מילים על  נדיה /רות אשל

המאמר של נדיה טימופייבה הוא מסמך יוצא דופן בכנותו. היא חושפת בו ללא כחל וסרק את הקושי  שמתעורר בה במפגש בין הבלט שעליו גדלה בבולשוי לבין הרצון להשתנות ולהתחדש.

נדיה היא בתה של הבלרינה הרוסית הידועה נינה טימופייבה, שעלתה לישראל לפני כעשרים שנה.  האם ייסדה את להקת בלט ירושלים ובית ספר לבלט. ב-2008 פרשה האם ונדיה תפסה את מקומה. המפגש בין נדיה טימופייבה, רקדנית שגדלה על ברכי הבלט הרוסי במסגרת המקצועית של הבולשוי, לבין התנאים בתחום בישראל והציפיות מלהקת בלט ישראלית, יוצר אתגרים ומעורר מחשבות על דרכה האמנותית. טימופייבה רואה בבלט הקלאסי בסיס לעבודה ומאמינה בו מבחינה אמנותית, אבל היא פתוחה לשינויים וללימוד. השנה, בסיוע מינהל תרבות, הזמינה את יורם כרמי, כוריאוגרף מודרני ישראלי, ליצור ללהקה. גם הכוריאוגרף יאקופו גודני הוזמן להעביר סדנת יצירה של שבועיים עם רקדני הלהקה.

בביקורת על המופע שהעלה בלט ירושלים כתבה אורה ברפמן: "ערב זה עם קבוצת בלט ירושלים עשוי להיות ציון דרך בעל משמעות לטווח ארוך שיגרום לשחרר את קבוצת בלט ירושלים מהגזרה הצרה בה יש עוד מספר קטן של להקות שפועלות בכוונה יתרה, אבל לא מצליחות לפצח את הנוסחה שתוציא אותן מאיזה גטו אמנותי לשם הם נקלעו, מכמה סיבות. העיקרית שבהן, כשל בבחירת רפרטואר, תוך התבצרות עיקשת וקריאה שגויה של העולם שחג סביבם מחד גיסא ותרומתם השולית לשיח התרבותי-מחולי של העידן והמקום בו הם חיים מאידך גיסא" (אתר דיבוריקוד, אוגוסט 2011).

בביקורת על  קלרה כתבתי: "בלט ירושלים הפתיעה לטובה עם הריקוד קלרה שיצר בעבורה יורם כרמי. סגנונה של הלהקה, שבעבר התמקד ביוצרים מברית המועצות לשעבר, ובריקודים מיושנים משהו, עבר שינוי והיא נראית כלהקת בלט עכשווית מסקרנת. הלהקה נוקתה מעודף דרמטיות, נוקתה ממנייריזם. הטכניקה הטובה של הרקדנים מדברת בעד עצמה והביצוע נקי. השינוי הוא גם בשפה התנועתית, שכבר איננה  בלט ניאו-קלאסי שמוכר לנו זה עשרות בשנים, שנראה ממוקד בחיפוש אחר פתרונות צורניים של 'מה ניתן לעשות על הבהונות' מחוץ ללקסיקון הבלט המקובל. הפעם נוצר מפגש יותר דינמי בין המחול העכשווי שסוחף ובולע בתוכו פוזיציות כחלק מזרימה כללית, תוך שהוא מעמיד לרקדנים משוכות טכניות של צירופי תנועות לא צפויים ויוצר רעננות של שפה" (הארץ, 29.8.2011).

                                                                                                                       רות אשל

ב-2010 התקבלה החלטה להציע ליורם כרמי ליצור ריקוד לבלט ירושלים. בשבילי, המפגש עם יורם והעבודה המשותפת על היצירה החדשה, קלרה, היו מרגשים במיוחד, מפני שהתחלתי לעבוד עמו לא רק כמנהלת אמנותית אלא גם בתור רקדנית, בפעם הראשונה אחרי כמה ניתוחים ברגל ואחרי חופשה ממושכת. בעצם, זאת היתה בשבילי חזרה לבמה.

הקשר עם יורם נוצר בקלות ותהליך היצירה היה רצוף אתגרים. הרצון של הכוריאוגרף ליצור משהו  חדיש, מתוך שימוש ביכולת, בטכניקה וביצירתיות של רקדני הבלט, נתן תמיד תחושת ביטחון, שאפשר להתגבר על הקשיים שנוצרו בדרך.

ברצוני לציין כמה מרכיבים בתהליך היצירה שהיו מבחינתי התנסות חדשה:

מוסיקה

לא תיארתי לעצמי שאפשר להתחיל בחזרות עם הרקדנים על יצירה לפני שהתקבלה החלטה באיזו מוסיקה משתמש הכוריאוגרף. יורם המשיך לחפש את המוסיקה המתאימה בזמן שכבר עשינו חזרות על משפטי תנועה בכוריאוגרפיה. למדתי ממנו שעל תנועות לכוריאוגרפיה אפשר להלביש קטעי מוסיקה שונים, עד אשר מתגבשת גרסה סופית ליצירה חדשה. בשבילי זאת היתה גישה שונה מזאת שהכרתי בילדותי בתיאטרון בולשוי. שם הורגלתי שמוסיקה לבלט קובעת את המחזה ואת אופי הכוריאוגרפיה, ולא להפך. הגישה של יורם כרמי איפשרה לי לראות את הדברים מזווית אחרת, אפשר לומר מודרנית יותר, בכל הקשור בבחירת המוסיקה ובתהליך של תחילת העבודה.

עבודה עם הגוף העליון

גיליתי אצל יורם שימוש חדש בחלקי גוף, ובמיוחד בחלקי הגוף העליונים. ברוסיה, במקביל ללימודי בבולשוי עבדתי עם מרינה סימיונובה (תלמידה של אגריפינה וואגנוב), שהיתה בלרינה בין 1930 ל-1950. סימיונובה ניסתה לשחרר את הגוף העליון של הרקדן מהנוקשות של השפעת הבלט הקלאסי בדרכה של האסכולה המלכותית האקדמית לכוריאוגרפיה בפטרבורג. אבל הרפרטואר של הבלט לא תמיד מאפשר לפתח זאת ומכתיב סגנון מסוים של תנועות. אני מספרת כל זאת, כי מה שהיא ניסתה לעשות מתקשר ליורם, שכבר מתחילת עבודתו בחזרות רצה לשחרר את הגוף העליון – שהתנועה  תהייה פחות נוקשה ויותר זורמת.

מנייריזם

בקלרה יצר לי יורם סולו של חמש דקות. בקטע זה המוסיקה סנטימנטלית, אבל הוא ביקש שאמנע מהבעת רגשנות ומימיקה מיותרים, להסיר את המנייריזם. הדרך לא היתה קלה – לא לי ולא לרקדנים אחרים בלהקה – שכן רובנו ממשיכים להופיע ברפרטואר קלאסי או ניאו-קלאסי. דרישות והערות מסוג זה ליוו את כל תהליך בניית הכוריאוגרפיה ואת עבודתו עם הרקדנים ביצירה. רק לרקדנים בודדים בלהקה היתה בעבר גישה לכוריאוגרפיה המודרנית.

על חינוך רקדני בלט

בעקבות העבודה המשותפת עם יורם אני משוכנעת שכדי להצליח בבלט הניאו-קלאסי או במחול המודרני חייבים להשקיע בשיעורי בלט קלאסי, כדי לבצע ברמה מקצועית טובה את הרפרטואר הקלאסי. בה בעת יש ללמד את תלמידי בית הספר מחול מודרני כבר בגיל 12-10, עם מורים מוכשרים ובעלי בסיס טוב בקלאסיקה, אך בעלי מבט אל החדשנות ואל העתיד.

מפגש עם הכוריאוגרף יאקופו גודני

את המפגש השני, סדנת כוריאוגרפים צעירים עם גודני, הייתי מתארת כמהפכני. גודני הוא תלמיד של מוריס בז'אר ובעבר היה רקדן סולן בלהקת ויליאם פורסיית. ככוריאוגרף יצר שפת ריקוד משלו. אני הצטרפתי אל השיעורים וסדנת היצירה שהעביר לרקדני הלהקה במשך שבועיים. למרות הניסיון הרב שלי גיליתי שאינני מסוגלת לבצע את מה שביקש. זה היה הלם גם בשבילי וגם לרקדנים אחרים. הגישה של גודני לכוריאוגרפיה ולשפת הגוף בריקוד מסקרנת ומעניקה מבט שונה על כל המחול בן זמננו. גודני מתבסס על אוצר המורשת של הבלט הקלאסי, אבל הופך אותו למשהו חדש ועכשווי כשהוא יוצר דימויים חדשים ומדגיש את הזרימה שיוצרת איכות התנועה החדשה. הוא גם אמר לי שאני חייבת  ליצור קול חדש של כוריאוגרפיה ללהקה הצעירה – למצוא את הקול שלי, ובשום פנים ואופן לא להסתפק בקלאסיקה או בניאו-קלאסיקה מוכרת. ברור לי שהגישה שלו לא יכולה להתאים לכל להקה או לכל כוריאוגרף, כי היא קיצונית למדי.

אני אסירת תודה לגודני, שניתח אתי את הכוריאוגרפיה שלי במרוץ החיים על פי טוקטה ופוגה של באך. בעקבות זאת הכנסתי בריקוד שינויים רבים ויצרתי לפי שני עיבודים ליצירה המוסיקלית: האחד הוא הביצוע הקלאסי המוכר והשני הוא עיבוד הג'ז של הפסנתרן ז'אק לוסייה. היצירה באמת נראית אחרת אחרי כל השינויים שעשיתי בעקבות ניתוח לא פשוט עם גודני.

בשבילי, 2011 היתה שנה חשובה וגורלית. ברור לי שדרוש זמן עד שהניסיון העשיר שרכשתי יבשיל ויתגבש למשהו חדש בעבודתי האישית כרקדנית, וגם בעבודתי עם הלהקה ובהוראה בבית הספר לבלט. אני מקווה שבמשך הזמן, כל מה שעברתי בשנה זו ומעסיק את מחשבות, יביא לתוצאות. התהליך אינו פשוט, אבל הוא מרתק ומעניין.

נדיה טימופייבה, ילידת 1972, נולדה במוסקבה לשני אמנים דגולים. בוגרת האקדמיה לכוריאוגרפיה במוסקבה. בגיל 18 התחילה בקריירה של סולנית בתיאטרון "קרמלין" בבירה הרוסית. בשנת 1991 עלתה לישראל עם אמה, נינה טימופייבה, פרימה בלרינה לשעבר בבולשוי. באותה שנה היתה אסיסטנטית של אמה, שלימדה באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים. ב-1992 זכתה במקום הראשון בתחרות על שם מיה ארבטובה בישראל. במשך השנים הופיעה בלהקות שונות, ובהן בלט ירושלים ובלט פאנוב. החל ב-2007 היא המנהלת האמנותית של  להקת בלט ירושלים ובית הספר לבלט ירושלים. רקדנית, כוריאוגרפית, מורה בכירה. בשנת 2011 השתתפה בבלט קלרה שיצר בעבורה הכוריאוגרף יורם כרמי וגילמה את דמותה של קלרה-ויק-שומן.