המנהל האמנותי של הביאנלה למחול בליון, גי דארמה (Guy Darme), בחר לקרוא למהדורה האחרונה שלה הדרן (!Encore). ואכן, רוח נוסטלגית ריחפה מעל הביאנלה. ברי כי השם מסמל געגועים וצורך לסכם דברים. תחושה זו מתקשרת לעובדה שזאת כנראה הפעם האחרונה שדארמה, שייסד את הביאנלה וניהל אותה מראשיתה וכן ייסד וניהל את המרכז למחול הנודע "מייזון דה לה דאנס" ("Maison de la Danse"), יורד מכיסאו אחרי למעלה משני עשורים והתקף לב אחד ומעביר את המושכות לדומיניק הרווה (Dominique Hervieu).
הרווה היא שותפה ללהקת מונטלבו-הרווה, שידעה הצלחה מסחרית בינלאומית וגם ביקרה בישראל פעמים אחדות. בעקבות מינויה למנהלת הביאנלה למחול בליון פרשה הרווה מניהול להקתה. להרווה מחכה עבודה לא קלה, משום שדארמה מזוהה עם הפיכתה של ליון לעיר מחול תוססת, שרבים נוהגים לכנותה בירת המחול של צרפת. היא אחת הנשים הבודדות שהגיעו לתפקיד כה משמעותי בתחום המחול.
במקרה או שלא במקרה, המופע שפתח את הפסטיבל היה פורגי ובס (Porgy and Bess), שהצמד מונטלבו-הרווה יצר ב-2008, בביצוע האופרה של ליון. המוסיקה, כידוע, היא של גרשווין והמחול כולו בסגנון ההיפ-הופ, עם צוות אפרו-אמריקני ברובו. מונטלבו-הרווה מרבים להשתמש בתעתועי מציאות, באמצעות צילומי תקריב ענקיים ווידיאו-ארט של דמויות דמיוניות. כאן הם השתמשו בצילומי ארכיון בשחור-לבן מגטאות השחורים בשנות ה-40-30 של המאה הקודמת. בחלק מהצילומים הושתלו צילומים של רקדנים בתוך הדימויים החזותיים הארכיוניים. הרקע וההתרחשות מתקיימים בשלושה מפלסים, שמעצימים את הגודש האופראי של המחזה.
השבוע הראשון של הביאנלה דמה למסע במנהרת הזמן, שכיסה את מאה השנים האחרונות. המסע החל בפולחן האביב החדשני של ניז'ינסקי מתחילת המאה ה-20, בביצוע בלט מונה קרלו, נמשך באייקון פוסט-מודרניסטי כמו טרישה בראון (Trisha Brown) והסתיים בפרמיירה של מאגי מארן (Maguy Marin) ובפוליטיקל מאדר (Political Mother) הרוקיסטית של חופש שכטר. במבנה הרטרוספקטיבי השתדל דארמה לכלול עבודות המשקפות את הזמן שבו נוצרו ויצירות חדשות, שאולי יהיו חלק מההיסטוריה בעתיד.
בלט מונטה קרלו (Les Ballets de Monte Carlo), כמו להקות בלט גדולות מהשורה הראשונה, כמעט ואינה מגיעה לפסטיבלים בפריפריה בגלל העלויות הגבוהות. כאמור, בליון העלתה הלהקה את פולחן האביב (The Rite of Spring) שיצר ואצלב ניז'ינסקי (V. Nijinsky) לבלט רוס על פי המוסיקה החדשנית של איגור סטרווינסקי (I. Stravinsky). המחול שואב את תכניו מפולחן רוסי קדום מהעידן הפגאני, שבו נהגו להקריב בתולה כדי להבטיח את שובם של האביב ותקופת הצמיחה והפריון. שערורייה אדירה התחוללה בפרמיירה של פולחן האביב בפריז של 1913, בעיקר בגלל המוסיקה החדשנית. ככלל, אפשר לומר שהמוסיקה ניצחה. יצירה זו נשמרה טרייה לחלוטין, ואילו המחול שנוצר אז מעניין בעיקר בגלל היותו סמן בולט של המודרנה המתהווה, מעין אבן פינה מקבילה לעלמות מאביניון של פיקסו. היום אנחנו יכולים רק לשער איך נראתה ההפקה הראשונה. עבודת השחזור של מיליסנט הודסון וקנת ארצ'ר (Milicent Hodson, Kenneth Archer) ארכה שש שנים. גרסתם נחשבת לנאמנה ביותר למקור ונכללת ברפרטואר של ג'ופרי בלט, בלט האופרה של פריז, רויאל בלט ועוד. במחצית השנייה של הערב העלתה הלהקה את אלטרו קאנטו (Altro Canto) של מנהלה האמנותי ז'אן-קריסטוף מאיו ((Jean-Christophe Maillot. כזכור, בביקורה האחרון בישראל הופיעה בלט דה מונטה קרלו גם עם יצירה זו.
ציפורנים (1982 Nelken,) של פינה באוש ( (Pina Bauschותיאטרון המחול וופרטל (Wuppertal Dance Theater) היא עוד אבן יסוד במחול של המאה ה-20, לצד קפה מילר ופולחן האביב שלה. באוש, שמתה לפני שנה, היתה מהיוצרות החשובות של המאה הקודמת. לצערנו, הפסיקה לכלול את ישראל בלוח הסיורים של הלהקה בעקבות הסכסוך עם הפלסטינים. דומיניק מרסי, הרקדן הראשי שלה שמשמש היום כמנהל האמנותי של להקתה, טוען כי באוש מעולם לא אמרה כי סיורים שנקבעו בוטלו בגלל סיבות פוליטיות.
הסתבר כי חלק ניכר מרקדני תיאטרון המחול וופרטל הם בני 50 ומעלה. הם רקדו אותם תפקידים שביצעו במקור לפני 30 שנה. פניהם נראים מוכרים מאוד, בעיקר הודות לסרטה הדוקומנטרי של שנטל אקרמן. הנה דומיניק בשמלה שחורה פרופה מאחור, מבצע סיבובים באוויר, כועס, הנה כלבי הזאב מקפיאי הדם, הנערה החשופה עם האקורדיון בשדה אין-סופי של פרחים והתהלוכות המתמשכות, כמעט מתנגנות מאליהן. הרקדן שביצע את "הגבר שאותו אוהב" בשפת הסימנים היה אז בשיא פריחתו. היום, כשהוא פושט את החולצה, שריריו הם שרירי גבר מבוגר, אבל הוא מרשים אף יותר משום שלאישיותו יש משקל רב יותר. זאת ההרגשה שמעוררת כל החבורה המיוחדת הזאת.
התרומה האמריקנית החשובה ביותר להתפתחות המחול במאה ה-20, שענפיה ממשיכים להשתרג אל תוך המחול העכשווי, היא הפוסט-מודרניזם. מרבית היוצרים בתחום זה צמחו סביב כנסיית ג'דסון (Judson Church, NY), שהיתה לאסכולה בפני עצמה ולמוקד האוונגרד בזמנה. אחת מהפעילות בתחום היתה טרישה בראון, שלימים התמסדה ונהפכה לסמל המחול הפוסט-מודרני, בעיקר שמשום שבאירופה ממשיכים לקשור לה כתרים. בליון בראון העלתה עבודות מוקדמות שהוצגו בפארק ואילו על הבמה הציגה ארבע יצירות חדשות ובהן עבודה שיצרה בשנה שעברה, בהיותה בת 73. היא עדיין נמרצת, אבל כנראה סובלת מהפרעה קוגניטיבית מתקדמת. עם זאת, ביצירה מהשנה שעברה היו רעננות וחן שחסרו בעבודות קודמות שלה, שנכפה עליהן לפעול במסגרת התוויות של חוקים נוקשים, מקובעים, של התנהלות בחלל. אין להגזים בחשיבותו ההיסטורית של המחול הפוסט-מודרני, אבל רבות מהעבודות של שנות ה-60 קשה לתאר כמסעירות.
מי שחיפש מכת אדרנלין בפסטיבל קיבל מנה גדושה במופע שהעלה חופש שכטר, ישראלי שרקד באנסמבל בת שבע וקצת בבת שבע עצמה והפך לא מכבר לילד הפלא של המחול באנגליה ובעולם כולו. יצירתו של שכטר אמא פוליטית (Political Mother) עוררה באזז וכך גם הפרמיירה של Salves מאת מאגי מארן ((Maguy Marin, הכוריאוגרפית החשובה ביותר הפועלת כיום בצרפת. אורחים רבים, חלקם בעלי שם בתחום, באו לליון במיוחד כדי לראות את שתי העבודות האלה.
שכטר הוא היום כוכב על במת התיאטר דה לה ויל – המכה של פריז – ואמא פוליטית, שהושקה לאחרונה, היא העבודה הראשונה באורך מלא שיצר. כמו בקירשל אוהד נהרין בזמנו, גם כאן חולקו לקהל אטמי אוזניים. על הבמה היו עשרה רקדנים ושמונה נגנים, חמישה מהם עם גיטרות חשמליות. רמת הרעש היתה נסבלת בקושי, גם למי שהשתמש באטמי אוזניים, ורמת האדרנלין היתה בהתאם. העבודה מורכבת מפרגמנטים, פיסות קצרות בעלות גוון פוליטי. התנועה עכשווית מאוד ולא אחת היא קרובה מאוד לזו של נהרין, בעיקר באנרגיות הרפטטיביות והרוקיסטיות. הרקדנים חזקים ותנועתם סוחפת, אם כי נדמה שהערב פחות מהודק מ- Uprisingששכטר העלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.
בניגוד לשכטר, יצירתה של מארן עוסקת בגודש ובתנועה. שכטר פועל עדיין במסגרת המחול העכשווי, אבל מארן ויתרה על המחול כפי שהוא מוכר לנו והיא עסוקה בתנועה שמשרתת אג'נדה אמנותית מושגית. שבעת רקדניה פועלים כנמלים עמלניות, באים ונעלמים בחטף לפני שהצופה מספיק למצמץ. חלקי סט מוסטים, משתנים, מוזזים ונגררים החוצה, עשרות פריטי ריהוט, לבוש ומזון מובלים ומוצאים באותה נחישות. כלים נשברים, כלים עוברים ניסיונות רפאות עקרים. אנשים נמלטים מפני מלחמה קרבה, נחבאים מסיוטים. הבמה רוחשת התנהלות תזזיתית וסצינות שלמות מתחלפות בתוך שניות. לאט לאט כל הפעילות הופכת מאיום קיומי גדוש אימה למין קומדיית מצבים, שבסופה שולחן עמוס במאכלים שהפכו לחיזיון כאוטי רווי חומרים, טעמים וצבעים, שכמו עוגות קרם נמרחים על גופות הרקדנים ועל הבמה כולה. הכל נגמר בקרשנדו, ורק משירד המסך אפשר לנשום.
מארן מרבה לדבר באופן שוטף ומרשים על מקורות היצירה שלה. נושאים חברתיים תמיד העסיקו אותה – סוגיות כמו הגדרות תרבות, חמלה, קולוניאליזם ושימור זכר הנופלים והמושמדים במחנות הנאציים. היא לא נזקקת למלים, כי האינטנסיביות עולה ופורצת מבפנים. מארן היא אשה מרשימה ביותר, נבונה ורגישה כמימוזה. יש בה צניעות מאוד לא מצויה, במיוחד בקרב יוצרי מחול. האותנטיות שלה ניכרת עד לצמה המדובללת ששמוטה על כתפה ובכל הדרך האמנותית שעשתה בעשורים האחרונים.
מארן נחשבה מאז ומתמיד יוצרת רצינית ואף זכתה להוקרה מכל המובנים, אבל מעטים היוצרים שמצאו דרכים חדשות בעלות תוקף אמנותי פורץ גבולות לבטא את עצמם, במיוחד בשלב מתקדם של הקריירה שלהם. האשה הקטנה-גדולה הזו היתה האבן הנוצצת בכתר תוכנית הביאנלה שרקח דארמה לפני פרישתו.
יש לקוות כי בביקורה הבא בישראל נראה מהעבודות היותר מאתגרות שלה, אולי אחת מארבע האחרונות: אומוולד, טורבה, הא הא וסלבה. עד עכשיו הועלו בישראל עבודות שמרניות יותר שלה, אולי מתוך ההנחה הפטרונית שהקהל הישראלי לא יבין יצירות מסוימות או שאינו בשל לכך. כל עוד יימנע מהקהל להיחשף לזרמים החדשים הללו, לא תהיה לו הזדמנות להכיר אותם ואולי גם לרחוש להם הוקרה.
אורה ברפמן – עיתונאית ומבקרת מחול. החל מ-1982 היתה מבקרת המחול של העיתונים כלבו ודבר. בתשע השנים האחרונות היא מבקרת המחול של הג'רוסלם פוסט. יצרה וביימה את הסרט ברגליים יחפות (1993), סרט דוקומנטרי על עבודתה של שרה לוי-תנאי. יו"ר ועדת רפרטואר מחול של סל תרבות. מייסדת ועורכת של האתר "ריקוד דיבור".