נעה ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של ורטיגו, ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת תמר בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, בעצם, קרתה "על הדרך".

ב-1992 הם הציגו את הדואט ורטיגו ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים במחול" עם דואט נוסף, עדשות מגע. מאז, במסגרת הלהקה, העלתה ורטהיים בין השאר את חמסין (1998), אסתר (2000), לידת הפניקס (2004), ורטיגו והיהלומים (2005), רעש לבן (2008), מאנא (2009) ונול (2010).

הלהקה זכתה בפרסים יוקרתיים בישראל ובחו"ל, היא נהנית מהכרה בקרב אנשי המקצוע והקהל הרחב והתגובות על עבודותיה מצוינות. ורטיגו היא להקת מחול עכשווי, המהווה מקום מפגש פיסי-אנושי לאמנים ולקהל. ורטיגו לוקחת את הצופה, בכל פעם מחדש, למסע בלתי צפוי, מרגש ומאתגר במחוזות לא מוכרים.
הלהקה הוזמנה לייצג את ישראל בפסטיבלים חשובים בעולם והיא גם יוצרת קו-פרודוקציות עם מיטב להקות המחול. כל אלה הפכו את ורטיגו ללהקת מחול מודרנית בעלת מוניטין עולמי.

במרוצת השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום פועלים בה עשרות אמנים ועובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ויוצאת לשלושה-ארבעה סיורי הופעות בחו"ל.

מעבר לעשייה האמנותית מטפחת ורטיגו את הענף הקהילתי-החברתי. לצד הלהקה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים מהארץ ומחו"ל, בית ספר למחול וכוח האיזון –  פעילויות מחול משולבות לרקדנים נכים ולרקדנים שאינם נכים. ב-2007 הקימה ורטיגו כפר אמנות אקולוגי, המחבר בין אמנות המחול לסביבה.

 רגעים שגיבשו אצלי את ההחלטה לזנוח את חיי הכפר ולהפוך לרקדן

בימים שבהם מתחלף הקיץ בסתיו, כאשר אוויר קריר יותר מתחיל לחדור לגופנו, מתפנה חלל, מקום לנשימה, מרחב ליצירה, התומך ומזמין לחלוק, להרחיב גבולות, להחליף רעיונות, לאהוב.

לכל אחד ואחת מאתנו, כך נדמה לי, יש פנקס רשימות פרטי, המקום האישי שבו אתה רושם לעצמך את הגיגיך, תוכניותיך הכמוסות, אהבותיך. הרשימות האלה מיועדות לעיניך בלבד, אבל התמזל מזלי והוזמנתי לחלוק אתכם רשימה מעין זו. זה מקום של הקשבה, של כנות בין אדם לעצמו, בין אדם לסביבתו הקרובה ביותר. וכאן, ברגע של הקשבה יתרה, קיים קסם מיוחד במינו.

לפני 20 שנה התחלתי לרקוד. זה היה לפני עידן "נולד לרקוד" ודומיו, בתקופה שבנים רוקדים לא נחשבו "אין". אני זוכר שהייתי עולה על מונית בדרך לסטודיו ולאחר שפזלתי לעבר המונה, הייתי מתפלל שמעט המטבעות שבכיסי, אלו שהרווחתי בליל אמש במלצרות במסעדת "אוקיאנוס", יספיקו לי. היתה מתחילה להתפתח שיחה ביני ובין הנהג. "אז מה אתה עושה בחיים?" הוא שואל. אני, עדיין בתחילת דרכי, לא מעז לקרוא לעצמי רקדן. "אני רוקד". כך אני עונה. "כן, גם אני רוקד, בחתונות וכאלה", צוחק לעומתי נהג המונית וכאילו להקשות מוסיף: "אבל מה אתה עושה, ממה אתה חי?"

עוד כנער חיפאי היתה לי משיכה לריקודי עם. תמיד הסתכלתי על הבנות בהרקדות, אלה שגם רקדו בלט. משהו בסיבובים שלהן, באופן שבו החזיקו את הגוף, שבה את לבי. לא הבנתי מה זה, אבל לא היה לי אומץ להיכנס לסטודיו למחול בבית רוטשילד, שם היו חוגים לריקוד – לבנות. הלכתי עם החבר'ה – לכדורסל, לצופים, לצופי ים.

כשהייתי בן 17 נדבקתי לראשונה בחיידק הבמה. זכיתי להצטרף ל"קרוואן הידידות" של הצופים בסיבוב הופעות בארצות הברית. ילד טוב חיפה נגרר בתוך ואן עם עוד עשרה נערים ונערות במשך שלושה חודשים. חוויה מעצבת, ללא ספק. בהופעה שלנו שרנו שירים ישראליים בליווי כוריאוגרפיה. באותו סיבוב העלינו למעלה מ-80 הופעות. זה היה הניסיון הבימתי הראשון שלי.

אחרי הקיץ ההוא אמרתי לעצמי: "עדי, כשתשתחרר מהצבא תלך לבדוק מה הריקוד הזה בשבילך".

את צעדי הריקוד האמיתיים הראשונים שלי עשיתי בעמק הירדן, באולפן האזורי למחול של הדה אורן ז"ל. אני זוכר את עצמי מגיע לסטודיו בטרנינג ובגרביים צבאיים אפורים, חייל משוחרר, נפוח שרירים אחרי ארבע שנים של ריצה על הגבעות. הדה הכניסה אותי לכיתה א', עם ילדות בנות 5 בקוקו וטייץ ורודים. פלייה, רלווה. פלייה, רלווה. לא היה אכפת לי, הייתי שיכור מהריקוד.

עבדתי במשק שניידמן במושבה כנרת. כל יום הייתי מגלה משהו חדש. טיפלתי בתמרים ובהדרים וחלבתי את הפרות. בין החליבות הייתי רץ לשיעורי ריקוד בסטודיו. בבית שבו גדלתי היה ברור שאחרי הצבא הולכים לטכניון, מקסימום אחרי טיול קצר בעולם, והנה אני מוצא את עצמי מגלה עולמות שלא הכרתי – אמנות ואדמה – ומאושר מהחיים.

יום אחד בחליבת הבוקר, עם ענבל, הבת של משפחת המושבניקים שאצלה עבדתי. ענבל היתה בחורה יפה, חזקה. היא טיפלה בעגלים. עם זריחת החמה מעל הכנרת, לאחר שסיימנו לחלוב, ישבנו לשתות קפה של בוקר עם חלב היישר מעטיני הפרה.

"אבא שלי לא ישמח להפסיד את העובד שלו", אמרה ענבל בשקט, "אבל עדי, אתה כבר לא ילד, אתה בן 22. אם הריקוד משמעותי בחייך לך לגעתון, שם יושבת להקת המחול הקיבוצית, ותבדוק מה קורה שם". אט-אט גברה בי ההעדפה לשיעורי המחול על פני החליבה. הקשבתי לעצתה של ענבל ועברתי לגליל המערבי לשלוש שנים יקרות. שם נהייתי לרקדן.

 נעה ורטהיים: אני אדם פסיבי ומתוך זה אני גולשת מעולה על גלי החיים

 נולדתי ב-1965 בניו יורק, להורים דתיים שהגיעו מאירופה לישראל ועברו לכמה שנים לארצות הברית כדי ללמוד. הייתי מדריכה בבני עקיבא, אבל בתקופה מסוימת בתיכון הייתי דוסית באופן נורא חזק. הייתי מאוהבת בברסלב ובסולובייצ'יק. אחר כך הלכתי לגרעין נח"ל דתי. רק בשלב האקדמיה למחול הייתי ממש הפוכה, בלי אמונה בכלל. שאלתי שאלות גדולות על העולם, על האלוהות, על היקום. היום אני מתעסקת בזה ביצירות שלי ושואלת אותן שאלות.

אני לא רקדנית ואני גם לא כוריאוגרפית. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני. אני חיה, וזה חלק מהחיים. כשהתחלתי ללמוד באקדמיה למחול בירושלים, בגיל 21, מתוך כוונה להיות מורה למחול, הייתי עדיין עמוק בתוך הדת ומחוץ לכושר. הייתי מלאה, רחוקה מלהיראות כרקדנית. לא חשבתי על קריירה מקצועית בתחום המחול. למעשה, בקושי דימיינתי שאקבל שם תעודה. רק כעת, כמעט 20 שנה אחרי שהתחלתי, אני מתחילה למלל את זה ולהבין בכלל מי אני.

אני אדם של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג שמתרחש כל הזמן. אם אני כועסת עליהם, אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי. אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. הם נפלאים בעיני ואין אצלי ההיררכיה שתמצאי בדרך כלל בלהקות המסודרות.

כתב שהגיע לוורטיגו הסתכל על הצורה שבה אני חיה ואמר: "את בכלל לא נראית מעולם המחול הזה שלכם". אני מעולם לא נכנסתי לברנז'ה ומעולם לא הרגשתי שייכת לעולם הזה של רקדנים. מהרגע הראשון ידעתי ואמרתי לעדי, הבעל שלי, שאנחנו צריכים להישאר בירושלים ולעשות את מה שאנחנו מאמינים בו. מהר מאוד הבנתי שבשביל היצירה שלי אני צריכה את הניתוק מהמרכז האמנותי, כדי להגדיל את החיבור לחיים.

התנועה באה מהחוסר. הייתי ילדה דיסלקטית, לא היו לי בגרויות, עד כיתה ח' לא הצלחתי לקרוא. הייתי פראית ושובבה ולא הסתדרתי עם הממסד. שנאתי את כל אותם מורים שאמרו לי שאני מתוקה ושיש לי פוטנציאל. פעם גם לא הייתי ורבלית. הייתי צריכה ללמד את עצמי גם את זה. לא היתה לי יכולת למידה, שינון, והייתי חייבת לפצות על זה ביצירתיות. למזלי, מהצד של אבא שלי יש גנטיקה מאוד טובה של תנועה. השילוב הזה יצר לי עולם שלא ידעתי אותו עד שלב מאוחר.

לפני 15 שנה גילה לי כתב ירושלמי שהקהל הוא בעצם הפסיכולוג שלי. יש בזה משהו, כי התנועות נובעות ממני, מתוכי, בזמן הווה, אבל הן גם כלליות. לאדם יש כל כך הרבה נקודות ממשק. אלה נקודות אין-סופיות. המבנה האישיותי שונה, אבל המהות שווה. מאנא עסקה בחסר מלא, זכרי נקבי, וורטיגו והיהלומים עסקה בזוגיות, בחתונה. גם בנול הבנתי שאני מתעסקת בזמן ברמה האישית. תראי, בספטמבר הייתי בת 46, ואני עוברת חוויה אמיתית עם עצמי של התעסקות בגיל. הבן הקטן שלי כמעט בן שש. אני לא אעבור יותר לידות, לא אניק יותר. אני בעצם לקראת גיל המעבר.
קול והכל. העולם הוא בתנועה. זאת ראשוניות, חיים, הכל קורה בתנועה בעצם: לידה, התחדשות, חיים, צמיחה – הכל זה תנועה. אין דבר בעולם שלא נובע מתנועה. מישהי פעם אמרה לי, "נעה תנועי". השורש של נעה נמצא גם בתנועה. זאת הנשמה שלי ממש.

הרמוניה בשניים: הרגעים הקשים של הזנקת הקריירה ומפגש גורלי, שהפך לידידות עמוקה ולחיבור מתוק של תנועה

לפעמים אני פוגש רקדנים צעירים שמגיעים אלינו, ללהקת המחול ורטיגו, לאודישנים. חלקם מוכשרים מאוד וחלקם פחות. רוב הרקדנים הם אנשים מאוד אינטליגנטיים, שיכולים לעשות עוד הרבה דברים בחיים, אבל בשלב הזה הם רואים רק אפשרות אחת – לרקוד.

אני מתלבט תמיד אם לגשת אליהם, לומר להם שאפשר להשאיר את המחול כתחביב, להאיר להם את הצדדים הפחות חיוביים של עולם המחול – העבודה הקשה, הסיזיפית, הכאבים האין-סופיים של הגוף המתעצב, הבוגדני, הפציעות. אבל בדרך כלל אני עוצר ונזכר בעצמי ויודע שאי אפשר לעצור את התחושה הזאת – שמה שאתה רוצה לעשות בחיים זה לרקוד.
בגיל 22, חסר כל, הגעתי לגעתון, קיבוץ בגליל המערבי, עם תיק שהכיל בגדי אימון, מכנסי טרנינג, כמה חולצות טריקו וזוג נעלי בלט (שגם אותן קיבלתי בהשאלה).

את פני קיבלה יהודית ארנון, לימים כלת פרס ישראל, בעלת עיני הרנטגן. ליהודית יש יכולת לזהות פוטנציאל של רקדן עוד בחיתוליו. וכך היא אמרה לי, במבטא הונגרי כבד: "עדי , אתה יכול להיות רקדן, אבל תצטרך לעבוד קשה. אתה מוכן?" עד לאותו רגע חשבתי שאני יודע מה זה לעבוד קשה, הרי הייתי בקורס טיס ואחר כך בגולני. אבל האמת, לא היה לי מושג.
להיות רקדן זה אחד המקצועות הקשים ביותר. אולי רק לעבוד בחוץ בשמש בהעמסת שקי מלט או להעמיס עגלת אבטיחים קשה יותר. הגוף הוא בוגדני. צריך לחזק את השרירים, אבל גם להאריך אותם. אם לא מותחים אותו מחדש בכל יום, הוא חוזר אחורה.

סדנת המחול הקיבוצית היתה כמו מנזר בשבילי. היום התחיל בשש בבוקר בסטודיו, עם סחבה ומקל, בעודי שוטף את רצפת המחול כדי שאוכל לממן את לימודי. כשהסרתי את האבק מתמונות רקדני העבר בחדרה של יהודית ארנון, למדתי על עולם המחול ויהודית היתה מפליגה בסיפורים וגם דורשת בשלומי.
בוקר – מחול, צהריים – מחול, ערב – מחול. בסוף יום ריקודים מפרך הייתי שוכב על הגב שעות, כאשר רגלי שעונות על הקיר ומשקולות על קרסולי, מנסה לשפר את "הפתיחה" שלי, והכאבים בלתי נסבלים.

לאחר שנתיים במנזר געתון עזבתי את הצפון והגעתי לעיר הגדולה, לנסות את מזלי ולרקוד במה שנתפס בעיני באותה תקופה כספינת הדגל של המחול הישראלי – להקת המחול בת שבע. תל אביב האירה לי פנים. שכרתי דירה בדרום העיר, רקדתי באנסמבל בת שבע (קרוב לתהילה) והתפרנסתי מדוגמנות.

לאחר תקופה קצרה הבנתי שחייל טוב אני לא. מצאתי את עצמי מנסה לשנות את המערכת שזה עתה השתלבתי בה. "מרד הרקדנים" שהובלתי אמנם השיג את מטרותיו, אבל עם מנהלת החזרות שהועברה מתפקידה מצאתי את עצמי מחוץ לבת שבע, בלי לתת ביטוי ליצירתיות שלי.
חברה לחשה לי על להקה בשם "תמר ירושלים". עזבתי את תל אביב לטובת ירושלים, ושם פגשתי את נעה שהגיעה ללהקה מהאקדמיה למחול בירושלים והיתה תלמידתו של מנהל הלהקה אמיר קולבן (היום הכוריאוגרף של להקת קולבן דאנס).

הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים והגוף שלי אמר לי – אני מרגיש אותה. אתה הייתי רוצה לנסות את ההרמה שאמיר הדגים בסטודיו. נעה, שכפי הנראה הרגישה כמוני, החלה מצמצמת את המרחק בינינו וזינקה לעברי כשידיה מושטות לעבר צווארי.

בלי לדעת יותר מדי פרשתי את זרועותי ועזרתי לה לנחות בקלות על כתפי. במשך כמה שברירי שנייה נותרנו משתאים על ההרמוניה שנוצרה. לאחר מכן, כיפוף ברכיים, הטיית הגב לפנים והנחתי לכפות רגליה של נעה לפגוש ברכות את הרצפה. לא היה כל צורך במלים. הגוף לעולם אינו משקר.

כך נולדה ורטיגו:  על הולדתה של להקת ורטיגו, שהתחילה מריקוד שהיה כמו חלום והמשיכה כהגשמה של יצירה וזוגיות שנמשכת כבר 20 שנה

"אלפא שתיים על המסלול מוכן להמראה, לחיצים בפנים, מחוונים בירוקים, כנפיים משוכות לאחור, מד גובה…" אני זוכר את עצמי נוהג ברכב, לידי נעה, ואני מנסה להרשים אותה בסיפורי גבורה מעברי בקורס הטיס הצבאי.

"זהו, זה יהיה המוטיב שלך בדואט שלנו. משהו אותנטי, ישראלי, מחובר לכאן ועכשיו", מדקלמת נעה, שזה עתה סיימה את הלימודים באקדמיה למחול על שם רובין בירושלים ושיעורי הקומפוזיציה הטריים מהדהדים באוזניה. "אלפא שתיים – מאבד קשר עין, אדמה למעלה, שמש למטה, נכנסתי לוורטיגו, כיסא מפלט, וטש…"

ורטיגו, אותו איבר באוזן האחראי על שווי המשקל שלנו. כאשר הוא משתבש, באוויר, בצלילה מתחת למים או בגיל מבוגר, אנחנו מאבדים את חוש ההתמצאות והכיוון. למזלי, כשטסתי לא חוויתי ורטיגו בצורה חריפה. אבל על הבמה, לא פעם, הייתי מסיים סדרת סיבובים ופתאום בחשיכה, אופס, ורטיגו. לא ברור לך איפה הקלעים ואיפה הקהל.

הדואט ורטיגו היה הריקוד הראשון שחיברנו יחד, נעה ואני, ב-1992. אני הייתי אותו נער לבוש סרבל, הממלמל לעצמו את הטקסט של "אלפא שתיים…" ספק ילד, ספק טייס, אבל מרגע שנכנסה אשה לחיי, דרך הדלת המוצבת על הבמה, עוברת תחושת הוורטיגו מעולם הטיס ומושלכת למערכת היחסים בין בני זוג. עד היום, כמעט 20 שנה מאז אותו דואט, מדי פעם אני חווה אובדן של חוש ההתמצאות בחיי, מאבד כיוון ושליטה – ורטיגו בזוגיות.

מחול הוא מתנה, ללא שפה, חוצה גבולות. השם ורטיגו נקלט יפה, אנשים אהבו את ורטיגו השם ואת הדואט. התחלנו לזכות בפרסים ולהסתובב בעולם. אני זוכר שפעם הופענו עם הדואט ורטיגו בסין, לפני כ-3,000 פועלים סינים, ומאחורי הקלעים עוד כמה עשרות אמנים אחרים שהופיעו אחרינו באותו ערב. אינני חושב שאי פעם עבר מטוס מעל אותה עיירה מרוחקת. ניגשתי לאחד האמנים, מסוקרן, ושאלתי מה הוא הרגיש בורטיגו. הוא ענה: "זה היה כמו חלום".

שבע – מספר הרקדנים הנכנסים בוואן אחד

לאחר הדואט הראשון, ורטיגו, נולד עוד דואט, עדשות מגע, אחת מעבודות המולטימדיה הראשונות שנעשו בתחום המחול. הקרנו את עצמנו על המסך, טבעיים, בחזרות, רבים, אוהבים, מתלבטים, בעוד על הבמה היינו חדים ומהוקצעים (בימוי: אמיר שטרסבורג, מוסיקה: אורי דושי). זכינו להמון פרגון  ובתחרות "גוונים במחול" 1993 קיבלנו את הפרס הראשון.
אמן בתחילת דרכו, יצירתו עוסקת בדרך כלל בזהותו, בסביבתו הקרובה. שיחקנו את כל התפקידים. פעם נעה היתה למעלה ופעם אני. בחלוף הזמן הוספנו עוד כמה צבעים לפלטה, שבעה רקדנים, ושם:

להקת המחול ורטיגו. מישהו שאל אותי פעם – למה בחרתם דווקא בשבעה רקדנים? עברו בראשי כל מיני תשובות מיסטיות על הספרה שבע בגימטריה, אך בסוף בחרתי דווקא בתשובה מציאותית וארצית מאוד: "שבע זה מספר הרקדנים הנכנסים בוואן אחד".

התחלנו להסתכל על העולם שסביבנו, לנסות להבין מה התפקיד שלנו בתוכו. חשבנו איך נוכל לחלוק את המתנה שקיבלנו – קסם המחול – עם אנשים נוספים בעולם. הבנו שאנחנו נהנים להסתובב בהיכלות התרבות בעולם: בצרפת, בגרמניה, באנגליה, בארצות הברית, אבל שלא פחות מזה אנחנו נהנים לחזור מהלימוזינה לקו 5 ולהופיע לפני ילדי בית ספר בפינה נידחת של הארץ.
התרגשתי, בכל פעם מחדש, כאשר אחרי המופע ניגש אלי מישהו ודיווח שמעולם לא נחשף לסוג כזה של אמנות. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה משהו כזה, נהניתי מאוד. איפה אפשר לראות משהו נוסף של ורטיגו?"

אט אט הבנו שיצרנו, נעה ואני, להקת מחול חדשה בישראל. אנחנו רוצים לגעת באנשים דרך הגוף ולקחת את האמנים והקהל, בכל פעם מחדש, למסע מרגש, בלתי צפוי ומאתגר, לצאת למחוזות בלתי מוכרים.

שגרירים של כבוד: המפגש בין האמנות לפוליטיקה ותובנות על המחול כשגריר של שלום

טיסת אל על 001 מתל אביב לניו יורק, והמשך לוושינגטון. לקחתי בשדה ספר מצוין שכתב ברק אובמה – חלומות מאבי. מאחורי ולפני (1, 2, 3) ישנים למחצה יתר חברי ללהקת המחול ורטיגו ועל כתפי נשענת נעה ורטהיים, אשתי ושותפתי למסע. חוצים מרחק של אלפי מיילים כדי להופיע בכנס ה-GA, בתפר שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לאובמה.

לא אחת יוצא לנו, האמנים, להופיע לצד פוליטיקאים, בתפקיד שגריריה של מדינת ישראל. אני יושב בלובי המלון ומתבונן על הופעתם של העסקנים, באי הכנס, נציגי העם היהודי, מכל צפון אמריקה ומישראל. תגים גדולים עם שמות מבצבצים מתוך מיטב מחלצותיהם. הם מחייכים ולוחצים ידיים. זה משחק עם קודים ברורים: יצירת קשר עין ואחר כך חיוך. אם בן זוגך לא הסיט את מבטו, אתה מצמצם את המרחק, מושיט יד לשלום וקורא את תג השם. מחליפים מלים וכרטיסי ביקור.

אלה מפגשים קצרים, שנמשכים בין שלוש לחמש דקות. עד שמסתיים הדואט, לא ייכנס מישהו אחר לטריטוריה. שוב לחיצת יד לפרידה, אולי הפעם קרוב יותר. זקיפת הראש והלאה, לבא בתור. מרבית מרכיבי התיאטרון מתקיימים כאן: דרמה, תקשורת, תלבושות, קומפוזיציה ואפילו כוריאוגרפיה.

בעודי יושב שם נזכרתי שפעם הוזמנו להופיע ברבאט. זה היה שבוע ישראל הראשון במרוקו. היינו משלחת של אמנים ירושלמים. נעה ואני עם פנטומימאי וזמר מזרחי. התאכסנו במלון מפואר, במרחק בלוק אחד מהתיאטרון. בכל מעלית היה נער שירות, בחדר היו מיני-בר ומיני פינוקים. היתה הרגשה של גאווה ושליחות.

בדרך מהמלון לתיאטרון שמענו רעש של המון סואן. ככל שהתקרבנו הלך הרעש וגבר עד שלפתע, מעבר לפינה, נגלה לעיני מחזה שלא אשכח לעולם: כמה מאות גברים מוסלמים מזוקנים יושבים על הרצפה, מפגינים וחוסמים בגופם את הכניסה לתיאטרון. מטח יריות באוויר. בין רגע נדבקו אלינו אנשי ביטחון (שהיו דומים להפליא לנערי המעלית שהכרנו), הצמידו אותנו לקיר והובילונו לדלת צדדית ומשם ישירות חזרה למלון. היתה תחושה לא נעימה. פחדנו.
ההפגנה פוזרה בכוח והאירוע העלה בזיכרוני את כל הסרטים שראיתי על מדינות העולם השלישי ועל התנגדות למשטר. חשבתי שאנחנו עולים על המטוס הראשון הביתה, אבל הופעתנו נדחתה ליום המחרת. לא האמנו שמישהו יעז להגיע לתיאטרון. אבל כששאלנו את הקהל שמילא את האולם לאחר המופע "כיצד הגעתם לכאן?" סיפרו הצופים כי באותו בוקר, כאשר באו לתומם למשרד הפנים, לסידורים, נלקח מהם דרכונם. נמסר להם שהם יוכלו לקבלו חזרה בערב בתיאטרון. הרגשה משונה להיות שחקן יהודי על במת תיאטרון במדינה ערבית, כמו כלי שחמט בתוך משחק השלום.

"נעה קומי, הגענו", אני מעיר את נעה משנת הדרכים. "איפה אנחנו", היא שואלת בעיניים טרוטות, מנסה להתאפס על המקום והזמן. "קרית שמונה? אילת?" "לא", אני עונה, "ושינגטון DC". כמעט אותו דבר. שוב תיאטרון. אותה קופסה שחורה. אנחנו עולים לבמה המוארת והקהל אי שם בחשיכה. אינך יודע אם רבים הם או מעטים, אם מלוכסני עיניים או כהי עור.

נדמה לי שאם נצבור את כל השעות שבילינו בין כותלי התיאטרון נגיע ללמעלה משנתיים. דיפדפנו בדרכונים עמוסי החותמות שלנו. נראה שהיינו בחצי עולם, אבל למעשה לא ראינו הרבה. לא פגשנו יותר מדי אנשים. החלטנו שיש צורך בשינוי.

ביקשנו להעמיק את החוויה שלנו עם הקהל. סדנת תנועה לבני נוער אמריקנים יוצאי תוכנית "תגלית", יחד עם עמיתיהם הישראלים במפגש חוזר. שיעור אורח ללהקה מקומית. שוב גילינו את ההנאה שבמפגש מחול בלתי אמצעי על שטיח באולםJCC  במרכז יהודי, שבו כולנו יחד חשים מקרוב את נשימת הרקדנים והקהל, מוארים באותה תאורה (גם אם היא פלואורסנט לא מחמיא). שם מתרחשת

חוויה אמנותית נוגעת בעומק, אנושית, שבטית, חוויה דו-כיוונית משמעותית.
הודיעו שהשחקן הראשי, ברק אובמה, לא יגיע. מורגשת נפילת מתח בקהל. נתניהו, לעומת זאת, הגיע ונתן הופעה מצוינת. הרבה תקשורת. מחכים. שוב עולה המתח בקהל, הייפגשו מאחורי הקלעים?

לידי חולפים אנשי ביטחון, שרים וראשי קהילות. הם מדברים על עתיד העולם היהודי ועל תפקידה של ישראל ואני שואל את עצמי מה אנחנו עושים פה? מה מקום האמנים בכנס הזה? האם אנחנו ההפוגה הקומית בין השיחות הרציניות על האיום העיראקי והמצב הכלכלי? האם יש חשיבות לאמנות שאנו מביאים? מישהי שואלת אם כאן זו ההופעה של זוכה "אמריקן איידול". "לא", אנחנו עונים לה,

"אנחנו להקת מחול מישראל עם אמירה חברתית". ואולי אנחנו רק ליצני החצר?

"ועכשיו", מודיע הכרוז, "תעלה להקת המחול ורטיגו מישראל". הקהל מוחא כפיים. עמעום אורות, הדיבורים והשקת הכוסות מתמעטים. חצי חושך, חצי שקט. אנשים ממשיכים ליצור קשרים. קצת פחות

ממחצית תשומת הלב מופנית לעבר הבמה. רקדנית עם בלון שחור חוצה את הבמה לצלילי מוסיקת ואלס נוסטלגי. דואט, טריו, קוורטט, תקשורת לא מילולית. רגע של קסם למי שרוצה. מחיאות כפיים. הקהל קם על רגליו. אנשים ניגשים לומר עד כמה נהנו. אחת מוחה דמעה. משאירים כרטיסי ביקור. הערב נמשך והמחול הישראלי חוצה גבולות, ללא צורך בשפה או בהסברים.

ערב הבכורה של מופע המחול מאנא ישבתי ובכיתי. לא בגלל המוסיקה, התלבושות או הרקע שעל הבמה. מה שריגש אותי היה התחושה שהבית הזה על הבמה הוא במידה רבה הבית שלנו, שלי ושלנעה ורטהיים. נעה ורטהיים, אם לשלושה בנים, ואני – עדי שעל, בעלה ואבי ילדיה, מנהל ושותף אמנותי של נעה לוורטיגו, חווים מקרוב את לידתה של מאנא.

 בני המשפחה

לנעה ולי יש שלושה ילדים ביולוגיים: יהונתן, הבכור, בן 14. נוב, בן 10, ודניאל, בן 7, הידוע בכינויו "גוזל". יש לנו גם בן מאומץ, בוגר בשם אמיר.
לפעמים אני משחק עם ילדי בגן השעשועים. בדרך כלל יש שם יותר נשים מגברים, חלקן מטפלות וחלקן אמהות. "אז אתה הבייביסיטר?" שואלת מישהי. "לא, אני האבא". "הילדים היפים האלה שלך?" היא מקשה. אני מתלבט, הופך במלה "שלך" כהנה וכהנה, ולבסוף משיב: "לא, הם ילדיו של אלוהים. אני רק שומר עליהם בעולם הזה".

כשם שהייתי שותף לתהליך לידתם של בני, מקרוב מאוד אך לא דרך גופי, כך אני חווה פעם אחר פעם לידתה של יצירה חדשה. בתוך רחמה של נעה, שם נוצרים חיים, מבשילות יצירות מחול משובחות. אני משתנה עם השנים. פעם רקדן ופעם מנהל, פעם שותף אמנותי, פעם דרמטורג ופעם מעריץ ותומך, אבא של הילדים והרקדנים. הייתי אומר שהיום אני משהו כמו "מאפשר מחולי". באנגלית זה נשמע

טוב יותר: A dance enabler.

התנועה של נעה בדרך כלל נוצרת על שקט, ללא מוסיקה. לפעמים הריקוד נולד באחו, לפעמים במוסך, לפעמים היא מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת, "עדי קום, יש לי תנועה חדשה". מובן שכל ניסיונותי להתהפך לצד השני ולדחות את זה לבוקר עולים בתוהו. מתחילים הצירים של היצירה חדשה.

מאנא

בארמית, מאנא הוא כלי קיבול של אור. פרי בטנה של נעה ורטהיים. בסטודיו נעה חוקרת את התנועה, מפתחת ומשכללת אותה באמצעות השותפים ליצירה, הרקדנים, והרבה בעזרת אחותה ושותפתה, הרקדנית המופלאה רינה ורטהיים.

התנועה קודמת לכל. היא הראשונה. אני תמיד נפעם מהשלב הזה ומדי פעם מנסה להבינו ולהכניס בו את ההיגיון שלי. זהו שלב מופשט, מעין תקשור שנעה מקבלת. עם השנים למדתי שהתערבות שלי בשלבים המוקדמים של היצירה רק מצרה ומפריעה (מה לעשות, אנחנו הבנים מוגבלים משהו).

אחר כך מצטרף ידיד רב שנים, רן בגנו, המוסיקאי, שמגיע לחזרות ומתחיל להרגיש מה יתאים בתור פס הקול של היצירה החדשה. לנעה ולרן יש תקשורת מעמיקה, שהובילה לצורת עבודה של מעבדת מחקר אמנותית. רן הוא מוסיקאי רב-גוני. פעם הוא כותב מוסיקת רוק כמו בורטיגו והיהלומים ופעם דואט קלאסי לשני פסנתרים, כמו בסלוויה.

איני יודע מה יעלה הפעם, אבל אני בטוח שזה יהיה בהקשבה מלאה וכנה לצרכיו של הרך הנולד. לא תמיד הדרך קלה. הפעם, במאנא, התנועה כבר מתגלגלת קדימה, אבל הצלילים מבוששים לבוא. אני מנסה לרמוז לבכורה המתקרבת, אבל איך אפשר ללחוץ על אמן ליצור? הרקדנים מתוסכלים… הם כבר צריכים מוסיקה בסטודיו. ועוד לא דיברנו על נעה והמתח בבית. הילדים מרגישים שהראש של אמא שלהם במקום אחר.

שלב החקירה

לפעמים אני שואל את עצמי למה אנו עושים את זה לעצמנו?

התנועה המופשטת מתחילה להתעטף במעטפת של דימויים שעושים אותה לקונקרטית יותר. האמנית רקפת לוי נכנסת לתמונה, מלבישה את הרקדנים. מחליטים ללכת על במה לבנה ובגדים שחורים, עם הרבה בד. רקפת אומרת שכנראה לא נספיק לתפור תלבושות לבכורה ולא נורא אם יעלו עם בגדי אימון.

מה קורה כאן הפעם? אומרים שנעה לא מגובשת, שהיא קיבלה החלטות מאוחר. השתנה הקונספט. אני מתחיל להילחץ. רקפת מנסה לבדוק שיתוף פעולה עם ידיד, האופנאי ששון קדם. מוסכם כי קווי מתאר של בית יהיו עיצוב החלל, המקום שבו תתרחש היצירה. אני מנסה למשוך לכיוון של ציור של בית, אבל רקפת מתכננת קיר אמיתי שיזוז על הבמה על גלגלים וישנה את החלל, הכלי לאורך היצירה. למזלי נמצא לידי דני פישוף, המנהל הטכני של ורטיגו, שיודע להפוך חלומות למציאות בתוך לוח זמנים נתון.

נעה פותחת את האפשרות לשיתופי פעולה, לדיאלוג אמיתי ובלתי מתפשר בין אנשים. כאן, בתפר שבין התחומים, בין הצליל למחול, בין התנועה לאור, בין הבד לגוף, קיים קסם מיוחד במינו. כל השותפים, רקדנים ויוצרים, חברים של שנים, מנסים להתחבר לאינטואיציה של נעה ולהשלים את התמונה. לכלי קיבול שלם. מאנא.

ישבתי בערב הבכורה של מאנא ובכיתי. לא בגלל המוסיקה הנפלאה של רן, לא בגלל התלבושות המשגעות של רקפת בשיתוף ששון, שבהקו על רקע הבמה הלבנה שדני האיר בכישרון. אפילו לא בגלל חוויית הבכורה וההתרגשות. כבר זכיתי בכמה מאלה לאורך השנים.

מה שריגש אותי במיוחד היה התחושה שהבית הזה שאני רואה שם זז על הבמה הוא במידה רבה הבית שלנו, שבנינו יחד. ואילו הדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בתנועה תזזיתית קשורות לא מעט לסיפור המטורף של החיים שלנו, של נעה ושלי.

הכלי מתכלה

מילואים

כרקדן, עד גיל 30 אתה צריך להיות מסטר. אם לא הגעת למקום טוב עם עצמך, כדאי שתחליף מקצוע.

כמו כינור אצל הכנר, כמו מלה אצל הסופר, אצלנו הגוף הוא הכלי. ומה לעשות, הוא מתכלה עם השנים.

היה רקדן בוורטיגו, שהתעקש להמשיך ולרקוד למרות גילו. הוא היה ממוצא תימני. אני זוכר שאחרי כל הופעה הוא היה הולך לכירופרקט, שיחזיר למקום את החוליות שזזו. בשלב מסוים מצא שהוא מוציא יותר על הטיפולים ממה שהוא מרוויח – ופרש.

לפני רקדן בגיל פרישה עומדות כמה אפשרויות להישאר קרוב למקצוע – ללמד ריקוד או ליצור  כוריאוגרפיות, אם הוא מוכשר. מי שמתמזל מזלו יכול גם להפוך למנהל חזרות בלהקת מחול. לחלופין, אפשר לעשות הסבה מקצועית ולהתחיל משהו חדש. בכל מקרה, לא קל להפסיק לרקוד.

אני הפסקתי לרקוד בגיל 35. ראיתי שיש לי יותר מדי תפקידים – אבא, מנהל ורקדן – ואף אחד מהם אני לא עושה טוב.

העונה היו לוורטיגו המון הופעות. לידת הפניקס ורעש לבן ומאנא והיהלומים. מעל 100 הופעות בעונה זה אולי יותר מדי.  פתאום ראיתי שמכסת הטיפולים שאנחנו נותנים לרקדנים לא מספיקה ויש המון פציעות. כנראה יש גבול כמה אפשר להעמיס על 20 אכילסים ו-20 זוגות ברכיים. בסוף העונה צריך לתת לרקדנים 30 ימי חופשה, שיחזרו לעצמם, ועוד עשרה ימים להיכנס חזרה לכושר לפני המופע הראשון.

לנו, הבנים, יש הקלות בעולם המחול, למרות מספרנו הזעום בין תלמידי המחול – אחד-שניים בכיתה, אם בכלל. בלהקות המחול המקצועיות שואפים לרוב למספר שווה, פחות או יותר, של רקדנים ורקדניות. יש לנו קיצורי דרך.

לפעמים אני מקנא ביוצרים אחרים, אשר צורבים את יצירתם בסרט דיגיטלי ומתפנים להמשיך הלאה ליצירה הבאה. אצלנו בעולם המחול זה עובד אחרת. רק לשמור על הקיים, שלא לומר לשפר ולהתקדם, זאת עבודה יומיומית קשה.

יומולדת 20

מי היה מאמין שאנחנו, הזוג שהתגלגל לו על רצפת הסטודיו, פעם אני למעלה והיא למטה ופעם מתהפכים, הזוג שחיפש קצת מגע ופיסיות, ייסד להקת מחול בישראל, עם סגנון מחול המזוהה כשפת ורטיגו, עם שני מרכזי מחול תוססים המשלימים זה את זה כישות אחת. בוותיק יותר, במרכז ירושלים, פועלת להקת המחול ולצדה הסדנה – תוכנית ההכשרה שהפכה לאבן שואבת לרקדנים מכל הארץ המבקשים לבלות שנה-שנתיים בבירה וללמוד בבית מדרשה של נעה ורטהיים. במרכז הצעיר יותר, כפר האמנות האקולוגי בעמק האלה, שיחגוג חמש להיווסדו השנה, בחרנו להרחיב את המושג ורטיגו אל מעבר לגבולות הסטודיו וללמוד ולחקור את הקשר בין האמנות, החברה הסביבה.

למדנו, שבשבילנו המושג ורטיגו אינו מחלה או מכשלה, אלא הזכות להתעורר כל בוקר מחדש ולאפשר לעצמך לטרוף את הקלפים, להתבלבל ולהתחיל שוב מדף חלק.