זה עשרים ושתיים שנים מתקיימת בליון ביאנלה למחול שהפכה לאחד מפסטיבלי המחול הגדולים והחשובים בעולם. מייסדה ומנהלה האמנותי – גי ד'ארמה (Guy Darmet) – שאף מנהל את המרכז למחול 'מייזון דה לה דאנס' (Maison de la Danse) שבו מתקיימת פעילות מחול בינלאומית כל השנה – החל למקד את הפסטיבל סביב נושא גיאוגרפי בערך במחצית דרכו. החלטה זו אפשרה לו להתמקד בלהקות שיש להן מרכיבי תרבות משותפים, אם כי לא זהים, לדוגמה, בפסטיבל 'טרה לטינה' בו השתתפו להקות ממרכז ומדרום אמריקה, 'דרך המשי' שיוחד למדינות אסיה או 'מדיטרנה' שבו לקחו חלק להקות מאגן הים התיכון. החשיפה המוגברת ללהקות בעלות זיקה גיאוגרפית קרובה, מתוך מבט של רוחב נושאי, אפשרה לקבל – או לנסות לקבל – תמונה יותר מורכבת, זאת בניגוד למרבית הפסטיבלים הנושאים אופי אקלקטי יותר.
את הביאנלה ה-11 שהתקיימה בסתיו 2004, ייחד ד'ארמה ליבשת אירופה, בעקבות הצטרפותן של מדינות מהגוש המזרחי לאיחוד האירופי, מתוך נקודת מוצא פוליטית התומכת במהלך ומניחה שהתוצאה תוביל להעשרה ולהפריה הדדית של תרבות אירופה העתידית. הבחירה נעשתה לאחר חיפושים אינטנסיביים אחרי 'תגליות' מקומיות שעדיין לא נחשפו במערב ומתוך ניסיון להציב את היוצרים ואת הלהקות הללו בסמוך ללהקות מובילות ומבוססות יותר, ובכך לתמוך בפלורליזם תרבותי, על כל המשתמע ממנו. במניפסט לביאנלה הנוכחית כתב ד'ארמה: "אירופה, מיתוס. אירופה, מציאות. תצריף של שפות ותרבויות. ביאנלה זו היא הצהרות אמון באנשים ובכל האמנים הנמצאים תמיד בחזית התמורות ההדדיות, ומצביעים באופטימיות על מבט העמים קדימה". לדבריו, הביאנלה ארגנה חגיגה גדולה שבבסיסה פתיחות לתרבויות אחרות וליצירתיות. אירופה היתה המקור לטכניקות, לקודים ולטאבו של אמנות המחול – כמו גם לחירותה לבטא את מהפכיה, ולראיה – הביאנלה.
בפסטיבל התקיימו כחמישים מופעים של להקות שונות, כולל מספר תוכניות ייעודיות לקהל צעיר, וכמובן, נערך המצעד המסורתי בהשתתפות אלפי רקדנים, שמשך אליו מעל ל- 300,000 צופים. סביב הפסטיבל מתקיימות פעילויות אמנות ומחול רבות הפתוחות לקהל הרחב ומשרות אווירה פסטיבלית בעיר. לאחר צפייה בקרוב למחציתן, כולל להקות מרומניה, פולין, צ'כיה, הונגריה, אסטוניה, יוון ועוד, קשה לומר שהיו ביניהן תגליות אמנותיות נדירות שנסתרו מהעין בגלל ריחוקן ממרכז העשייה האירופית.
אולי ה'תגלית' של הפסטיבל היא דווקא Balletmainz- להקת בלט גרמנית ממינץ, שנמצאת על התפר בין מחול ניאו קלאסי למחול עכשווי, שיוצא מבסיס קלאסי מוצק. הלהקה, שלא הרבתה עד כה לסייר, קיימה בליון את חשיפת הבכורה שלה בצרפת. להקה זו, כמו להקות בלט גרמניות רבות אחרות, לא ממש נחשפה מחוץ לגרמניה, וזה לא מפתיע לנוכח העובדה שיש היום בגרמניה 86 להקות בלט קבועות ובהן 1500 רקדנים.
את הלהקה מנהל כיום מרטין שלאפפר (Martin Schlapfer), צעיר ממוצא שוויצרי, שניהל בעבר את להקת בלט ברן. למרות ניסיונו הניהולי הרחב, שלאפפר רואה את עצמו ככוריאוגרף העומד בתחילת דרכו כיוצרן של עבודות באורך מלא. לליון הוא הביא עבודה ל-18 רקדנים, הבנויה על המוסיקה הכה תובענית של באך – אמנות הפוגה. עבודתו זו משקפת אישיות יוצרת בעלת עין חדה לפרטים, תפיסת במה אנינה, יכולת פיתוח מערכות יחסים ודמויות מורכבות תוך צניעות בסיסית יוצאת דופן ומוסיקליות נפלאה. הלהקה חושפת קבוצה של רקדנים בעלי יכולת מרשימה, אבל באירופה, רקדני בלט מצוינים זה אולי לא סיפור גדול.
מי שהיום הוא בהחלט סיפור גדול ואפילו גדול מאוד, הוא מנהלה האמנותי של להקת המחול האיטלקית אטרבאלטו (Compania Aterballetto), הכוריאוגרף מאורו ביגונזטי (Mauro Bigonzetti). מצער מאוד שלמרות מגעים שונים, להקת אטרבאלטו הנפלאה, עדיין לא נחשפה לקהל בישראל. להקתו של ביגונזטי העלתה שלוש מיצירותיו: וספרו (Vespro), כלולות (Les Noce)וקנטטה(Cantata) – השתיים האחרונות הן יצירות מופת.
את כלולות הראשון, למוסיקה של סטרווינסקי, יצרה כזכור ברוניסלבה ניז'ינסקה (Nijinska) בשנת 1923. במהלך השנים העלו כוריאוגרפים נוספים גרסאות משלהם, ובהם אנז'לן פרלז'וקאז' (בארץ – בביצוע להקת בת-שבע). כלולות של ביגונזטי חזקה באופן מרהיב וגורמת לפרץ אדרנלין ולדופק מואץ אצל צופיה. בסצנת הפתיחה יושבים תשעה גברים על שרפרפים גבוהים מצד אחד של הבמה ומולם תשע רקדניות, כולם מנדנדים בפראות את כיסאותיהם. ביניהם ניצב שולחן ארוך ששימש כבימה להקרבת קורבנות, זירה למאבק המינים, טריטוריה נחשקת, או חיץ בין כוחות מתנגשים. עולם ומלואו.
העבודה שסיימה את הערב היא יצירת המופת של ביגונזטי קנטטה (Cantata) שלוותה בארבע זמרות פרועות וחצופות, שזימרו את השירה הנפוליטנית בחושניות של חתולות רחוב. ביגונזטי השתמש באלמנטים ובמבנים פולקלוריסטיים שנגרסו, עובדו ונטמעו בשפת תנועה עשירה, עכשווית, מרובדת ומורכבת. יצירתו טבולה ביופי מרהיב, בחוכמה ובאנושיות נדירה, והצפייה במקצביה הכובשים, בתנועה הפראית, כמו גם תחושת החופש שעוררה, הציפו געגוע שנגע באהבה.
עניין רב עוררה להקת אפוטוסומה (Apotosoma) של אנדוניס פונדיאדאקיס (Andonis Fondiadakis), לשעבר רקדן מבריק בלהקת בלט ליון (Ballet de l'opera National de Lyon). להקתו של אנדוניס נמצאת בתחילת דרכה האמנותית וכבר עכשיו הוא מעורר סקרנות רבה באשר ליכולותיו ככוריאוגרף. אנדוניס, יליד כרתים, לקח קבוצה של שישה רקדנים לאי הולדתו סחוף הרוחות ושם, תוך הכרות עם הוויית המקום, נופיו ואווירתו, יצר את העבודה למוסיקה מקומית. העבודה משלבת באופן מרשים אלמנטים דרמטיים של מיתוסים עתיקים עם שפה כוריאוגרפית עכשווית. אנדוניס והרקדנים המבריקים שלו יצרו מחול דחוס, נועז ועוצמתי, בעל לקסיקון תנועה שיש בו מחד, פראות של כוחות טבע מתפרצים, ומאידך, שליטה כבושה ומרתקת.
רקדן נוסף שעורר עניין יוצא דופן הוא מייקל שומכר (Michael Schumacher), אחד המבצעים המבריקים של ויליאם פורסיית (William Forsythe) שיצר עבודת אימפרוביזציה בשבילי הגן הנסתר של המוזיאון ב- Palais Saint Pierre. שומכר מדלג בין ערוגות התבלין, המדשאות, מקבצי הפריחה והמזרקה, כשקהל ערני, מזדמן, מזדנב בעקבותיו. למרות קשיי המקום ושינוי מתמיד במצע עליו מתרחש המחול, הוא מצליח לרגש, גם כשהוא נח על הדשא וכמעט לא זז. עבודה מסוג זה, שהיא ייעודית לאתר (Site specific), היא מטבעה חד פעמית ואפשר לראותה כמעט רק בפסטיבלים.
לא מזמן הופיעה בארץ לראשונה להקת התיאטרון מחול של התיאטרון הלאומי של צפון יוון(National Theater of Northern Greece) בניהולו של קונסטנטינוס (קוסטה) ריגוס (Konstantinos Rigos). בישראל העלה ריגוס את מסע חורף שלו ובביאנלה בליון את Swan Lake City – עיבוד חופשי ביותר ודי מוטרף לאגם הברבורים עם קולאז' מוסיקלי פרוע כמעט כמו הדמויות ההזויות המאכלסות את הבמה. תיאטרון המחול הזה מתחולל אי-שם, באתר קמפינג עלוב, כשהדמויות -הכוללות ברבור אלבני אלים, נערה טקסנית חצופה, מעין זיגפריד ואודט ושאר 'ברבורים', אם מתעקשים להיצמד לדימויים מהמקור – יוצרות תיאטרון מחול מלא באביזרים ובדימויים חזותיים מפתיעים, שמעלים התרחשות קומית פרועה, רבת יופי.
בין הלהקות שלקחו חלק בפסטיבל והן מוכרות גם לצופים בישראל היו גם להקת Random מאנגליה, Kitt Johnson ו- Granhoj Dansמדמנרק; Tero Sarinen מפינלנד; III NDT מהולנד; Jan Fabre מבלגיה ובלט האופרה של ליון.
האחרונה, העלתה בפסטיבל שלוש עבודות: של ראסל מאליפנט (Russel Maliphant), של כריסטיאן ריזו (Chrisitian Rizzo) ושל ויליאם פורסיית', שנמצאות ברפרטואר השוטף שלה. עבודתו המרשימה והמדויקת של פורסיית' One Flat Thing, Reproduced מתרחשת במעברים הצרים שבין מערך צפוף של שולחנות המכסה את הבמה ויוצר אילוצים ייחודיים. אבל התרגשות מיוחדת עוררה עבודתו של ראסל מאליפנט, רקדן מחונן בפני עצמו, שמדי עונה הולך ומתפתח וחושף שפה ייחודית, עשירה ומעודנת. בעבודתו החדשה לקבוצת רקדנים גדולה מכפי שבעבר – בעידודו ובטיפוחו של יורגוס לוקוס (Yorgos Loukos) מנהלה האמנותי של הלהקה ואחד מאנשי המחול הדינמיים והמשפיעים ביותר בצרפת – הוא מתגלה במלוא עומקו היצירתי. ברצפי התנועה שהוא יוצר, תמיד מתקיים היגיון קינטי צרוף והקומפוזיציות שלו הרמוניות ובעלות זרימה אלגנטית.
שיקולי פוליטיקה תקציבית והטמפרמנט האישי של גי ד'ארמה, מנהלו של הפסטיבל, מביאים אותו לתמוך מדי שנה בקיומו של מצעד להקות עתיר משתתפים; זוהי חגיגה פופולרית, שלא לומר פופוליסטית, המתמשכת שעות, שואבת מהחיים הקהילתיים, נתמכת בידיהם ומעורה בהם זה מכבר, והיא ה'בייבי' של ד'ארמה. שיקולים דומים מובילים אותו לתמוך בהבאתן של להקות פולקלור נטו בכל אחת ממסגרות הביאנלה. הפעם ראיתי רק שתיים מהן: להקת הונווד (Honved) ההונגרית ולהקה קטנה מרומניה בשם IZA, שהתואר 'אותנטית' הולם אותה ככפפה. היא מורכבת מזמרים ומנגנים שכולם גם רוקדים. המשתתפים הם קרובים, חברים ושכנים בטווח גילים רחב, שמתחיל בעשור הרביעי לחייהם ומשתרע עד לשביעי; כולם התאספו כדי ליהנות, ללא אידיאולוגיה מרחיקת לכת. קבוצה חביבה ונמרצת זו, כאילו נלקחה מכיכר של אחד הכפרים הנידחים בהרי הקרפטים בזכות תושייתם של חבריה.
לראות אותם באותו יום, בין האלתורים של מייקל שומכר בגינת המוזיאון ויצירתו של ראסל מאליפנט בבית האופרה המרהיב של ליון, הרי זו התגלמות החשיבה הרווחת היום, הרואה בקידוש הפלורליזם וברב-תרבותיות תשובה מוחצת לתמיהות בורגניות.
אורה ברפמן – עיתונאית ומבקרת מחול. החל מ-1982, מבקרת מחול של העיתונים כלבו, ודבר, ובתשע השנים האחרונות מבקרת מחול של ג'רוסלם פוסט. יוצרת ובמאית הסרט "ברגליים יחפות" (1993), סרט דוקומנטרי על עבודתה של שרה לוי-תנאי. יו"ר ועדת רפרטואר מחול של סל תרבות.