הבא לי גורלי מאת רנה שרת, הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות מאת אורה ברפמן

ספרה החדש של רנה שרת בא לסקור את תרומתה למחול הישראלי, ובמיוחד את מעורבותה רבת השנים בתיאטרון המחול ענבל., השיא היה בשנים 1993-1991, שבהן היתה שרת המנהלת האמנותית של הלהקה לאחר שהמייסדת, שרה לוי תנאי, נאלצה לפרוש.

לספר זה קדמו שלושה ספרי מחול שהוציאה שרת, אשר הוקדשו לכמה דמויות מפתח בתולדות המחול בישראל: קומה אחא על דרכה של רבקה שטורמן במחול, מחולנו לי ולך– דברים מתוך עיזבונו של זאב חבצלת, מלכה בלי ארמון– על פועלה של מיה ארבטובה, מחלוצות הבלט הקלאסי בישראל.

זהו, למיטב ידיעתי, ספר ראשון הסוקר בגוף ראשון את דרכה האמנותית של אשת מחול על פני כמה עשורים. רנה שרת פעלה בחריצות ובהתמדה כדי למצוא לה מקום בשדה המחול, שבו תוכל לבטא את תחומי העניין הייחודיים לה. דרכה לא היתה קלה ולא אחת נתקלה במשוכות. הרקע שלה והתנהלותה השקטה והמאופקת אחראים לא מעט לכך שלמרות שנים ארוכות של פעילות היא לא נחשפה באופן ההולם, לתחושתה, ולא קיבלה את ההוקרה וההכרה שהגיעו לה. לא אחת חשה תסכול על הצורך להתעמת עם מערכות ממוסדות וניכר שספר זה בא לסגור מעגל חיים של אשה המעורבת עד עומק נשמתה בעשייה אמנותית, שחשה שלא זכתה לקבל קרדיט ראוי על פועלה, מסיבות שאינן תלויות בה.

הספר כתוב בשקדנות ובפרטנות. הוא מבקש לסקור את כל מהלכי הקריירה המקצועית שלה, ובה בעת לאמץ נקודת מבט חיצונית, אובייקטיבית כמעט, שתאזן את הצגת הדברים באופן המקיף והאחראי ביותר.

אני מוכרחה לומר שקראתי את הספר בעניין רב, בעיקר בגלל יכולתה של שרת להביא נתונים, התרשמויות ותחושות אישיות בהקשר רחב, מעבר למסרים הדידקטיים ולנתונים הקרים. מבין השורות המנוסחות באיפוק ובנימוס צצה אישיות שאיפוקה מחפה על סערות פנימיות. שילוב העובדות, שרטוט תמונת רוחב של שדה הפעולה שלה והערותיה האישיות, הניבו אוטוביוגרפיה מורכבת התואמת את כותרת המשנה של הספר, "דרכי בעולם המחול".

"נסיבות חיי הפגישו אותי עם המחול האפריקאי ונשביתי בקסמו", כותבת שרת, שהשתלמה במחול אפריקאי אצל פרל פרימוס, חלוצת המחול השחור בארצות הברית. שרת ראתה מופע של פרימוס בישראל ב-1952. "עם עלות המסך נכבשתי ביפי המופע ובמהלכו נשביתי בקסם הריקוד האפריקאי. ידעתי שכך בדיוק אני רוצה להתנועע ואל סוג ריקוד כזה ייחלתי בבלי דעת על קיומו", היא כותבת. ילדותה עברה עליה בירושלים, עיר קוסמופוליטית, צבעונית ומרובת קולות, שהשפיעה עליה ועיצבה אותה. כילדה לא זכתה בחינוך למחול, אבל היא מעידה על ערגה רבה לריקוד מגיל צעיר ביותר.

זמן לא רב אחר כך, כשמשפחתה עברה להתגורר בניו יורק, היא נרשמה ללמוד בסטודיו של פרימוס, שנקרא "סטודיו למחול פרימיטיבי". כבר בשיעור הראשון חשה שרת שהגיעה למקום הנכון. "אינני יודעת איך נראיתי בשיעור ראשון זה בסטודיו ללא מראות, אך אני יודעת איך חשתי. הרגשתי שמצאתי מה שלא ידעתי שחיפשתי".

שרת המשיכה לקחת שיעורים במשך שלוש שנים, אבל היה לה ברור שאינה שואפת להיות רקדנית. בעלה היה שייך לסגל הדיפלומטי הישראלי והמשפחה זכתה לשהות בכמה מדינות. שרת מביאה רשמים צבעוניים מליבריה, מרוסיה, מגרוזיה ומאיראן, שנקראים בערגה כמו ספרות מסעות.

פה ושם הוזמנה שרת להכין ריקודים, בעיקר לחגי ישראל בקיבוצים ולחגיגות סיום בבתי ספר, סוגה פופולרית ונפוצה באותם הימים. כך החלה את דרכה גם שרה לוי-תנאי, מייסדת ענבל. לימים הצטלבו דרכיהן. המפנה בחייה המקצועיים התרחש ב-1968, באקראי, בעת שפגשה ברחוב את חסיה לוי-אגרון שהכירה את ניסיונה במחול אתני והציעה לה להתקשר ללהקת ענבל, שם חיפשו מורה למחול.

שרת מעולם לא נפגשה קודם לכן עם לוי-תנאי או עם חברי ענבל, אבל היה לה ברור שההצעה ללמד בענבל קוסמת לה ביותר, משם שזו היתה הלהקה הממוסדת היחידה שעסקה במחול בעל שורשים אתניים. לוי-תנאי שוחחה עמה והתרשמה שהיא מבקשת לבנות שפה ענבלית. לוי-תנאי נהגה להביע את רצונה בפיתוח השפה הענבלית באוזני כל מי שהזדמן בדרכה. שרת קיבלה את האתגר ברצון ובהתרוממות רוח. היא לא שיערה שימיה כמי שכפופה ללוי-תנאי, שנדרשת להתמודד עם להקת רקדנים בעלי נוהגים משלהם, עוד יזמנו לה אכזבות ואי הבנות רבות בשנים הבאות.

השיעורים שהעבירה לרקדני הלהקה, שהושפעו מהמחול האפריקאי, התאפיינו להערכתה בהתרוממות רוח ובחדווה. למעשה, הרקדנים שאפו להידמות יותר לרקדנים מערביים ורצו להשתלם בטכניקת הבלט הקלאסי. לא עבר זמן רב ולוי-תנאי זימנה את אנה סוקולוב, שגם לה היו שאיפות לקנות לעצמה דריסת רגל בענבל, לראות שיעור של שרת ולהמליץ על המשך תפקידה כמורה. סוקולוב המליצה על לימודי בלט קלאסי ולשם כך נשכרו שירותיה של ליאה שוברט, רקדנית מורה לבלט שהגיעה משוודיה. המהלך התגלגל מחוץ לשליטתה של שרת והיה רק דוגמה ראשונה לאכזבות שנכונו לה בענבל.

שרת פנתה מיוזמתה לשרה לוי-תנאי והציעה לה להתחיל במחקר שממנו ייבנה מחול חדש, שאינו מתבסס רק על שפת המחול התימני. הצעתה כללה עיבוד מחול על יסודות התנועה של יהדות ארצות המגרב, מאחר שלוי-תנאי תמיד הדגישה שכל עדות ישראל מעניינות אותה. הצעתה של שרת התקבלה בעניין רב והיא החלה בתחקיר אינטנסיבי, לאחר חתימת חוזה עם ענבל. בחוזה סוכם כי לוי-תנאי תביים מופע שיתבסס על התחקיר ושרת תיצור את הריקודים שייכללו במופע. שרת ניצלה סיור ארוך של הלהקה בחו"ל, שבו לא השתתפה, כדי לקדם את מחקרה וסיכמה במחברות את כל רשמיה. לוי-תנאי קראה את התחקיר המקיף, הגיבה בהתלהבות ואף צפתה בחזרה הראשונה לקראת המופע. אבל מאחר שלתנועה היה גוון שונה מהגוון התימני שאליו הורגלה, היא ויתרה על שירותיה של שרת והחליטה ליצור את המחולות בעצמה מחדש.

שרת לא התייאשה ונשארה בסביבה, בתקווה שההבטחות למעורבות עתידית יקוימו, לשם שינוי. בתוכניית ערב המחול אחותי כלה קיבלה שרת קרדיט על שלושה מתוך תריסר הריקודים שהרכיבו את התוכנית. שמונה שנים אחר כך היא השתמשה בחלק ניכר מחומרי המחקר שערכה לקראת אחותי כלה ליצירת עבודה חדשה – הבא לי גורלי(1977). בדומה ל אחותי כלה, גם הבא לי גורלי היה ריקוד שעסק בחתונה והוא כלל תשע תמונות.

בשנים הבאות, ובעיקר בין 1991 ל-1993, הצליחה שרת ליצור כמה עבודות ללהקה, אם כי יחסיה עם ענבל ידעו עליות ומורדות ואף הפסקות משמעותיות, שלא מרצונה.

חלפו שלוש שנים בטרם הוזמנה ליצור שוב לענבל, והפעם בנושא תנ"כי. שרת בחרה לעבוד על דמותו של נמרוד בנמרוד והכותונת, אולי משום שהיה צייד ועל תנועות ציד ידעה מהתנסויותיה במחול אפריקאי וממסעותיה ביבשת. "לתנועת החיה יש נוכחות חזקה בריקוד האפריקאי וראיתי פה אפשרות לתת ביטוי לתנועתיות זו", כתבה שרת.

לעבודה זו, כמו לרבות מיצירות ענבל, אין תיעוד בווידיאו. אבל בצילומי סטילס רואים את עיצוביו הנהדרים של דוד שריר, מהיפים שהכין ליצירות ענבל.

אחרי נתק נוסף שנמשך שלוש שנים, שוב הוזמנה שרת להעלות יצירה עם ענבל –אגדה בחולות, למוסיקה של יוני רכטר ובבימויו של יוסף מילוא. שרת הגדירה את היצירה "פנטזיה כוריאוגרפית על תולדות העיר תל אביב". ההצעה הגיעה אליה בדיוק בזמן שבו זכתה בתפקיד כפול חדש בלהקה – סגנית מנהלת אמנותית ומנהלת הסדנה.

המחול האחרון שיצרה רנה שרת לענבל היה אובות (1984), אף הוא לאחר פסק זמן משמעותי. העבודה נוצרה בעקבות הסיפור על בעלת האוב, שאליה בא המלך שאול כדי לקבל עצה, ובהשראת דמותה כפי שהשתקפה בשירו של שאול טשרניחובסקי.

ספרה של רנה שרת מעניין ונגיש ביותר, וכאמור פותח צוהר לאופן התנהלותה של להקת ענבל. הספר מביא אותנו אל מאחורי הקלעים של הלהקה, יחד עם המחברת, באופן דיסקרטי וממוקד מטרה.

הספר גדוש פרטים בנדיבות. אין מדובר רק בפרטי כרוניקה, אלא גם בהתרשמויות ובתחושות אישיות. כל אלה יחד יוצרים תמונה רחבה מזווית מבטה של המחברת, שנסיבות חייה הביאו אותה לקצווי ארץ. בכל אחד מהמקומות היא שאבה אוצרות ידע ותרבות, שהשפיעו על מטעניה הרוחניים והזינו את הדחף שלה ליצור. הספר מותיר רושם שיש עוד שכבות הראויות למחקר ולחשיפה, ועל כך תבוא התודה.

אורה ברפמן – עיתונאית ומבקרת מחול. החל מ-1982 היתה מבקרת המחול של העיתונים כלבו , הארץ ודבר. בשמונה עשרה השנים האחרונות היא מבקרת המחול של הג'רוזלם פוסט וכותבת בקביעות לירחון המחול Tanz, שיוצא לאור בברלין. יצרה וביימה את הסרט הדוקומנטרי ברגליים יחפות (1993), על עבודתה של שרה לוי-תנאי. יו"ר ועדת רפרטואר מחול של סל תרבות ארצי בשנים 2013-2000. מייסדת ועורכת של האתר "ריקוד דיבור".