי העם בישראל, ולמרות תרומתה הרבה לעיצוב טקסי חגים עירוניים, חיפה לא זכתה למקום הראוי בהיסטוריה של ריקודי העם. טקסי החגים בקיבוצים, כנסי המחולות הארציים בדליה, פסטיבלים ארציים ופעילויות אחרות דחקו את חיפה לקרן זווית.  חיפה גם לא זכתה להיות המרכז הארצי להפעלת ריקודי עם. מרכז זה הוקם בתל אביב.
בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה (1952) הוקם בתל אביב המדור לריקודי עם במרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית. המדור ריכז את כל הפעילויות הקשורות לריקודי עם – הפצת ריקודים, הכשרת מדריכים, קשירת קשרים עם חוגים ולהקות; בשנות ה-70 הוקם ליד המדור בהסתדרות מרכז לטיפוח ריקודי עדות. המדור בהסתדרות מילא תפקיד חשוב גם בייזום ובארגון אירועים בתחום ריקודי העם ברחבי הארץ.

ייתכן שאחת הסיבות לכך שתל אביב ולא חיפה היתה למרכז ריקודי העם היא, שהיוזמת והמובילה בתחום, גורית קדמן, גרה בתל אביב, שם גם היה מרכז ההסתדרות. ייתכן גם כי המעורבות הרבה של עיריית חיפה במפעלי ריקודי העם יצרה לאירועים דימוי של "אירועי חיפה", ולא של אירועים ארציים.

חיפה והמחול לבמה/ רות אשל

סיפורו של המחול האמנותי בחיפה הוא סיפור של מאבק שנמשך עשרות שנים, שבהן מורים ויוצרים עשו מאמצים רבים לגדל רקדנים ולנסות להקים להקה. בהעדר תמיכה עירונית ראויה, מכיוון שכמתואר לעיל המוסדות העירוניים בחיפה  נתנו עדיפות למפעל ריקודי העם, להקות המחול האמנותי שהוקמו בעיר לא החזיקו מעמד. מאמר זה מבקש להאיר, ולו במעט, את מפעלם של מורים ויוצרים חיפאים, על רקע העשייה הפורחת בתל אביב.

בתקופת היישוב נודעה חיפה כ"עיר הפועלים", "העיר האדומה". בפאתי העיר הוקמו מפעלים גדולים – "שמן" (1906), מפעל הבגדים "אתא" (1925), בתי הזיקוק (1938) שהעבירו נפט מעיראק לאירופה. גולת הכותרת של הפיתוח התעשייתי היתה בניית נמל חיפה (1933).

בתקופת המנדט הבריטי באה לעיר  מיס מירמידיסלי, שלימדה בלט בבת גלים בשנות ה-20. מאוחר יותר הגיעה מגרמניה מרגרט בלומשטיין, שלימדה מחול הבעה. על פועלן נודע לרות אשל בראיון עם ירדנה כהן.  בשנות ה-30 שלח סטודיו אורנשטיין את הרקדניות התאומות יהודית ושושנה ללמד בחיפה ובירושלים. יהודית, שהיתה בת 16, הגיעה לחיפה מדי שבוע במשך שנתיים כדי ללמד בבית הספר עממי א'. בשיעוריה לימדה תמהיל אישי שלה, שכלל את סגנון מחול ההבעה, מחול מודרני בסגנון איזדורה דנקן וריתמיקה בשיטת דלקרוז. ב-1932 השתתפו תלמידותיה ב"חג הטנא" (1932) – מצעד בבימויו של משה הלוי (מייסד תיאטרון אהל), שחצה בתהלוכה ססגונית את חיפה.

את המחול לבמה ייצגה בחיפה ירדנה כהן. ב-1933, לאחר לימודי מחול מודרני בווינה ובדרזדן, חזרה לחיפה. כמי שנולדה בארץ-ישראל נודעה כהן כיוצרת של מחול מקורי ארץ-ישראלי ואף קיבלה, ב-1937, את הפרס הראשון בתחרות הרקדניות הארץ-ישראליות בתל אביב. כהן היתה ממובילי החייאת מסורת החג העברי בקיבוצים ומורה שנתנה השראה לדורות של רקדנים ויוצרים באולפן שלה בחיפה. אנשי מחול מכל צפון הארץ באו ללמוד אצלה. ביניהם היו יהודית ארנון, רינה ירושלמי, סמי מולכו, תמי בן-עמי, רוני סגל, מיה דונסקי, נירה נאמן וירון מרגולין. כהן גם היתה חלוצה בתחום "המחול המחלים", תחום שכונה לימים תרפיה באמצעות מחול. היא לימדה עד גיל 100 וב-2010 הוענק לה פרס ישראל.

במרחק רחובות ספורים מהסטודיו של כהן לימדה בלט ארכיפובה גרוסמן. ב-1943 פתחה גרוסמן, ילידת לטביה, סטודיו לבלט ברחוב מסדה 37. באותן שנים, בארץ כמו בעולם כולו, שררה איבה בין יוצרים, רקדנים ומורים שעסקו בבלט קלאסי לעמיתיהם שהתמקדו במחול מודרני. נאמנות התלמיד למורה היתה ערך עליון. מעבר ממורה אחת לאחרת נחשב בגידה, כך שכל מורה פעלה במסלול נפרד עם תלמידיה הנאמנים לה.

ארכיפובה היתה ידועה בהקפדתה על ניקיון התנועה ודיוק הביצוע והחדירה בתלמידיה את הגישה הרצינית למקצוע. באמצעות תלמידים ששלחה ללימודים בלונדון יצרה קשר עם האקדמיה המלכותית למחול בלונדון והקימה את "הסניף החיפני" של האקדמיה, שהקדים את תל אביב. לזכותה אפשר לזקוף את העמדת הדור הראשון של המורות החיפניות שלימדו בשיטה זו. בין תלמידיה היו ברתה ימפולסקי והלל מרקמן, מייסדי הבלט הישראלי, אראלה הים-פריהר (מורה למחול), ריקה משולם (מורה בשיטת אלכסנדר), רינה פרי (לימים יושבת ראש האקדמיה המלכותית בישראל), רחל גולן (מורה למחול), עדה סיון (מורה למחול), אביגיל בן-ארי (רקדנית סולנית בלהקת בת-דור ובלהקתExtemporary בלונדון), רות אשל (רקדנית, כוריאוגרפית וחוקרת מחול) וליאורה בינג-היידקר (מורה לבלט קלאסי, משוררת, מסאית רעיונות ופילוסופית מחול).

בשנות ה-50 הגיעו לתל אביב רקדניות מארצות הברית ובהן רינה גלוק ורנה שחם, אבל גם מקומה של חיפה לא נפקד. ב-1953 עברה קטיה דלקובה, רקדנית ידועה מניו יורק, להתגורר בקיבוץ יגור. שנתיים קודם לכן ערכה סיור הופעות בארץ עם בעלה, הרקדן פרד ברק. שניהם למדו אצל גרטרוד קראוס בווינה וכל אחד מהם הצליח להימלט בנפרד ולהגיע לארה"ב. ברק התפרסם בארה"ב כמי שפתח בפני רבים מהרקדנים המודרניים הצעירים של אותה תקופה, כמו גלן טטלי ואלווין ניקולאיס, אפשרויות ליצור ולהופיע במסגרת "בימת הרקדן" במרכז היהודי Y ברחוב 92 בניו יורק. אחרי הסיור בישראל חזרו דלקובה וברק לניו-יורק. דלקובה ביקשה לעלות ארצה, אבל ברק רצה להפיח רוח חיים בציונות באמצעות הריקוד, וסבר כי כך יעזור לצעירים יהודים למצוא את זהותם. בשנות ה-50 הוא היה לאחת הדמויות הדומיננטיות במחול היהודי והפיץ את ריקודי העם הישראליים. על חייו כתבה יהודית ברין-אינגבר את הספר למנצח על המחולות. דלקובה נפרדה מברק, חזרה לארץ בגפה והחלה להגיש רסיטלים. בעקבות נישואיה למנצח משה בדמור עברה להתגורר ביגור, שם הקימו לה סטודיו.

ב- 1956 פתחה דלקובה קורס למורים בחיפה, שהיה הראשון מסוגו באזור: שש שעות שבועיות רצופות במשך כל השנה. שנה לאחר מכן ייסדה את במת המחול, שהמלחין אבל ארליך כתב לה מוסיקה מקורית. דלקובה העלתה תוכנית אחת בקולנוע אורה ברחוב הרצל והלהקה התפרקה. כעבור ארבע שנים עזבה את חיפה. לאחר שהלהקה נסגרה, חלק מרקדניה של דלקובה, ובהם אברהם צורי, דליה טננבאום (קמחי) ומרים ונטורה (פרבר) עברו לתל אביב והצטרפו לתיאטרון הלירי שייסדה אנה סוקולוב. צורי היה גם מנהל חזרות של מרבית הפקות המחול שעלו בתיאטרון גודיק באותן שנים.

המחול המודרני בחיפה קיבל תגבור נוסף מהמחול המודרני האמריקני לאחר שנחום ודינה שחם, רקדנים עולים מארה"ב, פתחו ב-1958 סטודיו למחול מודרני בחיפה. קודם לכן, ב-1952, זכו השניים בפרס הראשון בתחרות תיאטרון הבלט הישראלי של גרטרוד קראוס בתל אביב. שחם גם לימד סטפס וג'ז בבית רוטשילד וניסה להקים להקה שהיתה מורכבת מבוגרי בית הספר.

המחול לבמה תפש תאוצה בתל אביב, שבה הוקמה להקת בת-שבע (1964) ובהמשך להקת בת-דור (1967). חיפה נשארה ללא מסגרת למחול לבמה. כל המאמץ העירוני הופנה לריקודי עם. ב-1967 התעוררו תקוות בקרב הרקדנים הצעירים, עם בואה לעיר של  אשרה אלקיים-רונן, לשעבר רקדנית בהרכב הראשון של להקת בת-שבע ואחת הכוריאוגרפיות הישראליות המקוריות והחשובות. היא הגיעה לחיפה בעקבות בעלה, טייס ששירת בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. אלקיים הקימה את תיאטרון מחול, להקה שעם חבריה נמנו אורה דרור (לימים רקדנית ומנהלת חזרות בלהקת בת-דור), חווה באקאל (לימים מנהלת האולפן למחול מגידו), שרה הלמן ושרה זיינפלד (לימים רקדניות בהרכב הראשון של להקת המחול הקיבוצית), נילי ארנון ונתניה רמון (תלמידות של ארכיפובה, שהיו מורות לבלט) ורות אשל (תלמידה של ארכיפובה, שחזרה מלימודים בפריס ובלונדון). החזרות התקיימו בבית תזמורת עיריית חיפה במושבה הגרמנית (לימים מכללת ויצו). אחרי הבכורה בכפר סבא, שהיתה ב-10 במאי 1968,  כתבה יהודית אורנשטיין  לאלקיים: "הלהקה בראשית דרכה, הופעתה נאה. יש בה רעננות וראשוניות של צעירים מוכשרים המשקיעים עצמם במלואם למטרה אמנותית. לפיכך, טובים הסיכויים לביסוסה של הלהקה בעתיד".  אבל הברונית בת שבע דה רוטשילד, שגם היא ראתה את המופע, התלהבה פחות.  "הופתעתי לראות להקה משלך, מאחר שזכורות לי הופעותייך המוצלחות כרקדנית וכוריאוגרפית בלהקת 'בת-שבע'", כתבה דה רוטשילד לאלקיים. משפטים אלה מבהירים עד כמה היוזמה להקים להקה היתה, לטעמה של הברונית, "הפתעה לא מוצלחת". היא לא אהבה שרקדנית וכוריאוגרפית המזוהה עם להקת בת-שבע יוצרת עם רקדנים בתנאים לא מקצועיים שהיו עשויים, לתפישתה, לבייש את בת-שבע ואת הכוריאוגרפית. הבדלי הגישות בין אורנשטיין לדה רוטשילד מייצגים את הקצוות השונים ביחס של בעלי הון והשפעה ליוזמה וליצירה עצמאית, מחוץ ללהקות הפרטיות המובילות.

אלקיים עזבה את העיר כעבור שנתיים, בעקבות בעלה הטייס שהועבר לדרום הארץ, והפקידה את הלהקה בידיה של אשל. הקבוצה קיבלה  שם חדש, להקה קאמרית למחול חיפה. הלהקה המשיכה לקיים חזרות בבית תזמורת חיפה במושבה הגרמנית ואף קיבלה סיוע צנוע משמואל ביאליק, שבאמצעותו מימנה תלבושות:  שישה בגדי גוף. הלהקה הופיע באירועים מטעם העירייה ובקיבוצים. נוספו לה רקדנים אחדים, ביניהם נורית כהן (בוגרת בית הספר ג'וליארד בניו יורק, שהיתה מהמורות החשובות לשיטת מרתה גרהאם בצפון הארץ) שהתגוררה בקיבוץ רמת יוחנן ויאיר יבלונקה (לימים רקדן בלהקת בת-דור) ואהוד קראוס, כולם חברי קיבוצים באזור. כל העבודה נעשתה בהתנדבות.

חיפה הפכה לספקית רקדנים למחול המקצועי בתל אביב. כל רקדן שיכול היה לעזוב את חיפה עשה זאת.  ב-1969 עשה המחול לבמה תפנית משמעותית לכיוון המקצועי, עם בואם לחיפה של ליאה שוברט, מנהלת האקדמיה להכשרת מורים בשוודיה, וקאי לוטמן – כוכב הבלט של האופרה המלכותית השוודית. הם עלו לארץ בעקבות מלחמת ששת הימים. לראשונה התיישבו בעיר שני אמנים גדולים, עם ניסיון בימתי עשיר, חזון ודבקות במטרה. הם פתחו בבית רוטשילד את המכון לאמנות המחול – בית ספר למחול שכלל כיתות לילדים ולנוער, קורס של שלוש שנים להכשרת מורים למחול ולהקה בשם בימת הרקדנים. בבית רוטשילד נבנו שני סטודיות למחול והותקנה בהם רצפת עץ בכספי הפיצויים שקיבל לוטמן מהאופרה השוודית. רקדני להקה קאמרית למחול חיפה הצטרפו לבית הספר כמורים ורקדו בלהקה. ביניהם היו חווה באקאל, נורית כהן, אהוד קראוס, יאיר יבלונקה, אורה דרור ורות אשל. בעקבות לוטמן ושוברט הגיעו ללמד בבית הספר בחיפה רקדנים ומורים, ובהם לינדה הודס (סולנית מלהקת מרתה גרהאם, שהיתה אחראית על רפרטואר גרהאם בלהקת בת-שבע ולימים מנהלת להקת מרתה גרהאם), רינה גלוק (סולנית להקת בת-שבע), הכוריאוגרף האפרו-אמריקני ג'ין היל סאגאן שיצר ללהקות המובילות בארץ, הרקדן השוודי קנט גוסטפסון שרקד ב"בלט קולברג" ולמד בארה"ב אצל אלוין איילי ואת שיטת קתרין דנהאם משוודיה, לינדה רבין (מורה בבת-שבע ובבת-דור ולימים מנהלת בית ספר להכשרת רקדנים במונטריאול). חלקם באו לחיפה מתוך תקווה שהמוסד והלהקה יכו שורשים ואפילו התיישבו בעיר. בזכות הקשרים והיוקרה הבינלאומיים של שוברט ולוטמן הגיעו מורים אורחים ידועים מחו"ל. בית הספר נודע ברמתו הגבוהה, והתלמידים הרבים שהגיעו אליו מימנו את הוצאות ההפקה של הלהקה, שרקדניה נפגשו לשיעורים וילחזרות מדי בוקר ולימדו בבית הספר בשעות אחר הצהריים. בעוד שעל ההוראה שולם להם שכר, עבודתם בלהקה היתה בהתנדבות.

"בימת הרקדנים" העלתה כמה תוכניות, הופיעה בתל אביב וזכתה לשבחים בעיתונות. רמתה באותן שנים לא נפלה מזו של בת-דור ושל להקת המחול הקיבוצית, שהיו בראשית דרכן. המבקר גיורא מנור, לדוגמה, התייחס לרמת הלהקה ולסגנונה: "חובבי המחול המודרני בארץ הורגלו בשנים האחרונות לרמה מקצועית רצינית. מבחינה זו תוכל הלהקה החדשה לעמוד בהחלט בתחרות. ייתכן ועדיין אין לה לשון מיוחדת משלה, אולם סגנון 'אישי' ושפה מיוחדת אינם נרכשים אלא במשך זמן רב" (על המשמר, 24.3.1972). רקדנים מבת-דור ומבת-שבע החלו להגיע לחיפה כדי להצטרף ללהקה החיפנית. ביניהם אפשר לציין את גבי בר ואת הרקדנית התל אביבית אמירה מרוז. גם להקת המחול הקיבוצית נשאה את עיניה ללהקה ולבית הספר, ויהודית ארנון גייסה את לוטמן, היל סאגאן, רבין ואשל ללמד את להקתה בגעתון. גם ארכיפובה גרוסמן הגיעה בקביעות ללמד בלט בלהקת המחול הקיבוצית בשנותיה הראשונות. בין השנים 1976-1986 לימדה ליאורה בינג-היידקר בסדנה ובלהקה ובין תלמידיה בין תלמידי שם היו רמי באר, בועז כהן, ניצה גמבו, ניר וליאת ועדי שעל.

עברו חמש שנים, התקציבים המיוחלים מהעירייה לא הגיעו והמוסד של שוברט ולוטמן נקלע לקשיים. לוטמן עזב לתל אביב כדי לנהל את להקת בת-שבע ומרבית רקדני בימת הרקדנים עזבו את חיפה ואת הארץ. במקום בימת הרקדנים הקימה שוברט את בלט פיקולו, להקת בלט קלאסי איכותית של ילדים ונוער, שהתבססה על רקדנים צעירים מבית היוצר שלה. אלא שהחובות תפחו וב-1980 הרימה שוברט ידיים. בפגישה לפני שעזבה את חיפה סיפרה לרות אשל שנשברה לאחר שבקשתה לתמיכה עירונית נדחתה. לדבריה, הוסבר לה שהכסף נדרש למימון תלבושות של להקת ריקודי עם עירונית. שוברט, שהיתה אשה חזקה, אמרה את הדברים בקול רועד, כשהיא על סף בכי. שוברט חזרה לשוודיה כדי לנהל את האקדמיה למחול. בהזמנת שמעון גפן, מנהל בית רוטשילד, חזר לוטמן לחיפה כדי לנהל בית ספר שנקרא "בית הספר לאמנות המחול", שפעל עד 1998. בעקבות ניסיון העבר ובעיקר החובות שהצטברו, החליט לוטמן להתמקד בבית הספר ולא להקים להקה. בית הספר נסגר ב-1988.

בית הספר של שוברט ולוטמן העמיד דורות של מורים, ביניהם דבורה שלמי, ורדה למברסקי, שירלי נובק, חווה באקאל, אביבה הבר, שוש בן-דב והניה רוטנברג. בין הרקדנים שהצמיח היו שרית בקר (נדרלנדס דאנס תיאטר), איריס גיל-להד (הבלט הישראלי ובת-שבע), תמי גבאי (בת-שבע), ליאורה אקסלרוד (תמ"ר ירושלים), נימרוד פריד (להקת בתמי), איריס בירנבאום (הבלט הישראלי) ויעל פנקס (הבלט הישראלי). תמיר גינץ היה תלמיד של לוטמן ובהמשך מורה בבית הספר (לימים: כוריאוגרף הבית של בת-דור ומנהל אמנותי שותף ללהקת קמע).

ב- 1974 חזרה ליאורה בינג מלונדון לאחר שסיימה שלוש שנות לימוד במסלול להכשרת  מורים של האקדמיה המלכותית  למחול ( RAD) והתחילה ללמד  בבת-דור בתל-אביב, ויחד עם זאת פתחה סטודיו משלה במועדון המאה עשרים (יפה נוף 120). לא חלפה חצי שנה וארכיפובה חלתה. בינג התפטרה מבת-דור ולקחה על עצמה את ניהול הסטודיו של ארכיפובה בד בבד עם הסטודיו שלה. לאחר פטירתה של ו.א.ג. ב1976-, המשיכה לנהל את ה"סטודיו לבלט חיפה מיסודה של ו. ארכיפובה גרוסמן" במשכנו החדש ברוממה. בין תלמידי הסטודיו ראוי לציין את יוסי ברג (בת-שבע, עצמאי), אורן לזובסקי (בת-דור, בלט האופרה ברלין), מאיה וייזר (בת שבע), מיה אלון (הלהקה הקיבוצית, עמנואל גת), מירב כהן (החממה עכו), שמרית גולן (סלי-אן פרידלנד), הלנה דמיטריאנקו ברושי (בת- דור, בלט אירופה מרסיי, רקדנית אורחת בNDT-), לנה רוזנברג (רקדנית ראשית בבלט הישראלי) ואנה זובטוב (בת-דור וענבל).

בהמשך לימדה בינג-היידקר במוסדות להכשרת רקדנים ברחבי הארץ, והיא מתרגמת ספרים וכותבת מאמרים ומסות על האסתטיקהשל הבלט. היא גם היתה שותפה לאורה ברפמן בהקמת האתר המקוון "ריקוּדיבּוּר",  העוסק במחול, תרבות וחברה.

עוד ב-1974 ייסדו אילנה ואדם פסטרנק בית ספר למחול בבית אבא חושי שבשכונת נווה שאנן (בהמשך עבר להיכל הספורט ברוממה). אילנה רובינשטיין היתה לפני כן סולנית בלהקות הבלט של אודסה וקייב ולאחר שעלתה לארץ התיישבה בחיפה והיתה מורה לבלט בבית הספר של שוברט ולוטמן. שם היא פגשה את אדם פסטרנק, שלמד ב"מכון לאמנות המחול" בחיפה ואצל מורים ידועים בארצות הברית והיה רקדן בלהקת בימת הרקדנים. ליד בית הספר בבית אבא חושי הקימו להקה בשם בלט חיפה. ב-1991 נקלטו בה רקדנים עולים מרוסיה, ובהם הבלרינה גאיינה שקריין. כמו במקרים דומים בעבר, למרות הצלחת בית הספר שקעה הלהקה בחובות ולא קיבלהסיוע כספי. הלהקה נסגרה ופסטרנק נפטר, במידה רבה משברון לב, ב-1998. בין רקדני בלט חיפה שעשו חיל בעולם: יעל לויטין (בלט שיקגו), אלי לאזאר (סולן בלט ניו-ג'רסי), סוויטה גרוטובסקי (בלט המבורג), שירלי פסטרנק (להקת המחול הקיבוצית). אילנה פסטרנק ממשיכה ללמד בחיפה.

ב-1978 חזרה לחיפה רות אשל, לאחר שהות של שנתיים בתל אביב, שם רקדה בלהקת בת-שבע 2. שנה לפני כן, ב-1977, הופיעה ברסיטל של מחול אוונגרדי ביצירות שיצרו למענה רות זיו-אייל, הדה אורן, רחל כפרי ורונית לנד. הרעיון והדחף להעלות רסיטל מחול, צעד שלא היה מקובל באותן שנים, שבהן כמעט כל העשייה המקצועית התרכזה בלהקות בת-שבע ובת-דור, היה פתרון אישי של רקדנית חיפאית במצוקה, בעיר שלא היו בה מסגרות. בחיפה המשיכה להעלות במשך עשור תוכניות סולו – פרויקטים שיוצרה בשיתוף עם הפסל אברהם אופק, ראש החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה בזמנו, הפסלת דליה מאירי ממושב מולדת, המלחין יוסף דורפמן (לימים מנהל האקדמיה למוסיקהבאוניברסיטת תל אביב) והמלחינה החיפנית ציפי פליישר. ב- 1986 הופיעה ברסיטל בפסטיבל ישראל. בין הרקדניות שהופיעו בפרויקטים היו מיה דונסקי, איריס בירנבאום, שוש בן-דב, לבנה קורין והניה רוטנברג. אשל גם העלתה תוכניות למופעים לבתי ספר, במסגרת נוער מוסיקלי, בשיתוף פעולה עם המפקח משה יעקובסון. המפקח פעל בחיפה, אבל היה אחראי על אישור ושיבוץ התוכניות בכל הארץ.

כוריאוגרפית ורקדנית חיפנית נוספת היא רחל כפרי, שנודעה כיוצרת אוונגרדית לזמנה. כפרי, תלמידה של נחום שחם, נסעה ב-1960 ללונדון ובהמשך היתה כמה שנים בארה"ב, שם נחשפה לראשונה למחול הניסיוני בווילג' הניו יורק והשתלמה אצל אלווין ניקולאיס ומרס קנינגהאם. כשחזרה לארץ הקימה עם המלחין יוסי מר-חיים את התיאטרון הלבן. ללהקת בת-שבע 2 יצרה את עוד שדות (1977). באותה שנה גם העלתה ערב סולו,  שבו מלבד יצירותיה היא, הופיעה  בריקודים של אראלה רותם ואורה ברפמן. כפרי הקדימה את זמנה ואחרי תקופה ארוכה הרימה ידיים ונסעה לארה"ב, שם נפטרה אחרי מחלה קשה.

כחלק מתהליך ארצי של הקמת מגמות מחול בחטיבות ביניים ובתיכונים, ייסדה ב-1985 אראלה הים-פריהר מגמת במחול בבית הספר לאמנויות "רעות" בחיפה, שנועד לתלמידי חטיבת הביניים. מ-1990 מרכזת את המגמה מיכל חסון, רקדנית לשעבר בלהקת בת-דור. ב-1990 נפתחה מגמה למחול בוויצו – בית ספר על יסודי לאמנות ולעיצוב, שאותה ניהלו אראלה הים-פריהר (1994-1991), רנה שחם ז"ל (1997-1994), ליאורה בינג-היידקר (2005-1997) ובהמשך מילכה בר-מאיר לאון ושרון אשכנזי. מאז 2011 מנהלת את המגמה רחל שפירא. בית הספר מכונה היום ויצו, בית ספר על יסודי עירוני לאמנות.

ב-1995 הקימה אשל את להקת אסקסטה (ריקודי כתפיים באמהרית), שפעלה במשך עשור כלהקת סטודנטים ממוצא אתיופי באוניברסיטת חיפה. בתפישתה האמנותית הלהקה מכבדת את המסורת וממנה היא יוצאת לדרך חדשה ליצירת מחול אתיופי עכשווי לבמה. ב-2006 הקימה אשל את להקת ביתא במתנ"ס נווה יוסף, מתוך רצון לתרום לקהילה. בהרכב הראשון של ביתא השתתפו רקדנים סולנים מלהקת אסקסטה, שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה ונבצר מהם להמשיך לרקוד בלהקת הסטודנטים. ההרכב כלל את דגה חנוך-פדר, אמן צ'ולה, גילה ביינה, גילת בתואלין, סיסאי מניוואב ואבי גולה. במשך השנים נוצרו תוכניות רבות והלהקה יצאה לסיורים בעשרות מדינות. ב-2010 ניהלה את הלהקה בפועל מיקה יערי ומאז 2011 העבירה אשל את ניהול הלהקה לצביקה היזיקיאס, בן העדה בוגר אנסמבל בת-שבע, שהוא גם רקדן וכוריאוגרף הלהקה.

עדה ארני, מורה למחול מודרני, ייסדה ב-1995 את העמותה לקידום המחול המודרני והיצירתי בחיפה. העמותה פעלה בשנים הראשונות ברחוב ארלוזורוב, בסטודיו "צליל ומחול" של עיריית חיפה, שבו התקיימו החל מ-1959 ובמשך עשרות בשנים ההשתלמויות שהעבירה גרטרוד קראוס למורות למחול מכל צפון הארץ.

אחרי שנים ספורות בסטודיו ברחוב ארלוזורוב הוסב המבנה לבית כנסת והעמותה החלל לנדוד בין חדרים ששכרה בעיר.  בנווה שאנן התמקמה בסטודיו של פנינית אתרוג ושם, ב-1998, נפתחה סדנה תלת-שנתית להכשרת רקדנים. ב-2003 עברה העמותה לסטודיו מרווח במתנ"ס רמות. הוועדה האמנותית הראשונה שלה כללה את ארני, רחל שפירא ויעל כנעני. לאחרונה שונה הרכבה והיא כוללת את יעל כנעני, עדה אורני ורועי אסף. כיום הסדנה עדיין פועלת במתנ"ס רמות, בניהולו של המרכז לתרבות בית-הגפן ובתמיכת עיריית חיפה. רבים מתלמידי הסדנה מופיעים היום על במה מקצועית (בהם עירד מצליח, מנהל-שותף של פסטיבל אינטימאדאנס, לימור קרוקין שניהלה את להקת המחול הקיבוצית הצעירה, מורן זלברברג מאנסמבל בת-שבע ולהקת עמנואל גת, מיכאל מילר שרקד בלהקת עמנואל גת, איילה פרנקל מלהקת עידן כהן, לימור ארד שרקדה בלהקת המחול הקיבוצית ובלהקת יוסי יונגמן, מיכל גיל הרוקדת בתיאטרון קליפה, וכן נעה שילו, שי פאראן, אופיר יודלביץ', אלון קרניאל ומרב כהן ) – והרשימה חלקית.

מיכאל מילר, מבוגרי הסדנה, ייסד את להקת סיגמא (2008) שהופיעה ברחבי הארץ וקיבלה תשבוחות, אך נסגרה מחוסר תקציב. לדברי ארני, יש תוכנית להעביר את הסדנה למרכז מחול שיוקם במושבה הגרמנית.

חיפה היתה גם ביתו של כתב העת רבעון מחול בישראל (1999-1991). מבקר המחול גיורא מנור, שהיה חבר קיבוץ משמר העמק, ייסד את כתב העת  עם רות אשל שהופק על ידי המו"ל ליאור ויינטראוב. ב-2000 נסגר כתב העת בחיפה ועבר לתל אביב ושמו שונה למחול עכשיו. בעוד שההיצע של מופעי המחול בתל אביב גדל, נוצר צורך אמיתי לחשוף את הקהל החיפאי למופעי איכות.

את הרעיון להפיק בחיפה סדרת מחול למנויים העלתה רותי אשכנזי, שהיתה חברת מועצת העיר בשנת 1997/1996, באוזני ראש העיר אז, עמרם מצנע. הוא קיבל את הרעיון בהתלהבות, והפרויקט יצא לדרך בניהולה של מנהלת אגף התרבות אז ירדנה דגן, ובהפקה של מיכל סיטין-למדן, עובדת עיריית חיפה באגף התרבות והאחראית על המחול באגף. הסדרה הופקה בשיתוף פעולה בין האגף לתרבות וחברת אתו"ס, בניהולו של איתמר צ'יזיק. כשיצאה סיטין-למדן לגמלאות (2005), היא עברה לחברת אתו"ס והפקת הסדרה הופקדה בידיה, ללא שיתופה של עיריית חיפה. השנה הסדרה פתחה את העונה ה-18 שלה. ועדת הרפרטואר כוללת את רות אשל, אורה ברפמן, הניה רוטנברג, ניצה בהיר וסיטין-למדן, מפיקת הסדרה "מחול בחיפה".

מאמר זה תיאר כיצד לאורך שנים העמידה חיפה דורות של רקדנים ויוצרים המספקים כוחות מקצועיים למרכז. בכל פעם קם בעיר "משוגע לדבר", שמנסה להקים מפעל  אמנותי בתחום המחול לבמה ופועל עד שהוא נשחק.

ההשוואה בין היחס למחול האמנותי ליחס לריקודי העם בחיפה מגלה את החשיבות של סדרי העדיפויות של המוסדות המממנים, של התמיכות הממסדיות ושל החלטות הרשויות, מסכם דן רונן. החלטות אלו הן אבן בוחן לפיתוח תחומי אמנות בעיקר בערי פריפריה ולתהליך הצמיחה של מרכזי תרבות ואמנות ארציים, נוסף על המרכז בתל אביב.

רשימה ביבליוגרפית

אשל, רות. "מעכזים על מדרכות עין השופט – על מסכת החג", מחול עכשיו, גיליון 1, 2000, עמ' 44-48.

אשל, רות. "מחול אמנותי בחיפה – צעד אחד קדימה, שניים אחורה", מתוך עמוס כרמל (עורך), 100 שנות תרבות בחיפה, עמ' 103-102 (פורסם גם באינטרנט).

אשל, רות. לרקוד עם החלום, ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל 1964-1920, ספרית פועלים, הספרייה למחול בישראל, 1991.

אשכנזי,רותי. סיפור מחולות העם בדליה, הוצאת תמר, חיפה, 1992.

ביאליק, שמואל. שירת חיי, קווים הוצאה לאור, 2006.

חרמון, שלום. מעגלי שלום – שלום חרמון: מנהיג, מחנך ויוצר, הוצאת המשפחה, ירושלים, 1997.

קדמן, גורית. עם רוקד, 1969.

רונן, דן. ריקודי עם בישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2011.

שפירא, אניטה. "בן גוריון והתנ"ך – יצירתו של נרטיב היסטורי", מתוך העגלה המלאה – מאה ועשרים שנות תרבות בישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2000.

לקריאה נוספת (המאמרים זמינים באתר "יומני מחול" (israeldance-diaries.co.il)

אינגבר-ברין, ג'ודית. למנצח על המחולות, הספרייה למחול בישראל, 1985.

אשל, רות. "משבר שנות ה-50 מנקודת מבטה של רקדנית". שנתון מחול בישראל 1987, עמ' 9-5.

אשל, רות. "העבר הוא ארץ רחוקה – על קאי לוטמן". שנתון מחול בישראל, 1989, עמ' 33-30.

אשל, רות. "לזכרם של אלה שהלכו לעולמם – ליאה שוברט", מחול עכשיו, גיליון 1, אפריל 2000, עמ' 21.

בינג-היידקר, ליאורה. "ולה – במלאת חצי יובל לפטירתה של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן", מחול עכשיו, גיליון 8, מאי 2002, עמ' 31-30.

ברפמן, אורה. "רחל כפרי הלכה לעולמה", מחול עכשיו 13, דצמבר 2008, עמ' 60.

כהן, ירדנה. התוף והמחול, ספרית פועלים, 1963.

כהן, ירדנה, התוף והים, ספרית פועלים, 1976.

רוטמן, יונת. "ירדנה כהן מחוללת פלאים בין עבר, הווה ועתיד", מחול עכשיו, גיליון 18, אוקטובר 2010, עמ' 18-14.

רוטנברג, הניה. "ליה שוברט – הפרק הישראלי", אתר dancevoices.com, הועלה 14.4.2008.

רוטנברג, הניה. "קאי לוטמן: לרקוד בין שוודיה לישראל". אתר dancevoices.com הועלה 23.7.2008.

 Barnes, Clive. America in Sweden, 1964-1975 in Dorris, George (Ed.) The Royal Swedish Ballet 1773-1998. London: Dance Books, 1999, pp. 95-107.

Chujoy, Anatole & Manchester, P. W. (eds.) The Dance Encyclopedia. New York: Simon & Schuster (1949) 1967.

ד"ר דן רונן מחבר הספר ריקודי עם בישראלבהוצאת כרמל ירושלים, 2011. יו"ר סיאוף ישראל, ארגון בינלאומי של פסטיבלים לפולקלור ולאמנויות עם. מבכירי ומוותיקי תנועת ריקודי העם. מבכירי מערכת החינוך, התרבות והאמנות בישראל. יו"ר הבלט הישראלי ולהקת קולבן דאנס. יו"ר ועדת המחול במשרד החינוך 1998-1992. חבר הוועד המנהל של האקדמיה למוסיקה ולמחול, ירושלים.

ד"ר רות אשל – חוקרת מחול, כוריאוגרפית ורקדנית. הופיעה ברסיטלים של "מחול אחר" בשנים 1977-1986 ובתוכניות שהעלתה בבתי ספר במסגרת נוער מוסיקלי (1989-1978), מחברת הספר לרקוד עם החלום – ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל 1964-1920, תחקירנית הספרייה למחול להקמת ארכיון התיעוד של המחול בישראל (1991-1987), עורכת שותפה של כתב העת מחול בישראל עם גיורא מנור (1998-1991), עורכת מחול עכשיו (2006-1993). תואר שלישי מאוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, בנושא "תיאטרון-תנועה בישראל 1991-1976", מבקרת מחול של עיתון הארץהחל מ-1991. מנהלת אמנותית וכוריאוגרפית של להקות המחול האתיופיות אסקסטה וביתא.