לרגל השקת DVD של שמונה עבודות מיצג מהשנים 2000-2005 של האמן הדס עפרת, הוזמנו אמני מיצג, תיאורטיקנים ואוצרים לשאת הרצאות קצרות (שתי דקות כל אחת) בנושא "הגוף הוא פוליטי"; כלומר, להתייחס אל גופו של המציג, לחשיפה, לציבוריות, להעדר אינטימיות של הגוף, לשימוש בגוף כחומר בעת ביצוע פעולה אמנותית, בייחוד בהקשר של פרפורמנס. גלית אילת, דוד בהר-פרחיה, אריאל בת-גל, תמר גטר, בוּקי גרינברג, אוֹרי דרומר, דרור הררי, גדעון עפרת, קַרין מנדלוביץ' ובני קוֹרי נענו לפנייה. ארבע הרצאות קצרות מובאות בזאת לצד תיעוד מצולם של המיצגים של הדס עפרת.

כמה מילים על הגוף /הדס עפרת

כמה מילים על הגוף: מה אנחנו לא עושים למענו? בוקר וערב אנו מענגים אותו, מאכילים ומשקים אותו, רוחצים ומבשמים, מעתירים עליו אהבה, מלבישים ומאפרים. בקיצור, אנו משתדלים לרצות אותו. לעתים מענגים ולעתים סובלים בעונג (שומרים משקל, בונים גוף), כמו מקריבים למען המולֶך. המולך הוא הגוף. ככל שגדלה תודעת ערך עצמנו, אנחנו הופכים להיות שבויים שלו, שבויים בכלוב של הגוף שלנו.

 פֶגי פֶלאן (Peggy Phelan), התיאורטיקנית של הפרפורמנס, כתבה, שהפרפורמנס מסמן את אובדנו של הגוף. בעת ביצוע הפרפורמנס הקהל הופך להיות עֵד למעין פולחן מוות, עֵד למותו של האינדיווידואל. הפרפורמנס, שמחפש מטבעו את נקודות החיכוך עם החיים, כלומר עם המוות, מוצא אינסוף אמצעים לעמוד במגבלות, במצבי-סף רגשיים, בחציית נורמות של מקובלוּת, לפעמים גם בהתעמרות פיזית בגוף. אנחנו הפרפומרים, גיבורים גדולים, מאמנים את עצמנו, כך אני מאמין, כנגד פחד המוות שלנו, ומוכנים אף לערטל את הפחד הזה אל מול הקהל שלנו. אנחנו ממירים את הקופסה השחורה של התיאטרון בפיפ-שוֹאוּ של העלטה.

 במסגרת "שפת אם", פרפורמנס שביצעתי בברלין בנוכחות של כאלף איש, תליתי את עצמי הפוך, כלומר כפתתי את כפות רגלי למנוף, המשמש אותי בדרך כלל להרמת פסלים בסטודיו. הייתי לפֶסל של עצמי.

הפרפורמנס מתחיל. שום דבר לא קורה. רק קולה של אמי שרה שירי ערש ביידיש נשמע מרמקול שמחובר לטבורי. אחרי כעשרים דקות אני מתחיל לחוש דקירות. הרגליים מתחילות להירדם. עוד כמה דקות חולפות… סביב העיניים והרקות מתהדקת לה חגורה דמיונית. הגבינים מתנפחים. הראש מתמלא דם. זה הרגע שבו אני נסוג פנימה. אני רואה את הקהל הפוך. מוזר, הבירה לא נשפכת מספלי הזכוכית… שום דבר לא נראה עכשיו מוזר. עוד פנימה. התודעה משייטת לה באוויר כמו דאון. אני מתבונן בעצמי כאילו אני הופך להיות הוא. הגוף כבר לא שלי. ומה אכפת?!

 זה הרגע הגורלי, הרגע שבו אתה חייב לשלוט בחוקי המשחק. לא לחצות את קווי המגרש. אתה לא אמפתי, מאבד עניין. זה הרגע שחייבים להפסיק את הפעולה ולהוריד את עצמך לפני שזה יהיה מסוכן!

 ברגע שאחרי – תמיד יש מי שיפנה וישאל: לא כאב? זה לא היה קשה? וכשאני מסתגל ומצליח לחבר תודעה למחשבה, לדיבור, אני עונה: איזו הקלה! כמה ריק וקל היה לרגע, בלעדיו.

הגוף והתנ"ך / גדעון עפרת

א. מדהים ובלתי מדהים כאחד: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך. אני חוזר: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך.

 ב. המילה העברית "גוף" יסודה במילה הארמית "גופא" וראשית הופעתה במקורותינו היא בתלמוד (ערבית: גִ'יפָה).

 ג. לעומת זאת, המילה "גוף" חוזרת 92 פעם ב"ברית החדשה", על פי רוב בהתייחס לגופו של ישו.

 ד. התנ"ך מכיר רק את המילה "גופה", במשמעות של גווייה: "וישאו את גופת שאול ואת גופות בניו" (דברי הימים א', 10, 12).

 ה. חרף כל האמור, המילה "גוף" מציינת בשפה העברית עיקרו של דבר: "גופו של דבר", "לגופו של עניין". אף האני מזוהה בעברית עם גוף: "גוף ראשון", "גוף שני" וכו'.  גם העצמי מזוהה בעברית עם גוף: "הוא גופו" פירושו הוא עצמו. עם זאת, אין בין כל ה"גופים" הללו לבין הגוף של הבשר-דם-יצר ולא כלום. גוף העברית נטול אֶרוס.

 ו. ולמקרה ששכחנו: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך.

על הגוף הפוליטיש/ דרור הררי

אירועי התקופה האחרונה באו והזכירו לנו שהגוף הוא עדיין מדיום רלוונטי לעשייה פוליטית ולהבעה פוליטית. מעבר לכל הסיסמאות שהתעופפו מלפטופים של קופירייטרים במשרדי פרסום או ממוחם הקודח של אידיאליסטים במבני סוכנות ממוזגים, מעבר לכל המטאפוריקה השנונה ("מתחברים לשורשים") ולמטונימיקה הנמוכה מגובה חגורה ("יהודי לא מגרש יהודי"), מה שחזינו בו היה גוף מייצר פוליטיקה: בידיים, ברגליים, בזיעה ובדמעות; חזינו בגוף, שבמושגיהם של דלז וגואטארי (Gilles Deleuze and Felix Guattari), תפקד כמכונת תשוקה. מצד אחד גוף שמתחבר לשורשים, אם תרצו, או לגוף ולעוד גוף ולעוד אחד, עד ליצירתו של גוף עצום ממדים, שגבולותיו הממשיים חורגים הרבה מעבר לאנטומיה (הדמיונית, יש לומר) של הגוף הבודד (זה חתרני וזה די מרשים). ומנגד, הגוף שמנתק, שכמו תמיד שייך לחוק, לסדר, למשטר, לשם האב (להזכירכם: כל תולדותיו של האוונגרד האמנותי ובכלל זה של הפרפורמנס ואמנות הגוף קשורות בחתירה תחת שם האב, נציג הסמכות). זה היה מפגן של גוף פוליטי אל מול גוף פוליטי, בפינה אחת של זירת המאבק גוף בכתום, ובפינה הנגדית גוף בשחור או בחאקי.

 היום, כשהמציאות עולה על כל דמיון (אינתיפאדה, ספטמבר 11, בגדאד, לונדון, צונאמי, קתרינה), וכשהדמיון משתעשע ביצירתן של עוד ועוד ועוד מציאויות מדומות נוסח ה- Reality Shows, האם אמן הגוף הפוליטי – בניסוח פוליטי שעד לאחרונה היה באופנה – עדיין רלוונטי?

הייתכן שהוא לא יותר מאשר עוד זיכרון עמום, אולי אפילו נוסטלגי, לתקופה מפוארת, אך קצרה, אפופת אנקדוטות וחצאי-אמיתות שהתגבשו למיתוסים, שמתוקף הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות הגיעה לקצה? ביטוי לקצה של תקופה יכולה לשמש יצירתה המתוכננת של מרינה אברמוביץ' "Seven Easy Pieces", בה היא מתכוונת לשחזר שבע יצירות מרכזיות מהפרפורמנס של שנות ה-70 של ויטו אקונצ'י (Vito Acconci, "Seedbed"), כריס ברדן  (Chris Burden, "Trans-fixed"), דניס אופנהיים (Dennis Oppenheim) וג'ינה פן (Gina Pane). כן, אפילו אמנות ההווה בת-החלוף מתחילה לשחזר את עצמה.

 אמנות הגוף צומחת בראשיתה ממקום לא פוליטי, מתפיסת הגוף כחומר בקונטקסט של אמנות מושגית. רק בעקבות הסתערותן, לקראת סוף שנות ה-60, של תנועות המחאה החברתיות על מרחבי התודעה והגוף הציבוריים, ועוד קצת קריאה בפנומנולוגיה של מרלו-פונטי(Merleau-Ponty)  ובפסיכואנליזה של לאקאן (Jacques Lacan), באה סוף סוף ההכרה שהגוף הוא תמיד ובהכרח גם העצמי, ובתור שכזה הוא אישי והוא פוליטי. כלומר, צמיחתו המובהקת של אמן הגוף הפוליטי, ובמיוחד של אמנית הגוף הפוליטית, חלה למעשה רק בראשית/אמצע שנות ה-70 (אמנם היו מספר חריגים מוקדמים יותר, אך אלה היו לא מודעים בדרך כלל).

 ואז באו שנות ה-90 ועמן שינוי נוסף. אורלן  (Orlan)נוחתת על שולחן הניתוחים ומפקירה את גופה, ובמיוחד את פניה, בידיהם של מנתחים פלסטיים המסייעים לה לייצר מחדש את דיוקנה העצמי. דיוקן הנוצר על פי מודל ממוחשב של דמויות נשיות קאנוניות באמנות המערבית. אורלן מכנה את עבודתה "אמנות בשר" (Carnal Art) על מנת להבחינה מ"אמנות גוף", וכדי לחדד את הרעיון שמדובר ביצירתו של דיוקן עצמי, אוטופורטרייט במובן הקלאסי, הנעשה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים העומדים לרשותו של האמן בן-זמננו. ובכן, למרות שעם אורלן אנחנו לא באמת נוטשים את הגוף הפוליטי, היא בכל זאת גורמת לנו לפזול בחזרה אל הגוף כאובייקט אמנותי, ולהרהר מחדש על העצמי כסימפטום אסתטי של קיום.

 אבל רגע. יש לנו טוויסט נוסף, קטן אבל חשוב, בתולדותיו של אמן הגוף. ושוב אורלן היא שנותנת את הטון. "תרמתי את גופי לאמנות", היא מצהירה, "משום כך, לאחר מותי הוא לא ייתרם למדע, אלא למוזיאון, וכשהוא חנוט יהווה אובייקט מרכזי במיצב וידיאו אינטראקטיבי". כפי שניתן להיווכח, חזונה של אורלן, לא כל שכן תערוכותיו של הפתולוג הגרמני גונתר פון האגנס (Gunther von Hagens) בהן מוצגות גופות משומרות, מאפשרים לנו לדבר על הישארות הגוף, ובעצם על חיי נצח אסתטיים בעולם האמנות הבא. וזה, אגב, מאוד מאוד פוליטי.

 לסיכום, אמן הגוף נותר מאוד רלוונטי, אם לא בחייו אז לפחות במותו.

סיפור קטן/ אורי דרמר

רציתי לספר לכם סיפור. לפני שאני אספר לכם אותו, שימו לב, נא לא להיבהל. רואים פה את האדום? (אוֹרי אוחז בנר דולק ומקרב את הלהבה אל מצחו). רואים כולם? (קהל: כן!)

 כשהייתי ילד קטן, ההורים שלי היו הולכים כל יום שבת לים, ואני, בתור אחד כזה שלא אוהב שמש, הייתי צריך להיסחב ולסבול. אז הם אמרו לי: מאחר שאתה רגיש והעור שלך לבן, נצטרך למרוח אותך במשחה להגנה מפני השמש.

 אנחנו מדברים על סוף שנות ה- 60, תחילת שנות ה- 70, המודעות לדברים האלה עוד לא היתה חזקה. אני, כשהייתי שומע את זה, הייתי בורח ונעלם, וכשהיינו חוזרים הביתה – הייתי מביט בראי ורואה איך פתאום האף שלי אדום ומלא בועות, ואז אמא שלי היתה הולכת איתי לרופא והוא היה אומר לה: גברת, את צריכה לשמור על הילד שלך.

 עכשיו אנחנו מתקדמים לשנת 2005. יש איזה פצעון קטן שאני סוחב איתי כל השנים, וכולם אומרים לי: אורי, תהיה רציני, תטפל בזה. זה לא נראה… אבל יכול להיות שזה כן…

אני חבר בקופת החולים של ההסתדרות. התקשרתי כדי לברר את השמות של רופאי העור. אמרו לי שיש רופאה אחת שקוראים לה פנינה שמש. (צחוק). זה אמיתי.

אני מגיע לד"ר פנינה שמש, והיא מסתכלת עלי ואומרת: אוקיי, כמה זמן יש לך את זה? בוא נעשה ביופסיה. באתי כעבור שבועיים והיא דקרה את זה ואמרה לי לבוא בעוד שבועיים לקבל תשובה. באתי כעבור שבועיים, והיא אמרה: אין בעיה, הכל בסדר, אבל אני רוצה לתת לך משחה מסוימת. את המשחה הזו אתה צריך לשים פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב. המשחה בעצם תשרוף את כל הגרורות, שבעצם יוצאות מאותה נקודה, מאותו חריץ זעיר שנמצא לי על המצח.

אמרתי: בסדר.

אמרה: תשים אותה שבועיים.

בשבוע הראשון התחיל גירוד קל. ביום השמיני התחיל להופיע אודם. ביום הארבעה-עשר הופיע זה, אבל לא זה. אמרתי לעצמי: בוא נמשיך לשים את המשחה עוד שבוע. ואז קיבלתי את מנת היתר… הפסקתי עם זה לפני יומיים.

 מבחינתי זה איזשהו ריטואל כזה, בשביל  להבריא אני הולך לד"ר שמש, והיא נותנת לי משחה, שבעצם אמורה לצרוב אותי פי מאה. זהו, תודה רבה.

 אוֹרי דרומר – מוסיקאי ואמן חזותי, ראש המגמה למדיה דיגיטלית בבית הספר לצילום במוסררה.

ד"ר דרור הררי – מרצה לפרפורמנס באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי.

ד"ר גדעון עפרת – אוצר וחוקר אמנות ישראלית.

הדס עפרת – אמן בינתחומי, מלמד פרפורמנס ועיצוב בובות בבית הספר לתיאטרון חזותי.