הבוטו (butoh) הוא אחת התופעות המרתקות ביותר בתחומי המחול והמופע בעשרות השנים האחרונות. למרות הקושי להחיל על הבוטו הגדרה ברורה ואף על פי שאת אמניו אפשר למצוא בקשת רחבה של פעילויות ושיטות, קשה לטעות בו ובהשפעותיו. לצופי הבוטו, כמו לרקדניו, סגנון מחול זה מציב אתגר נפשי וגופני, שכן הוא מעורר תחושות קיצוניות ונוגע בגרוטסקי ובשונה, וכל זאת באמצעות תנועות ייחודיות, הבעות פנים חזקות ושילוב ייחודי של צליל ותאורה. יש הנוטים לזהות את הבוטו גם עם תרבות מסוימת. אבל למרות מקורותיו היפניים הברורים, אין זה ריקוד אתני וגם אין הוא בהכרח "יפני". זהו ריקוד עכשווי, אולי פוסט-מודרני, בעל מקורות וקשרים בינלאומיים ענפים, שכיום קשה לדמיין את עולם הריקוד בלעדיו. כמו כל סוגה אמנותית, הבוטו עצמו הינו עולם ומלואו. אין פלא לכן שמשתקפים בו נושאים רבים מסביב ומעבר כבמעין מראה ולעתים כזכוכית מגדלת. אלה חושפים לא רק את התווך בו צמח הבוטו אלא גם את האופן בו הוא הפך בתוך תקופה קצרה מסגנון שולי ואזוטרי למותג גלובלי.

המוסף המיוחד שלפניכם, המוקדש לבוטו, הוא חגיגה מקומית. זאת הפעם הראשונה שאמנות זו זוכה לתשומת לב מחקרית מרוכזת כל כך בישראל. ראשיתו של המוסף בכנס, במופע ובתערוכת צילומים שהתקיימו באוניברסיטת חיפה במאי 2012, לרגל מלאות שישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ויפן. עם זאת, המניע לגיליון המיוחד ולאירועים שקדמו לו לא היה דיפלומטי. בראש ובראשונה הם נועדו לציין מלאת יובל שנים להולדת הבוטו. אמנם אין מדובר בתאריך מדויק, אבל בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 הגיחו לעולם מאפייניו של ריקוד זה ונעשה שימוש ראשוני בשמו. המניע השני קשור לרצון להעניק הכרה לקהילה של יוצרים ורקדנים שהתגבשה בהדרגה בישראל, הנושמת בוטו על צורותיו השונות. הקשר בין חברי הקהילה רופף למדי, אבל נוכחותו של הבוטו ביצירתם ברורה ומאחדת.

הגיליון הנוכחי עוסק בשלושה נושאים ולפיכך הוא מורכב משלושה פרקים. בפתחו מובא ניתוח הרקע ההיסטורי והתרבותי של הבוטו, בהמשך נידונות השפעותיו האמנותיות והתרבותיות ולקינוח נסקרות נוכחותו והשפעותיו בישראל. מאמר הפתיחה של הפרק הראשון מתבונן בשני האבות המייסדים, היג'יקטה טצומי ואונו קזואו, ומפרש את התפתחות הבוטו על זרמיו השונים לפי ההבדלים בין השניים. כנרת נוי בוחנת את שורשיו היפניים של הבוטו, מתוך התמקדות בזן בודהיזם ובערכים פילוסופיים ואסתטיים מסורתיים, ואילו מיכל דליות-בול מאתרת את שורשיו הבינלאומיים במרחב רב-תרבותי, ובעיקר בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הצרפתית, בסוריאליזם ובזרם המחול האקספרסיוניסטי הגרמני. שיר מלר-ימגוצ'י משלימה פרק זה בראיון עם טקנואוצ'י אצושי, אחד הרקדנים החשובים והמרתקים ביותר הפעילים כיום בעולם הבוטו.

בפרק ההשפעות מנסה שירה טאובה דיין לאתר מאפיינים תרפויטיים ייחודיים הנמצאים בריקוד הבוטו ואילת זוהר מנתחת את האופן שבו האמן החזותי מורימורה יאסומסה מפרש ומציג את אונו קזואו בשלושה סרטים. בפרק האחרון, המוקדש לבוטו בישראל, רות אשל סוקרת את אופן הקליטה של הבוטו בארץ ומסבירה את הרקע למשיכה הרבה לסגנון זה בקרב רקדנים מקומיים. את הפרק ואת הגיליון כולו חותמות מיה דונסקי, נטע פלוצקי, ותמר בורר, המתארות את ניסיונן האישי במפגש עם הבוטו וביישומו בריקוד ותיאטרון בארץ.

הערה לגבי השימוש בשמות. שמותיהם של אישים יפנים המופיעים בגיליון זה מופיעים בסדר המקובל במזרח אסיה, כלומר שם משפחה ולאחריו שם פרטי. בכדי להקל על הגהה מצורף תעתיק לועזי לכל שם בפעם הראשונה בו הוא מופיע.