את יכולה לספר על השנים הראשונות שלך בהוראה, בכוריאוגרפיה או כרקדנית?

 "אז אני צריכה להתחיל בתולדות חיי. אתן מכירות את חיפה? נולדתי בוואדי ניסנאס, שכונה ערבית. ולמה הגעתי להיוולד שמה? בימים ההם לא היה מורה לשמונת הילדים החיפאים. אני עוד לא הייתי בעולם. שלחו שליח לראש פינה, למורה הגדול: 'תן לנו מורה לשמונת הילדים בחיפה'. והוא ענה בזו הלשון, בשפה גלילית: 'שם למעלה, במטולה, יש עלם חמודות. אם הוא ייאות לרדת אליכם, יש לכם מזל גדול'. ירד בחור יפהפה, דומה לבדווי, יחף, שיער מתולתל שחור. אני קוראת לו ההיפי הראשון. הוא בא לוואדי ניסנאס, שכר לו חדר עם עץ זית גדול, אסף את שמונת הילדים והתחיל ללמד אותם מה שאלוהים נתן לו: אהבת האדם, הפרח, הצמח, עוד לפני שהוא למד בכלל. באותם הימים גם באה סטודנטית מז'נבה, מרוסיה, שגמרה כבר לימודי ביולוגיה וזואולוגיה. למה היא באה לארץ, האישה הזאת? הוריה ייסדו את המושבה רחובות. באה לחיפה, אמרו לה: למה לך לחזור לז'נבה, לרוסיה, פה יש מורה צעיר, את אישה מלומדת, תעזרי לו. אה, נפגשו, פרץ רומן גדול, נולדה להם תינוקת שצעקה, ששמעו את הצעקות שלה בכרמל, קראו לה ירדנה. וככה, לבית הספר הזה הקטן קרא אבא שלי 'אבטליה' – אבא לטלאים קטנים. זה היום בית הספר הריאלי הגדול. כל שנה הם מזמינים אותי לטקסים, כי אני נולדתי בכיתה. ממש תחת עץ בכיתה. זה סיפר לי הבוגר הראשון של בית הספר.

"ועכשיו ככה, התחלת הריקוד. אמא שלי, שבאה מבית מאוד אמיד, אמרה: 'בחור כזה מוכשר כמו פנחס כהן…', ושלחה אותו לברלין ללמוד. ובפנסיון הזה היו שניאור זלמן רובשוב, זה שז"ר, שהיה חבר שלהם, המשורר יעקב כהן ועוד אישים גדולים אחר כך בארץ. יום אחד היא החליטה כי בחור יפה כמו אבא שלי לא משאירים לבד, ונסעה אתי לברלין, שם הייתי החברה התינוקת של שז"ר. כל רגע הוא חיבק אותי. יום אחד הוא צועק: 'איפה ירדנה? נעלמה לי פה!' היה שם, את יודעת, אגרטל גדול כזה, מחימר, זה מצא חן בעיני, נכנסתי בפנים והוא צעק: 'איפה את?' הוא סיפר לי אחר כך: 'את הוצאת שתי ידיים ואמרת: אני רוקדת אל השמש'. כשהוא שמע את המשפט הזה, רוקדת אל השמש, הוא אסף את כולם ואמר: 'אתם תראו, בעוד שנים זו תהיה מחוללת גדולה מאוד'. בערב הראשון שלי, ב-36' אני חושבת, כשקיבלתי את הפרס במוגרבי, מי עמד מאחורי הקלעים? שז"ר עם זר פרחים[1]".

מה רקדת שם בערב הזה?

"גמרתי את האקדמיה למחול ולאמנות בווינה,  אחר כך למדתי בדרזדן, שם היו ויגמן[2] ופלוקה[3]. כל החבורה. היינו חברות בשני בתי הספר, זאת אומרת, היינו מעורות בכל העניינים. חזרתי משם לארץ, והתחלתי".

מתי זה היה? באיזו שנה?

 "זה היה ב-32' או 33', כשהתחיל הנוער ההיטלראי. אודיי שנקר ואשתו רקדו עם הלהקה שלהם, שכבשה את העולם שם[4].  מאחורי ישבו מרי ויגמן ופלוקה, והן לא הרגישו שאני שומעת אותן. פלוקה אומרת לוויגמן: 'הפלשתינאית הזאת שלך, היא מאוד מוכשרת, אבל היא לא בשבילנו פה'. וזה נורא פגע בי, היא לא בשבילנו פה. מה עשיתי? הלכתי מאחורי הקלעים אל אודיי שנקר (היה לי אומץ לב לגשת לברך אותו), ובכיתי אפילו, סיפרתי לו את הסיפור. אז הוא אמר לי: 'Be quite אל תדאגי, אני עברתי אותו משבר פה. חזרתי לארצי ומצאתי את דרכי. ככה יהיה אצלך'. עוד הספקתי להודות לו כשהגעתי לתנ"ך, לנשות התנ"ך, כל הדרך שלי, החגים התנ"כיים, הספקתי עוד לפני מותו להודות לו [על] שנתן לי אומץ ועודד אותי. זה סיפור מאוד מרתק של שתי הרקדניות מאחורי הדלת".

איך השיעורים של מרי ויגמן השפיעו עליך? מה לקחת מזה?

 "אני הייתי יותר אצל פלוקה. ויגמן היתה יותר אינטלקט, ויותר מדי [בעלת] מחשבה מפולפלת, וחשבתי: 'את זה יש לי די משלי, המחשבות'. פלוקה היתה רקדנית בדמה. היא היתה מעוף הרקדן, אני קוראת לזה, בלי הרבה מחשבות. אי אפשר להגיד בלי מחשבות, אבל היתה לך הרגשה שאת עומדת ליד רקדנית ממש, וזה היה לי מאוד נעים, כי אני חשתי בדמי תמיד שאתי, לאן שיזרקו אותי, למדבר ולבדווים, אני ארקוד. באמת מגיל הכי קטן, שנתיים, תמיד ראו אותי רוקדת.

"עכשיו אספר סיפור מאוד מרתק. העבירו אותי בגיל ארבע-עשרה לתל אביב, ההורים, ללמוד. היתה גימנסיה הרצליה, והיה בית ספר גאולה על חוף הים. כששמעתי שזה על חוף הים, הסכמתי. בגימנסיה הרצליה ובגאולה נוסד הנוער הלומד, שהיה לו חזון ללכת לקיבוץ ולעבוד. אני גרתי קודם אצל הסופר אשר ברש, שכל פעם שאבא שלי דאג, 'איפה ירדנה', הוא אמר: 'אל תדאג לה, היא רוקדת על חוף הים עם שני משוגעי תל אביב, זלמן וקלמן'. את שמעת עליהם? כשאומרים היום 'מכנסי זלמן' [מתכוונים ל]שני אחים חריגים מאוד, שהלכו יד ביד ורקדו. זה נורא משך אותי. יצאתי מהכיתה, נתתי להם יד והלכתי לרקוד אתם על חוף הים, וכולם הסתכלו [או] לא הסתכלו. חשבו אותי גם כן חריגה כמוהם. ואשר ברש ידע ואמר: 'אל תדאגו, היא רוקדת והיא תרקוד הלאה'.

"[לאחר מכן גרתי בפנסיון] ובחדר הזה היה חבר אחד שמוצאו היה מלוס אנג'לס וקראו לו שמריה. הלכנו כולנו לעבודה בחדרה, בפרדסים של חנקין, ותארו לכם אותי מסתתת אבנים בכביש בחדרה. עובדת, עובדת. החזון התגשם – אני עובדת. אני חלוצה. פתאום בא חבר של שמריה מלוס אנג'לס, לקח את הפטיש מידי ואמר: 'שמריה שלח אותי אליך. רואים אותך רק רוקדת בלילות, בין העצים, בשבילים של חדרה, תחת השולחנות אצלנו בצריף. אי אפשר לדבר אתך, כי את רק רוקדת'. מה אמר שמריה? 'הוא מקבל מהבית, מהוריו בלוס אנג'לס, הרבה מאוד כסף – זה מוקדש לך ללמוד, לאן שאת רוצה, ואת תחזירי את החוב הזה'. החזרתי את החוב לארץ עם כל החגים התנ"כיים שלי[5]. שמריה הזה עבד בש"ב, בעלייה ב', בכל הדברים הסודיים. היה בא לפעמים, כשכבר הייתי נשואה וגרתי ברחוב ירושלים [בחיפה], מתחבא, עושה לילדים שלי צעצועים ונעלם. לפני שנה, הוא כבר מזמן איננו, שלוש בנותיו, אחת מהן היא דורית צמרת שכתבה השיבולת שוב צומחת, באו הנה: 'ספרי לנו על אבא שלנו כי הייתם חברים'. זה היה משהו מרגש מאוד. וככה [היה] אדם שאמר – את חייבת לרקוד, והקדיש את כל ההון הזה".

אילו כוריאוגרפיות עשית בתל אביב?

 "אני יודעת? זה היה משהו חלוצי, משהו על אנשים המגיעים לארץ באונייה. כל הדמיונות שלי, אבל הרקדתי אותם. ומוסיקה? שלושה ניגנו שם גיטרה, עוּד ומנדולינה, אמרתי להם: אתם תהיו הנגנים, לתופף אני אתופף, ובניתי ריקוד! רקדו את זה בחצר בית הספר גאולה".

למה נסעת דווקא לגרמניה ללמוד?

 "[נסעתי] לווינה קודם, כי באותו זמן כבר חברה שלי למדה רפואה בווינה. [היא היתה] בת של רופא שהיה ידיד של הבית, והיא כתבה לי שווינה היא עיר מרתקת ויש בה אקדמיה לאמנות ומחול ידועה מאוד, מה שנכון. באתי לווינה, אבל החלטתי שזה לא יפה שאני אלך לאקדמיה לריקוד, [כי] אני באה מהקיבוץ, וזה לא יפה. אני צריכה קודם ללמוד משהו שמביא תועלת לקיבוץ. אז התחלתי ללמוד גידול פרחים ואחר כך הלכתי לגידול סוסים. אתן רואות פה את הסוס? זו הנכדה שלי, מאלפת סוסים בארצות הברית, בקרוליינה. כל מי שהכיר אותי שם בווינה, חבורה קטנה, אמרו: 'תפסיקי עם השיגעונות שלך'. הנה האקדמיה לריקוד, אנחנו רושמים אותך. נכנסתי לאקדמיה, שם היתה בודנוויזר[6]. זוכרות את השם? ובודנוויזר אמרה לי אחרי כמה שיעורים: 'למה לא אמרת שאת כבר רקדת שנים רבות?' אמרתי: 'אני רקדתי לבד, מגיל של שנתיים'. אמרה: 'לא זה אני מתכוונת, [אלא] שרקדת אצל אילו מורים'. אמרתי לה: 'לא, לא היו לי מורים'. ואז היא הקפיצה אותי שתי שנים. מה שהיה לי מאוד חבל, כי רציתי להיות עוד ועוד. כשגמרתי את האקדמיה הזאת, נסעתי לדרזדן אל פלוקה. שם כבר הרגשתי את כל הצמיחה שלי, ו[ידעתי] שאני אלך בדרך אחרת. חזרתי לארץ.

"אבל אני גם הבאתי לארץ את המחול המחלים, את יודעת. המחול המחלים אותנו ולא דאנס תרפי. בספר [שכתבתי], נתן יונתן קרא את הפרק וראה שכתוב 'המחול המחלים'. הוא שאל: 'תגידי, המחול שלך חולה? אומרים המחול המחלים אותנו'. אבל לא היינו בטוחים שנינו. צילצלנו לחברה שלי, לזלדה המשוררת, שיש לי פה מכתבים בלתי רגילים ממנה, והיא אמרה: 'אותנו'. ואז חיפשתי עבודה…"

מה זה המחול המחלים אותנו?

"המחול שנותן אפשרות… היו לי מקרים מכל הקיבוצים בארץ, ילדים שהיו סגורים, מחוסרי ביטחון, עם בעיות – המחול אצלי שיחרר אותם".

זאת שיטה שאת הבאת או שיטה שפיתחת?

"כשחיפשתי עבודה בחיפה, [אחרי] שחזרתי [מאירופה], פגש את אבא שלי בן-שבת, מנהל בית ספר דתי לבנות מזרחי [שאמר]: 'פנחס, שמעתי שירדנה חזרה לארץ והיא מורה לספורט'. אבא ענה לו בצחוק: 'אולי לכדורגל?' ענה לו בן-שבת: 'לי זה לא חשוב מה. לי יש חמישים ילדות בכיתה משכונת עוני, שירדנה תבוא ותעשה מה שהיא רוצה'. טוב, באתי. צפצפה [משרוקית] היתה לי. למה? כי לא היה אולם לעבוד בו, היו רק ארבעה עצים גדולים. כשעבר אוטובוס, צפצפה, עלינו על העצים ורקדנו ממש בין העצים, בין הענפים, הרוח והסערה. אדם ועץ, אדם כעץ השדה. פתאום אני שומעת קול מלמטה: 'מי אתם שם למעלה?' אני עונה: 'אנחנו פה רוקדות לאלוהים ומתפללות בריקוד. מי את פה למטה?' 'אני מורה לתפילה, קוראים לי זלדה'. וכך התחיל הקשר עם זלדה.

"באמת היו לי חמישים ילדות משכונות עוני, מקסימות. התחילה עלייה מגרמניה [והגיעו] ילדות עם צמות, נעלי לק, מגונדרות, דתיות, כמובן לבית ספר זה. עבדתי עם כולן יחד. פתאום ניגש אלי המנהל: 'ירדנה, מתאוננים עליך'. אני הבנתי שזה לא עלי. 'מה קרה?' 'יש פה אבא אחד שאומר שאת מרשה לילדה ספרדייה לתת יד לילדה אשכנזייה'. תארו לכם, אז! אמרתי לו: 'מר בן-שבת, אל תדאג, אני אעשה משהו'. היה ערב חג. יצרתי מעגל גדול. תני לי את כף היד שלך – את ספרדייה, את אשכנזייה, את ספרדייה… כולן, אחת-אחת, וככה [התערבבו], שמלות צהובות יפות, יחפות, פרח בשיער, ולאט לאט [נוצר] ריקוד בגבהים ולמטה, בתפילה, תמונה מרהיבה, מעגל של תערובת. כשגמרנו ניגש אלי האבא היקה: 'גברת ירדנה, סליחה, הבנתי'. ככה נוצר המחול המחלים. זאת היתה ההתחלה, ואז זה התפתח.

"נתתי הרצאה לרופאים ואחיות בכפר שאול בירושלים, כפר לחולי נפש גדול מאוד, על דרך העבודה שלי. לא על התנ"ך והחגים, אלא על דרך הריפוי. ואמרתי: 'אנחנו אנשי נדנדה, פעם אנחנו למטה, פעם הם למעלה, בכולנו יש טירוף'. המנהל שלח לי פתק: 'בנדנדה שניים מתנדנדים'. ואז שאלו אותי: 'את רוצה לראות את החולים שלנו?' אמרתי: 'בוודאי, הלוא בשביל זה באתי'. 'טוב, את תראי הכל, רק למקום אחד לא תיכנסי. שמה, בתא סגור עם שומר, יש מישהי מארצות הברית, שגם רקדה פעם'.

"אמרתי: 'בסדר. אני רק אליה רוצה להיכנס. ובלי שומר. בשום אופן לא מסכימה שיבוא שומר'. לא היתה להם ברירה, נכנסתי. עומדת לפני בחורה יפהפייה, עם עיניים גדולות, של רוצחת. אם היתה לה חרב ביד, היא היתה דוקרת אותי. הורגת. אני הסתכלתי בה באותו מבט. ככה. פתאום פתחה את הכפתורים של הסוודר שלה. זה היה חורף, נדמה לי. פתחתי את שלי גם כן וזרקתי אותו. הרימה את החולצה, עשיתי אותו דבר, זרקתי. פתחה את החזייה, זרקתי גם אני. עמדנו כמעט ערומות אחת מול השנייה, ואז הסתכלתי עליה במבט יותר חם, כאילו שאני רוצה להתקרב אליה. וככה היא פתחה את הזרועות, וגם אני, והגענו אחת אל השנייה עם חיבוק גדול ובכינו. ואז אמרתי לה: 'ברברה, את תחזרי הביתה, את תתחתני, יהיו לך ילדים ואת תרקדי'. כך היה. סיפור מדהים".

באמת סיפור מדהים.

 "טוב, זה היה המחול המחלים. על זה יש לי מיליון סיפורים. רוצות שאתחיל מתנ"ך? מהדברים שלי?

"בהתחלה הסטודיו שלי היה ברחוב ירושלים, בדירה שגרנו בה. חדר אחד גדול הפך לסטודיו, עם המרצפות האדומות כמו שהיו פעם. התחלתי לרקוד עם איזה פסנתרן, וזה לא אמר לי כלום, למרות שאני אוהבת את זה. הלכתי יום אחד לבית הספר הזה לבנות, מזרחי (המשכתי לעבוד, כי צריך לעבוד). היה שם שרת, שרת ספרדי. הוא אומר: 'את יודעת מה? את הרי מזרחית יותר, את לא אשכנזית, ואת לא מהגרמנים שבאו עכשיו. אני אביא לך מנגנים שאת תאהבי אותם מאוד'. ולאט לאט הביא לי נגן עוּד, סנטור וכינור עם כיוון אחר. והיתה לי [להקה של] ארבעה נגנים מזרחיים, שליוו אותי בכל דרכי. הושבתי אותם תמיד על שרפרפים, עם חלוקים לבנים. כשעבדתי, תוף הדורבק [דרבוקה] העיר בי כל מיני דברים, יכולתי שש שעות לרקוד בלי להפסיק, רק לרקוד, בלי נושא, בלי שום דבר.

"יום אחד, כשרקדתי ככה כמו בחלום, אני רואה את [סיפורי] התנ"ך. גדלתי עם התנ"ך מגיל שנתיים, כסיפורי עם, לא כדת. הבית לא היה דתי בכלל. ביולוגיה, זואולוגיה. פתאום אני רואה את חנה בשילה. סיפרו לי את הסיפורים, ההורים, את שולמית משיר השירים, בת יפתח, כל הדמויות של התנ"ך שאני רקדתי. ואיכשהו, משהו, אני לא יודעת מה היה, איזו הארה פתאומית: 'את צריכה לרקוד את הנשים בתנ"ך, כי יש להן אותן הבעיות שיש גם היום'… ככה הגעתי לדמויות נשים בתנ"ך, אפילו שהמבקרים קראו לי אז: '… את כנענית בכלל'. אבל המשכתי בדרך הזאת בלי סוף, ועם זה הופעתי בלי סוף בכל מיני מקומות והייתי מרוכזת כמו בטרנס בריקוד. סיפרתי אתמול לילדים שלי, הבן מהנדס ועירית מוסיקאית, שאף אדם בחיים לא הוציא אותי מהריכוז בריקוד. רק בקיבוץ אחד, בנגב, הרגשתי משהו מוזר, שמישהו תוקע בי זוג עיניים ומוציא אותי קצת מהריכוז, וזה לא קרה לי מעולם. קהל אני בכלל לא רואה כשאני רוקדת, מי זה היה? עכבר! (צחוק) עמד מולי על הבמה והסתכל. בקיבוץ הזה סיפרו את ההלצות האלה שנים. בין הרגליים עכבר!"

את היית מופיעה ברסיטלים שלך?

 "רק. החגים הגדולים שעשיתי. אלה היו הקבוצות [שהשתתפו], מהם צמחו כבר הדברים האחרים. יום אחד בא אלי מעין השופט יזהר ירון [המלחין]… שהיה חבר שלי מילדות: 'ירדנה, בואי אלינו, ועשי לנו משהו אחר'… הם נהגו לעשות חגים בחדר האוכל, ואני הוצאתי אותם אל השדות, אל הגבעות, החוצה".

איזה חג זה היה?

 "זה היה חג הביכורים [עין השופט, 1943]. הכל [נחגג] בחוץ, בשדות, זה היה גם לפני דליה[7]. כשבאה גורית[8] עם [רעיון פסטיבל המחול ב]דליה, היא באה אלי ואמרה: 'את הריקוד הזה שלך מהחג, ואת זה ואת זה, אני לוקחת לי לדליה'. אמרתי: 'גורית, אני לא מייצרת ריקודי עם, ריקודי עם באים עם השנים, עם העם. אני לא עושה את זה, אלו יצירות שאני נותנת לקיבוץ'. לא הואיל כלום. היא לקחה את הריקוד שלי, שיר הלל, הכל בלבן, ובזה פתחו את כנס דליה הראשון. רציתי מאוד פרח בשיער, ולא היו להם חמניות בעין השופט. זה הפרח האהוב עלי, עין השמש אני קוראת לזה. אבל לקיבוץ דליה היה שדה מלא. בלילה קמתי עם חבר מעין השופט, עם מספריים, וגזמנו המון המון. היה ארכיטקט אחד ב[קיבוץ] דליה, גולי קראו לו, שאמר: 'יש לנו גנבת בסביבה פה, אני יודע אפילו את שמה, הגנבת ירדנה כהן, באה לקטוף לנו פרחים'. טוב, זאת היתה הלצה, אבל פתחו בזה את הכנס הראשון. אני אספתי את כל היונים מהסביבה, שיפריחו אותן באוויר, [כדי ש]השלום יגיע".

עוד מחכים.

 "הוא יגיע. אני עבדתי הרבה עם ערבים,  וגם ייסדתי בחיפה את הקשר בין נשים ערביות ויהודיות. זה התחיל בתל אביב, בביתו של ק. צטניק הסופר[9] . התחילו [להעביר] מפה לאוזן שאני עושה חגים בצורה… אה, יש לי סיפור אחר…

"כשהייתי בווינה היואתי באותו זמן אפרתיה, חברה שלי, האמא של עמוס גיתאי הבמאי, וחנק'ה, שהיתה רופאה מרחביה, שהיתה אחר כך רופאה ראשונה בעפולה. שלושתנו באולם הקונצרטים בפואייה, מדברות, מפטפטות. פתאום מופיע, אתן זוכרות מי זה חזן מהשומר הצעיר? נכנס גבר גבוה, יפה, והסתכל על  אפרתיה: 'אפרתיה, מה את לומדת?' –'פסיכולוגיה וספרות', השוויצה. הוא פונה אל חנק'ה: 'אני לומדת רפואה'. בסוף מסתכל עלי: 'מה את לומדת?' אני אומרת לו: 'אני…לומדת…ככה… ריקוד!' הסתכל עלי בבוז: 'מי צריך ריקוד בארץ? לפני מי תרקדי שם בכלל? אולי לפני בעלך!' [איזה] קיבוץ הראשון שהזמין אותי לעשות חג ולהופיע? משמר העמק. [ומי היתה] התלמידה הראשונה שלי? הבת של חזן. ככה זה התגלגל. אבל זה קוריוז מצחיק".

מה עשית בטקסים האלה, בחגים?

 "נניח ניקח את שער העמקים [חג העשור לשער העמקים, 1945]. באו אלי: 'תעשי לנו חג, בדרך שלך'. הייתי נוהגת לשאול: 'מה קרה פה לפני אלפי שנים, בהיסטוריה שלנו, על האדמה הזאת?' הם לא ידעו בדיוק. אמרתי: 'חכו, אני בערך יודעת, אבל מי שבדיוק יידע, זה חוקר הטבע, אבא שלי'. אז הוא אומר לי: 'תתביישי, את לא יודעת? שם היה סיסרא ויעל וכל הסיפור הזה'. בניתי את כל הסיפור הזה, עם המוסיקה, עם התלבושות, על ההרים והגבעות".

מי כתב את המוסיקה?

 "היו לי כמה מוסיקאים. חלק גדול כתב יזהר ירון. בוסקוביץ'[10], המלחין הגדול, הוא כתב לי את המוסיקה של הכליזמרים שלי, העביר את זה ל… לתווים, והסוויטה השמית שלו מושפעת מאד מהכליזמרים שלי… והחג הזה בשער העמקים, זה היה חג שכל הארץ נהרה לראות אותו".

זה היה חג הביכורים?

 "לא, יעל וסיסרא ודבורה, זה היה חג תנ"כי גדול".

ומי השתתף?

 "חברי הקיבוץ. עבדתי אתם ימים ולילות".

כמה זמן?

 "לפעמים חצי שנה, לפעמים יותר. ממש. אני יודעת שהיו מספרים הלצות על הגזבר של הקיבוץ, שהיה בתל אביב מסתכל על השעון [ואומר] ירדנה תכעס, אני צריך לחזור, יש חזרה (צחוק). וככה הייתי עובדת עד חצות הלילה, אחר כך חודשים חזרות בטבע, בטבע עצמו, ובסוף בטבע כשזה היה, גם בניתי איך הקהל עולה לחג. עולה עם חצוצרות, עם מוסיקה, עם עגלות ופרחים – עלייה לרגל לחג".

מי כתב את הטקסטים לחגים?

 "לקחתי את זה מהתנ"ך. אני כתבתי, ממש כתבתי, ולפי זה עבדתי, וגם הקראתי להם והסברתי להם את כל הדברים. אני גם זוכרת סיפור אחד מרתק, איך הגעתי לכלי נגינה חדש. כשהייתי גומרת את החזרות בטבע אמרתי להם ללכת לנוח, ואני הייתי שוכבת תחת איזה עץ ומנמנמת. קוצים על הראש, לא חשוב, מנמנמת. פתאום אני שומעת כלי מוסיקה נהדר, כלי מוסיקה שאין לי, שאף פעם לא שמעתי. אני מתרוממת, איש בדווי יפהפה רוכב על חמור ומנגן על כינור שיש לו רק מיתר אחד, רבבי קוראים לזה.

"אני ניגשת אליו, כמו שאבא שלי לימד אותי: קודם תגידי לו תבורך, ומה שלומך, כיף חלאק, כל הטקס הזה, ואני אומרת לו: 'אתה רוצה לתת לי את הכינור הזה?' ככה פשוט. אז הוא מסתכל: 'מה? אני אתן לך את הכינור? אני חי מזה, אני לא אתן לך אותו'". ככה בערבית כזה: לא! אחרי רגע הוא אומר לי: 'בואי הנה, אם תביאי לי גור כלבים אני אתן לך את הכינור'. זכרתי ש… (כל ילדי המשק שם היו הולכים אחרי, אל החזרות ואחרי, כל רגע  שהלכתי [היה] מאחורי גדוד, גדוד הילדים של המשק), זכרתי שהכלבה המליטה. באתי, ואני אומרת: 'אתם יכולים לתת לי גור אחד?' אז נתנו לי גור, ואני באתי אליו. הוא לקח את הגור, ואני כתבתי 'הגור נסע לארץ לא נודעת, ואני עם כינורו של דוד המלך חוזרת הביתה'.

"אחרי שנים עשו לי שם 'חיים שכאלה'. קמה אמא אחת ואמרה: 'את יודעת, הגור הזה, את לקחת מהבת שלי, היא בכתה נורא'. אמרתי: 'היא בכתה? בת כמה היא היום?' 'בת עשרים וחמש והיא בקיבוץ זה וזה'. צילצלתי לקיבוץ ואמרתי לה: 'אני מבקשת סליחה על מה שעשיתי אז'. היא ענתה לי: 'אני מתגאה שנתתי לך את הגור. את עשית חג גדול, אל תצטערי. הייתי נותנת לך את כל הגורים'.

"ועוד סיפור מרתק מחג. זה היה… בגניגר. חג המים בגניגר [1947]. לקחתי את בארות הפלשתים, בארות יצחק, שהפלשתים באים וסותמים להם את הבארות, אין מים. כמו שעכשיו, הלוא זה חוזר על עצמו. וחזרות אחרונות כמובן בטבע, לרגלי היער. אני עושה אתם חזרות ופתאום אני שומעת איזה רעש, כמו סוסים, גדוד, גדוד הולך. אני מסתכלת – ה'כלניות!' הבריטים. זוכרת את ה'כלניות'? מתקרבים. אני מסתכלת עליהם ואומרת להם: Please sit down, welcome! אתם עם של אוהבי תנ"ך, זה סיפור תנ"כי פה. והם ישבו באמת, ואני בקצב התופים צעקתי לחבר'ה: 'רוצו למשק החביאו נשק, רוצו למשק החביאו נשק'. הם הבינו, הם רקדו מהר, באמת הצילו את הנשק. זאת היתה 'השבת השחורה'. ואני אומרת להם: 'זאת כוריאוגרפיה, הם יחזרו מהצד השני' (צחוק). ואני, פתאום אני לבד. מה אני אעשה? מי יציל אותי עכשיו?

"פתאום בא איזה בחור עם מוטורסייקל, חטף אותי והביא אותי למשק. אחרי שנים  גם שם עשו 'חיים שכאלה'. סיפרתי את כל הסיפור, 'רוצו למשק החביאו נשק', אבל הסיפור שהציל אותי בחור עם אופנוע – זה לא נראה לי כל כך. קם חבר עם שערות לבנות: 'זה אני הבאתי אותך'… וככה יש לי כל חג סיפורים מופלאים".

ראית גם חגים שעשו אחרים?

 "גם לאה [ברגשטיין] וגם מתתיהו שלם אמרו לי תמיד: 'אנחנו עושים חגים, [אבל] את סגנון לגמרי אחר, את מושרשת בארץ'. הלוא אני פה מדורי דורות. לא רק מדורי דורות, יש סברה שהשבט שלנו, הכוהנים, אתם זוכרים את הזמרת דרורה חבקין? (אמא שלה בת דודה שלי. הסבא שלה והסבא שלי היו אחים ונולדו בירושלים). אמא של דרורה עשתה מחקר – הכוהנים לא עזבו בכלל את הארץ, כמו אנשי פקיעין, משפחת זינאתי, שכולם היו תלמידיו של אבא. זאת אומרת שאנחנו, אני מרגישה, אני גם אמרתי אז, נדמה לי שזה היה בסוזן דלל או במקום אחר, שבסולם יעקב עולים ויורדים מלאכים, ואם למעלה מלאכים ישאלו אותי: 'כבר עשית כל כך הרבה, מה את רוצה עוד?' – [ואני אענה] 'לחזור לארצי, לאדמתי, להתחיל הכל מחדש'".

ספרי על הסטודיו שלך, ירדנה. איך לימדת?

 "הסטודיו שלי זה כמו מקדש. רק מאז שקרה לי הניתוח הגדול, עם ה… פירקתי את הסטודיו. הלילה חלמתי על הסטודיו שוב. כל פעם אני רואה את הסטודיו, עם אווירת מקדש כזה, עם העץ. אחד הנגנים שלי זרק פעם גרעין של תפוז לאדמה על יד הסטודיו, וצמח חושחש שנתן אשכוליות נהדרות. כל שנה עשרות אשכוליות".

איפה היה הסטודיו?

 "ברחוב גולומב על יד הבהאים. ולשם באו [תלמידים] מכל הארץ. לפעמים [הגיעו] גם לסדנאות מגרמניה, הגיעו מאנגליה, תלמידים מארצות הברית… בסטודיו – נניח ששיעור מתחיל, נניח בשלוש. אני כבר בשתיים עשרה וחצי, שתים עשרה, הייתי יושבת בשקט, לבד- לבד, על יד העץ, מה הוא יזרוק לי היום? … ואסור היה לאחר, כמובן. הרבה ילדים שהיום מבוגרים מאוד סיפרו לי שכשהם איחרו רגע, הם לא העזו להיכנס. הם הציצו דרך חור המנעול. זה קהל שחונך לתרבות על ידי ריקוד. והאווירה בסטודיו הזה היתה מלאה יצירה".

את יכולה לתאר לנו שיעור?

 "לא, זה אי אפשר. אני יכולה רק לתאר את השיעור האחרון. הלוא אני לא עבדתי כל הזמן, והכל פוזר. הדברים פוזרו בין שתי תלמידות שלי, רקדניות: הילה, שהיא מהשרון נדמה לי, ומירי אלון, שקוראת לעצמה רקדנית בטן, אבל עושה את רוב הדברים מהסטודיו. השיעור האחרון, זאת היתה הפעם הראשונה שנתתי שיעור אחרי כל מה שקרה. היתה הסערה הגדולה, אתן זוכרות? סערה וגשם נורא. כמה ימים זה היה. והן באו. למה באתי? כי האחדות שנשארו לי, איזה עשר, כל יום צילצלו: 'בואי כבר, בואי, לא חשוב מה'. באתי, והתחלתי בסערה.

"אמרתי: 'האמנות משקפת את המציאות. סערה'. הן התחילו לנוע כסערה, עץ ברוח, סערה, רוח אימים, מהמלה רוח, רוחות סער, שאר רוח, כל מה שיש במלה רוח, השראה. והן עשו את זה, ובסוף גמרנו – רוח, רוח מעל, רוח הקודש, וזה הפך לתפילה. והתפילה הזאת קירבה את האנשים אחד אל השני, קודם יד אחת, שנייה. בסוף אמרתי: בלי כלום. התפילה בלב. המבט לאן? עמדה קבוצה בתפילה עמוקה, שממש היה אפשר להאמין לה.

"את זה גם לימדתי כשהיו לי ילדים תמיד בסטודיו, מאות אלפים, שקודם כל רואים את הדברים הטובים. תמיד היתה ביקורת על ריקוד של ילדה: 'מה ראית? קודם תגידי מה היה טוב ורק אחר כך מה אפשר לשפר'. ובדרך זו הם גדלו. אני פוגשת תלמידות כאלה עד היום: 'אנחנו מ[הסטודיו ב]רחוב ירושלים…' אני פוגשת אפילו פה אנשים, שלמדו אצל אבא שלי. גם אמא שלי היתה מורה".

איך את מרגישה היום את ההשפעה של כל מה שעשית במשך השנים? את כל העבודה עם עצמך, את העבודה שעשית בקיבוצים? איך את מרגישה שזה נמשך, שזה משפיע היום?

 "אני יודעת שבזמנו בניר דוד, צילה (את זוכרת אותה?), שלמדה אצלי שנים, המשיכה את החגים שלי. בהרבה מקומות עוד מנסים. אבל חגים כאלה תנ"כיים גדולים? הם אפילו לא יודעים תנ"ך! אבל זה לא משפיע עלי. אני יודעת שעשיתי את שלי, אני רואה את זה כאילו כרגע, גם את הבריטים האלה, אני רואה את זה, הנה, הנה, זה על ידי. אני חיה את זה כל יום מחדש. אין לי גם ביקורת למה זה לא אצל אחרים. זהו".

ומה את חושבת על מחול כיום?

 "זה תלוי מי. המחול היום, מה שחסר בו, לכולם… זה מה שאמרתי על פלוקה בזמנו. המחול האמיתי, לא באלימות, לא הרעש הגדול אלא המחול שיש… גם פרח רוקד, גם דבורה רוקדת, כל הטבע רוקד – זה חסר לי במחול, הרגשת הריקוד האמיתי. אצל רמי באר הרבה פעמים יש. טוב, הוא בא מיהודית [ארנון], יהודית גדלה אצלי. כשאני רואה ריקוד ממש לא שאני אומרת זה טוב, אני מרגישה אותו, כאילו אני בתוך זה. כשמשהו לא… זאת התקופה, שיקוף התקופה".

והדרך הזאת של האימפרוביזציה שבה לימדת, שבעצם יושבים בסטודיו ואת מנחה אותן…

 "אני לא מראה אף פעם".

לא מראה. מנחה בדיבור?

"הן עובדות בלתי רגיל. יש לי דרך בכמה מלים להוציא מתוכן את כל מה שיש בהן. את הפתוח ואת הסגור. אני אומרת פתאום לקבוצה: 'אתם לפני שער נעול!' העבודה לפני שער סגור. יש חוויות בלתי רגילות. אחת מהן שחזרה בתשובה נעלמה לי, הבת של שחקנית התיאטרון נאוה שרף (זוכרת אותה?) באה אלי עם שרוולים, עם ה… באה אלי הביתה: 'כשאת נתת לנו נושא לפני שער נעול, את פתחת לי את השער אל הדרך הזאת'. אני אומרת, אני פתחתי דרכים לכל אחת לדרך שלה.

"רקדנים אמיתיים זו מתנה מאלוהים, זה יש מעט. אבל לרקוד, לחולל, צריך כל אחד. זאת שפה. אמרתי גם פעם בהרצאה, וגם לילדים, כשילד כותב 'אמא' – ע' מ' ע' – תנו לו, כי הוא צועק אמא מתוך הלב. את הטכניקה של א' מ' א' הוא ילמד אחר כך. קודם תנו לו את הביטוי שלו".

כשהופעת השתמשת גם באימפרוביזציה?

 "לא. יכולתי לעבוד על מחול אחד שנתיים, אבל אז הוא היה כמו תווים. כל פעם ההתרגשות היתה מחדש. כל פעם יותר גדולה".

מה היו הנושאים של הריקודים?

 "אה, יש לי הרבה תוכניות: חנה בשילה, שיר השירים [חוה בגן עדן, אשת לוט, בת יפתח והגר], התימהוני – זה בא בהשפעת זלמן וקלמן החריגים, המון המון נושאים".

ועבדת פעם בקבוצה?

 "אף פעם לא".

כשיצרת את הריקודים שלך, הרוח והרגש היו במרכז. אבל הרפרטואר של התנועות, אילו תנועות עשית? איך פיתחת אותן?

 "הן באו מעצמן, והן הפכו לדרך. כל פעם כאילו זה פרץ…"

מהגוף שלך?

 "זה פרץ. זה מה שהיה באמת מופלא אצלי, זה פרץ מהגוף. תגליות פנימיות, שמהרוח עברו אל הטכניקה".

ועניין אותך שהרגל תהיה יותר גבוהה? איך לימדת את הגוף את הטכניקה?

 "זה הגיע. האדמה. הקשר לאדמה, הקשר לגובה, הקשר לטבע. הטבע הלא זה רקדן גדול מאוד. אני גם אמרתי פעם: אני לא זקוקה לנושאים, בסוף – לשום תנ"ך. זרקו אותי לבדווים במדבר, אני ארקוד כמו אישה במדבר, קצב מדברי, שימו לי תוף על ידי – ואני רוקדת".

*הראיון נערך ב- 13 נובמבר 2009, בדירתה של ירדנה כהן בבית הורים אלישע, חיפה. תמליל: איריס לנה

הערות

[1] ב-1937 התקיימה בתל אביב תחרות ארצית של רקדניות, שבה זכתה ירדנה כהן בפרס הראשון על ריקודיה מחול החתונה, המקוננת, בעלת האוב ונער מן הכפר.

[2] מרי ויגמן (Wigman, 1886-1973) היתה רקדנית, כוריאוגרפית, מורה ויוצרת רבת השפעה בזרם המחול האקספרסיוניסטי הגרמני שפרח בין שתי מלחמות העולם. היתה תלמידה ואסיסטנטית של רודולף פון לאבאן (Laban).

[3] גרט פלוקה (Palucca, 1902-1993) היתה רקדנית ומורה בזרם מחול ההבעה האקספרסיוניסטי. היתה תלמידה של מרי ויגמן.

[4] אודיי שנקר (Shankar, 1900-1977) היה רקדן וכוריאוגרף ממוצא הודי, שאימץ טכניקות של מחול מודרני מערבי. בשנות ה-20 וה-30 סייר באירופה ובארצות הברית עם להקתו ויצר תהודה גדולה למחול ההודי.

[5] מסכתות החג שירדנה כהן יצרה בקיבוצים בשנות ה-40 וה-50.

[6] גרטרוד בודנוויזר(Bodenwieser, 1890-1959)  היתה רקדנית, מורה וכוריאוגרפית שנולדה בווינה ופיתחה שיטה של ריקוד והוראה של מחול "חופשי".

[7] פסטיבל המחול בדליה בשנת 1944, היה הראשון מבין חמשת הפסטיבלים שעסקו בריקוד עם ישראלי.

[8] גורית קדמן (1987-1897), או בשמה הקודם גרט קאופמן, נולדה בגרמניה ועסקה בגימנסטיקה. בישראל עסקה בהנחת היסוד למחול העם הישראלי ביישוב, במדינת ישראל ובתפוצות. ב-1944 יזמה את הכינוס הראשון לריקודי עם בקיבוץ דליה ובכך עיצבה את תבנית כנסי המחולות הארציים.

[9] ק. צטניק (2001-1909) הוא שם העט של סופר השואה יליד פולין יחיאל דינור (פיינר).

[10] אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' (1964-1907) כתב בשנות ה-40 את הסוויטה השמית, שיצר בהשראת מוסיקה ששמע מלהקתה של ירדנה כהן. בסוויטה יש מוטיבים מקוטעים ברוח של אימפרוביזציה מזרחית ופסנתר שנשמע ככלי פריטה או כלי הקשה מהמזרח התיכון.