הפרה-היסטוריה

בסערת רוח פוסעת פרופ' חסיה לוי-אגרון במסדרונות משרד החינוך; צלילי הצמידים הרבים שלזרועה, העקבים הדקים הננעצים בנחישות ברצפה, מעידים שהיא לא תוותר. זה עתה יצאה מחדרם של המפקחים על החינוך המוסיקלי, עמנואל עמירן ובן ציון אורגד (באותה עת היו לימודי המחול באקדמיה תחת פיקוחם), שם שמעה תשובה שלילית: אין הסכמה לתת הכרה למגמת המחול בתיכון שליד האקדמיה בירושלים. אבל ממש כמו באגדות, בעוד מוחה טרוד בחיפוש פתרונות, פוסע מולה ידיד ותיק. זהו שלום חרמון, באותה עת סגן המפקח הארצי על החינוך הגופני. לשמע תסכולה ואכזבתה אין הוא מהסס לרגע ושואל, "מדוע לא תעברי אלינו?" כוונתו, כמובן, לפיקוח על החינוך הגופני ברשות הספורט. ואכן, כעבור זמן לא רב, לאחר שחרמון מתמנה למפקח הארצי על החינוך הגופני (ב-1974), עובר המחול לרשות הספורט. מגמת המחול הראשונה בבית ספר תיכון הוקמה וקיבלה הכרה ארבע שנים מאוחר יותר. פרופ' חסיה לוי-אגרון מימשה עוד חלום ציוני.

מגמת המחול בראשיתה לא היתה דומה למגמה שאנו מכירים כיום. "בשנת 1962, בהיותי בת 15", מספרת טלילה לחמן, בוגרת המחזור הראשון של מגמת המחול, "הצטרפתי לבית הספר התיכון שליד האקדמיה. היתה בו אז רק מגמת מוסיקה. מצאתי שם ילדים ממש מיוחדים, יוצאי דופן ובעלי כישרונות –  כנרים, צ'לנים ופסנתרנים. בין אלו היו גם כמה פליטים מבתי ספר אחרים. משרד החינוך טרם נתן את הכרתו למגמת מחול ולכן היה עלינו ללמוד את כל מקצועות המוסיקה: סולפג', הרמוניה וכו'. היינו חייבים בשיעורי פסנתר והיה לי כל כך קשה. מזלי שהיה לי חבר פסנתרן, אשר עזר לי בכל תרגילי ההרמוניה. הלימודים התנהלו בבוקר, ואחר הצהריים רקדנו אצל חסיה פעמיים בשבוע" (ציטוט מתוך בן-צבי , 1996).

שלום חרמון פורש לגמלאות בשנת 1980, אולם ממשיך את עבודתו במשרד החינוך בהתנדבות. חזונו: המחול בחינוך במדינת ישראל יהיה מעתה חלום שיש להוציאו אל הפועל. ואכן, בשנת 1982 מגישות שלוש מגמות את תלמידיהן לבחינות הבגרות. חרמון פועל לקידום המחול בחינוך מתוך אהבה רבה לנושא ובמעורבות אישית נמרצת. הנהלת רשות הספורט תומכת ועוזרת מאוד, כפי שמעידה  נורית רון, כיום מפקחת מרכזת ראשית (מפמ"ר) על אמנות המחול במשרד החינוך. במשך שנים מתלווה רון אל חרמון בעבודה השוטפת ובוועדות השונות הדנות בקידום נושאים הקשורים למחול בחינוך. ב-1989 מעניקה המזכירות הפדגוגית הכרה למחול כתחום פיקוח מקצועי ברשות הספורט. רון מתמנה למפקחת ארצית על הוראת המחול בבתי ספר בשנת 1993. זמן רב היא עובדת לבד, ללא כפיפים ועוזרים, מפאת חוסר תקציב. אט אט היא מקבלת תקציב להעסקת מדריכים מקצועיים. בשנת 1995 המוסדות להשכלה גבוהה מכירים במחול כמקצוע מוגבר בבגרות, הראוי לבונוס כשאר מקצועות האמנות. בשנת 2000 הפיקוח על המחול מצטרף למזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומקבל עצמאות ניהולית.

התבוננות בתאריכים מראה עד כמה איטית ההתפתחות של התחום במערכת החינוך. כל הישג, ולו הקטן שבהם, הוא תוצר של מאבק עיקש, מתמיד ומתמשך להשגת הכרה. זהו מסע של שכנוע, שבמרכזו הסברים על חשיבותה של אמנות המחול לחייו של הילד הרך בגן הילדים, המתבגר בבית הספר והבוגר בתיכון.

חלומה הגדול של חסיה לוי-אגרון היה מאז ומתמיד לקבל הכרה ממשרד החינוך, כך שהמחול ייחשב שווה ערך למקצועות האחרים הנלמדים במסגרת הרגילה בבתי הספר היסודיים. היא ראתה בעיני רוחה מציאות שבה כל ילד וילדה, החל בכיתה א', לומדים מחול בדיוק כפי שלומדים ציור, מוסיקה או כל מקצוע אחר. לדאבוננו, אף על פי שמחקרים רבים העוסקים באינטליגנציות מרובות הצביעו על כך שראוי שאמנות המחול תהיה מנוף לעיצוב אישיותו של הילד במערכת החינוך – אין הדבר כך. אין ספק, שמצב זה מעיב על התפתחות המקצוע בחינוך הפורמלי. פעמים קרובות מדי מחליטים מנהלי בתי ספר להכניס את המחול למוסד שבפיקוחם כתוצאה מעמדה אישית, שאינה נשענת בהכרח על ידע או הבנה, אלא על יד המקרה; לפעמים נתקלים במנהלים בעלי זיקה למחול, שפועלים מתוך הכרה בתרומת המקצוע לחיי בית הספר, וכך נכנס המחול בדלת הצדדית למערך הכולל של הלימודים והפעילויות במוסד חינוך מסוים.

בימים אלו, לאחר שנפגשתי עם המפמ"ר נורית רון, חשבתי בלבי: מה בעצם השתנה מאז ועד היום? לרגעים היתה לי הרגשה שאנחנו נמצאים ממש באותה נקודה. בחדר קטנטן המחולק לשניים יושבת המפמ"ר למחול, ואתה, בחלק השני של החדר, מסתופפים שישה משוגעים לדבר. אחת מהם היא עודדה כרובי, המתנדבת הנצחית הנפלאה, המשרה אווירה שכאילו יצאה משירי ארץ-ישראל היפה והנשכחת של פעם. כולם טורחים כמו בכוורת דבורים (כמעט בהתנדבות) לקידום המחול בישראל. עד מהרה התמונה מתבהרת, ומתברר כי השטח רוחש והפעילות איננה פוסקת לרגע. רון מספרת בלא מעט גאווה, שכיום פועלות כ-50 מגמות מחול בחטיבות העליונות וכ-30 מגמות כאלה בחטיבות הביניים. מספר התלמידים בכל אחת מהמגמות נע בין 20 ל-200 ויותר. מגמות המחול פזורות בערים, בהתיישבות העובדת, ביישובים קטנים ובמגזר הדתי בכל רחבי הארץ.

 ראיון עם נורית רון

מהי התפישה הרעיונית של תחום המחול במערכת החינוך?

"ראשית עלי לציין, שהרצון שלנו לראות את המחול נכנס למערכת החינוך כתחום לכל דבר ועניין, שיש לו אג'נדה בהקשרים של חברה, תרבות ואמנות ושהופך לחלק מליבת התחומים הנלמדים מהגן, דרך החינוך היסודי וחטיבת הביניים ועד התיכון, אינו עוד חלום – זו עובדה קיימת. התפישה הרעיונית של תחום המחול במערכת החינוך בנויה משתי גישות, המשלימות זו את זו:

"1. מחול לכל – מכוונת לכלל התלמידים במערכת החינוך. גישה זו מאפשרת השתתפות של בני כל הגילאים מכל המגזרים בפעילויות מחול בסוגות השונות ברמות מגוונות, כולל תלמידים שאינם בעלי מיומנויות ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים.

"2. מחול כתחום התמחות – העמקה ולימוד מובנה של התחום כמקצוע בחירה לתלמידים המעוניינים בכך".

על מה אתם שוקדים בימים אלו בפיקוח על המחול?

"אנחנו קודם כל קהילה מיוחדת במינה, קהילת לומדים. זאת קהילה של מורים ורכזי מחול, העוסקים בעשייה המחולית מתוך תשוקה, להט והתלהבות. ועדות המורכבות ממורים לכל מקצוע ומקצוע (בלט קלאסי, מודרני, קומפוזיציה, מוסיקה ותולדות המחול) עסקו ימים רבים בפיתוח ובכתיבה של תוכניות לימודים חדשניות ועדכניות. מטה הפיקוח שוקד על קידום ההוראה ועל הובלת פורומים מקצועיים, חינוכיים, אקדמיים ומחקריים בתחום המחול בסוגות השונות. המטה יוזם ימי הדרכה, קונגרסים, ימי עיון ואירועי מחול ושותף בתוכניות להכשרת מורים ובפרסום כתב העת פרימחול.

"אין ספק שגולת הכותרת הן מגמות המחול. מגמת המחול היא כעין מחולל חברתי בעל השפעה גבוהה מאוד. הבנו את העוצמה של מגמות המחול. הציפיות שלנו הן שהמגמות יעסקו במיצוי המצוינות ויצמיחו מורים למחול, חוקרים באקדמיה, רקדנים, כוריאוגרפים וצופים משכילים".

 פעילות המחול בארץ הכפילה את היקפה בעשור האחרון. יוצרי מחול ישראלים מצליחים בחו"ל יותר מאמנים מכל תחום אחר (דו"ח פילה, 2009). באיזו מידה אמנות המחול במערכת החינוך תורמת לפריחה זו או משפיעה עליה? האם גם למערכת החינוך יש יד או רגל בכך?

מגמת המחול בתיכון  שליד האקדמיה בירושלים

מגמות המחול צמחו והתפתחו לגן בוטני מלבלב, המצמיח שלל מינים, צורות וצבעים. בחרתי להציג את מודל ההתפתחות של מגמת המחול בתיכון שליד האקדמיה בירושלים משני טעמים. הראשון נובע מהיותה המגמה הראשונה שקיבלה הכרה ממשרד החינוך; השני נעוץ בשותפות הפעילה שלי בקידומה ובעיצובה בשנים האחרונות. ב-1993 הוזמנתי לרכז את החטיבה הצעירה, וב- 2000 מוניתי למרכזת המגמה כולה. כבר בראשית הדרך סימנו מגמות המחול בתיכון שליד האקדמיה בירושלים ובבית הספר תלמה ילין את הרמה המקצועית של המגמות בכל הארץ.

טליה פרלשטיין, שהיתה שנים רבות מרכזת מגמת המחול בתיכון שליד האקדמיה, מספרת: "בשנת 1974, כאשר מגמת המחול בירושלים קיבלה את הכרתה הרשמית, בית הספר נוהל על ידי מר צבי הילמן ז"ל. זה היה בית ספר ארבע-שנתי וכל ילד התקבל אליו בשמחה, ללא מיון מוקדם. הילמן ראה בחינוך אתגר הומני גדול. הוא האמין בכוחו של החינוך בכלל, ובכוחם של המוסיקה והמחול בפרט, לגרום לשינוי ולצמיחה אישית. סיפוק רב חש כאשר איתר ילדים במצוקה, הכניס אותם לבית הספר ואיפשר להם לגדול ולהתפתח".

ב-1980, עם כניסתו של עודד שור ז"ל לתפקיד מנהל בית הספר, לבשה המגמה לבוש חדש. בית הספר נהפך מארבע-שנתי לשש-שנתי, ומאותה שנה היה מיועד לילדים מצטיינים באמנות המחול או המוסיקה, שגם מגלים יכולת גבוהה בתחום העיוני. כתוצאה מכך עלו דרישות הקבלה. בית הספר קיבל ממנח"י ("מינהל חינוך ירושלים", המשותף לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך) מעמד על-חטיבתי, שבזכותו יכלו להתקבל אליו תלמידים בעלי נתונים מתאימים מכל רחבי ירושלים ומהארץ כולה. בעקבות השינוי המהפכני בתפישת אופיו של בית הספר, הוחלט כי הוא יפתח ככל האפשר את בעלי הכישרונות וייצור בעבורם מסגרת ההולמת את כישרונם. לשם כך היה דרוש שיתוף פעולה מלא בין הלימודים העיוניים ללימודים האמנותיים בבית הספר. בית הספר ראה בתלמיד שלמות אחת ודאג באופן אינדיווידואלי לכל אחד מחניכיו. האווירה התרבותית בנתה אקלים תומך ומלא גירויים לתלמידים. בתוך היעדים הכלליים האלה של בית הספר, חתרה מגמת המחול לקראת התמקצעות. בתוכנית הלימודים הושם דגש על:

1. פיתוח המיומנויות הטכניות של התלמידים בסגנון הבלט הקלאסי והמודרני, לצד פיתוח היכולת היצירתית בשיעורי אימפרוביזציה וקומפוזיציה.
2. ביצוע רפרטואר מגוון, באמצעות סדנאות רפרטואריות שבהן עסקו התלמידים בלימוד של שחזורים מתוך היצירה הקנונית. כוריאוגרפים הוזמנו ליצור עבודות מקוריות לסדנאות אלה.
3. נסיעה של תלמידי כיתות י"ב לחו"ל, לצורך היכרות עם בתי ספר ולהקות באירופה (ביניהן תיאטרון המחול ההולנדי של יירי קיליאן, בית ספר מודרה בבריסל, הפלייס בלונדון). חוויה זו הציבה לתלמידים קנה מידה בינלאומי, לצורכי עבודה והתמקצעות.
4. קיום מפגשים עם תלמידי מגמות מחול נוספות בארץ. בשנים הראשונות התארחו תלמידי המגמות בירושלים, ולאחר מכן באירועים שיזמה נורית רון. "הפכנו את תלמידינו, קודם לכל, לקהל שוחר מחול", אומרת פרלשטיין.

"תופעה ייחודית נוספת שתרמה לבית הספר", מציינת פרלשטיין, "היא מערכת הקשרים שנרקמה, מתוך כבוד והדדיות, בין התיכון שליד האקדמיה למרכזי המחול הגדולים בירושלים – להקת הורה ירושלים ומרכז המחול מחולה. בזכות קשרים אלו זכינו בקבוצת בנים נכבדה בכל מחזור". היא מוסיפה שמאז כניסתה של רון לתפקיד, תחום המחול הלך והתרחב וקיבל הכרה רבה בשטח. ככל שהפעילות גדלה והתפתחה, יזם המשרד פעילויות מרכזיות שאיפשרו לתלמידים להיפגש הן כמבצעים והן כצופים.

לזכותו של משרד החינוך ראוי לציין, שהוא קיבל בברכה יוזמות מגוונות שצמחו במגמות השונות. לכל מגמה בכל מקום בארץ ניתן החופש לעשות כרצונה, וכך התאפשר לכל אחת מהן לפעול מתוך צרכיה ובהתאם למאפייניה הייחודיים. מגמות המחול נצבעו בגוונים שונים. חלקן פועלות כמגמות מקיפות ומקצועיות, עם תוכנית לימודים של 30-28 שעות שבועיות, ואחרות עובדות במסגרת 15-7 שעות שבועיות ומאפשרות למגוון רחב יותר של תלמידים ללמוד את אמנות המחול. רון דאגה שהמחול ייחשב מקצוע מוגבר ומוכר באוניברסיטאות, כלומר, מקצוע הנלמד בהיקף של חמש יחידות המובאות בחשבון בשקלול ממוצע הבגרות של בוגרי המגמות. הכרה זו, אשר הושגה בשנת 1995, תרמה לנכונותם של הורי התלמידים להסכים ולהשקיע משאבים כלכליים גדולים, בלי להרגיש שילדיהם מבזבזים את זמנם במקצוע שאינו נחשב לשם קבלה לאוניברסיטאות.

חשוב לציין את התפקיד החשוב שיש למגמות המחול באנרגיה הכלל בית ספרית. רבים מהמנהלים מעידים כי היצירתיות, ההתמדה, המעורבות וההשקעה המאפיינות את תלמידי מגמות המחול משפיעות על אופי לימודיהם בכל המקצועות, וכך נוצרת מנהיגות חיובית התורמת רבות לבית הספר מבחינה חברתית ועיונית. מעבר לכך, התלמידים האחרים צופים מדי שנה במופעים של מגמת המחול וכך הם לומדים לחוות אירועי מחול מתוך מעורבות ופתיחות רבות יותר ולחוש פחות ניכור כלפיהן.

מגמות המחול הוכיחו את עצמן ככוח משמעותי בהתפתחות המחול האמנותי בארץ. במגמות שתוכנית הלימודים שלהן מכוונת להכשרת אמנים מקצועיים ניכרות תוצאות ההכשרה. רבים מבוגריהן משתלבים כרקדנים וככוריאוגרפים בלהקות מחול בישראל ובחו"ל. דור ההמשך מגיע למוסדות להכשרת מורים. רבים מבין רכזי המחול הם בוגרי האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים וסמינר הקיבוצים, מוסדות אקדמיים שקיבלו על עצמם את תחום החינוך לאמנות המחול כמטרת על ושמשקיעים בתחום זה את כל מאודם. בזכותם המגמות מגיעות לפריחה שאנו עדים לה כעת.

פרויקט "מדור לדור"

פרויקט "מדור לדור" הוא פרי של שיתוף פעולה בין הפיקוח על המחול (רון), הספרייה למחול (פרלשטיין) ומינהל התרבות (נילי כהן), שהעמיד משאבים לפרויקט. פרויקט זה מאפשר לתלמידי מגמות המחול להתוודע ליוצרים שהשתתפו בפרויקט "הרמת מסך". במסגרת זו השתתפו התלמידים בסדנאות עם יוצרי "הרמת מסך" וצפו במופעים. שיתוף הפעולה מינף את קהל הצופים ב"הרמת מסך".

הפרויקט יצר שינוי בשני כיוונים: האחד – מעורבות של בוגרי מגמות המחול כרקדנים בלהקות הצעירות; השני – הזמנת יצירות של הכוריאוגרפים על ידי מרכזות המחול. הפרויקט, פרי יוזמתה של פרלשטיין, שגם מנהלת אותו, פעל בירושלים ובתל אביב בשנים 2005-2001. בשנים האחרונות הוא שינה צורה וכיום מפעילה אותו עמותת הכוריאוגרפים.

זיקות גומלין בין מגמות המחול לבין יוצרים

ראיונות שערכתי  עם נועה ורטהיים, שלי השחר וימית הולי אור שפר מאירים זיקות גומלין חשובות בין יוצרי המחול למגמות המחול.

 נועה ורטהיים, המנהלת האמנותית של להקת ורטיגו: "זה שנים מתקיים דיאלוג מרתק בין מגמות המחול והלהקה. אנחנו מקיימים מבנה יפה של פעילות, שבו התלמידים מגיעים אלינו  (לפעמים לשהות ממושכת של כמה ימים בירושלים או בכפר המחול בנתיב הל"ה), מקבלים שיעורים מתוך עקרונות הלהקה, לומדים רפרטואר ופוגשים את הלהקה בחזרות. לאחרונה המפגש מתרחב ועוסק גם בנושאים חינוכיים וערכיים כמו אקולוגיה. מלבד העיסוק בגוף, הפעילות מיועדת לעורר מודעות אמנותית לסביבה ולהגביר את המעורבות החברתית, מתוך אחריות לכדור הארץ. התלמידים מפתחים קשר מיוחד במינו, קשר אישי עם הרקדנים. יש שהתלמידים מרחיבים את תחום ההתנסויות שלהם ומעמיקים בכך לאורך זמן. התלמידים מתחילים לזהות סגנונות ומפתחים יכולת הזדהות כזאת או אחרת. אני רואה בקשר הזה ברכה גדולה לכולם".

שלי השחר, מרכזת מגמת מחול בבית הספר "הרצוג" בכפר סבא, מזמינה מדי שנה יוצר ישראלי לשחזר קטעים מעבודתו בעבור תלמידי המגמה. "בעבר התארחו במגמה יוצרים כמו יורם כרמי, ברק מרשל, רועי אסף, נדר רוסנו, עידו תדמור, מיכל הרמן, להקת ורטיגו ואחרים. פעילות זו מדרבנת מאוד את התלמידים לצפות בהופעות של היוצרים והרקדנים שעמם עבדו במגמה. השפה התנועתית בעבודותיהם של התלמידים מתעשרת בעקבות המפגשים הללו. אין להתעלם גם מן העובדה שפעילות זו מפרנסת לא מעט כוריאוגרפים ורקדנים".

ימית הולי אור שפר, מרכזת מגמת המחול בבית הספר לאמנויות בירושלים: "אני בוחרת לחשוף את תלמידי המגמה ל'הרמת מסך' ומזמינה לעבודת סדנה את אחד האמנים שהתלמידים צפו בעבודתו. הזמנו את יסמין גודר, את עמית ויערה ואחרים. העבודה עם האמנים היא חוויה שמעניקה לתלמידים השראה; החשיפה יוצרת גירוי ליצור ומלמדת שאפשר לעבוד גם בהרכבים קטנים ולאו דווקא במסות של רקדנים. ההתנסות גם הופכת את התלמידים לאנשים ביקורתיים יותר ולצופים אקטיביים".

ביבליוגרפיה

בן צבי, לאה. "חלומה הציוני של חסיה לוי-אגרון", 1996), ספר לחגיגות 50 שנה לאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

דו"ח פילה לשנת 2009, המופק בהזמנת מינהל תרבות.