שער ראשון: המרווח מאת ליאת דרור. הוצאת ליאת דרור ניר בן גל הלהקה. 57 עמודים. כריכה קשה. לרכישה: www.adama.org.il
המרווח כאיכותה של הדרך
התבוננו רגע סביבכם. התמקדו בדבר-מה, למשל – ספר המונח על המדף. התבוננו בספר, ואחר נסו לראות אותו דרך המרווח הקיים ביניכם לבינו, ולרגע אחד התבוננו במרווח בלבד. כביכול אין במרווח דבר, אך זוהי הדרך שאותה תצטרכו לעבור כדי להגיע אל הספר. זהו המעבר. אפשר לשנות לרגע את המרווח בין המילים. עד עתה התרגלנו לקצב קבוע שמבוסס על ניסיון לראות את המילים בלבד. אם לרגע ננסה לכתוב אחרת, ניתן את אותו חלל למילה ולאשר נמצא בין המילים, אולי הרצף המילולי יקבל מהות שונה.
לעתים קרובות אין אנו מייחסים כל חשיבות למרווח הזה. אנו יכולים לומר כי הדרך הינה חשובה ולאו דווקא התוצאה, אך ניתן לראות את המרווח כאיכותה של הדרך עצמה. ישנו קיום עצמאי לכל אשר נמצא כרגע ביני לבין הספר שאותו הייתי רוצה לקחת בידי ישנו קיום לכל אשר נמצא בין המילים. איכותו של המעבר תעיד בדרך כלל על מפגשנו עם מקום, עם הדבר או עם האחר.
נניח שכרגע אני רוצה לקרוא ספר. אני ניגש לקחת אותו. נוכל לאפשר למרווח להתקיים לבדו לזמן מסוים, ולרגע נכיל את כל הדרך בינינו לבין הספר, כך שנראה את המרווח בלבד. עוד לא ניקח את הספר בידינו, כי אם נתבונן בדרך שבינינו לבינו. זהו מעבר שאותו נצטרך לעשות, לאחר שלקחתי את הספר, אני מתחיל בקריאתו.
בחויה המוכרת לנו מתקימים לעיתים שני מצבים – אני מתחיל בקריאתו ודבר מה לא מאפשר לי להיוותר עם הספר. אני נזכר כי עלי לעשות דבר מה, מצלצל הטלפון, משהו פונה אלי. למרות שהתכוונתי למטרה מסוימת מתקימת תנועה שאינה מאפשרת לי להשאר עימה. המצב השני מתקיים כאשר אנו מתחילים בקריאתו של הספר ואט אט שוקעים לתוכו, אנו כביכול מתנתקים מהעולם החיצוני ונסחפים לתוך העלילה. בשפה פשוטה נאמר, כי שכחנו את עצמנו, נעלמנו איפה שהוא בין דפיו של הספר. לא התקיים מרווח בינינו לבין הספר. בדפוס הרגיל של חיינו, לעתים אנו רואים זאת כנקודה חיובית.
אלא שבהצטבר הדברים, אנו מתחילים לשכוח חלקים שלמים מהווייתנו.
המרווח מעניק לנו את הזכות לסדר ולארגן את חיינו, על המערכות והמסלולים שבתוכנו. המרווח הינו הדרך, אותה דרך אותה עלי לעבור על מנת לקחת את הספר בידי, על מנת לפגוש את עצמי ,את הדבר או את האחר. תתבוננו שוב אל הספר שבמדף ותנו למרווח בינכם לבינו את כל תשומת הלב – מה קיים שם ? ראו כמה פרטים נוספים קימים ומבין כולם אתם הופכים את האחד למטרה. המרווח הוא הנקודה שבה אני מתבונן בדרך, איש אינו מפעיל משמעת או חוק חיצוני עלי. זוהי אותה נקודה שממנה יכול כל אחד מאתנו להתחיל לברוא מערכת פנימית שמתאימה ונכונה עבורו.
נקודת המרווח היא המקום שבּו אין מחויבות לדבר חיצוני בלבד. יש ביכולתי להיות עם עצמי , עם הדרך ועם הדבר באופן מאוזן, בין אם זאת המְתנה לפעולה הבאה או מנוחה וקבלת הפעולה הקודמת. זוהי הנקודה שבה אני לפני ואחרי, בין לבין, ב " מ ר ו ו ח " שבין הדברים. המרווח הוא השקט בעין הסערה. הוא אותה עין הרואה, שומרת ושותקת, המקבלת את אשר עברתי ואת אשר לקראתו אלך.
כאשר אנו מוכנים לקחת על עצמנו את ההתמודדות עם המרווח, עלינו להסכים כי בחיינו יש חוקיות וסדר, שרק אנו יכולים באמת לקחת עליהם אחריות ולהתנהל דרכם מתוך משמעת פנימית. החוק הבסיסי של המרווח אומר: עם סיום פעולה – בין אם היא פיזית, ביני לביני או ביני לבין האחר – עלי תמיד להגיע למצב של איפוס. במצב זה איני עושה דבר ואיני אומר דבר למשך זמן מסוים, אפילו אם רק לרגע. זוהי ההתחלה הבסיסית ביותר, מה שאומר בפשטות כי לא ניתן לקצר את המעבר. עלינו לקבל את כל הפרטים המתקימים בו.
ההסכמה להיות במרווח היא סוג של התחייבות לקראת למידה. עלינו להסכים להתמדה וללמידה מתוך משמעת פנימית. איננו יכולים להפר את החוקיות שאנו קובעים עבור עצמנו. באותו רגע קסום, שבו יש ביכולתנו לעמוד בכוחנו שלנו בחוקיות שקבענו ולהתמיד בה – מתוך אמונה, מבלי להפר אותה בגלל מחשבה, רגש או מצב פיזי, יכול להתחיל להתרחש תהליך של בריאת המציאות שלנו. המציאות אינה מתנפלת עלינו בחטף, ועלינו למצוא את דרכנו בעיוורון. המציאות אינה הר שעלינו לכבוש בייסורים בדרכנו אל הפסגה. היא אינה מאבק. אמנם, ספק תמיד יגיע. לעתים הקללה תגיע הרבה לפני הברכה, הכישלון וההחמצה יגיעו לפני השקט והקבלה. אך עדיין עלינו להמשיך בשיעור ללא ביטולו. המרווח הוא מעין אנחת רווחה. אין הוא אומר דבר על מה שקורה לנו או על מה שיקרה לנו. הוא מאפשר לנו להתחיל לשים לב. לתת ללב שלנו את כל העוצמה והחמלה שהוא זקוק להן על מנת שנוכל לחיות באהבה את חיינו.
המרווח משמעו עשיית הפסקה פסיבית: ביצעתי פעולה, פגשתי אדם, סיימתי . עתה יהיה איזשהו זמן ריק, זמן שיאפשר לי לקחת נשימה עמוקה, להישען לרגע, ולאפשר לעצמי לספוג את הדברים. כך, כשאתחיל פעולה חדשה או מפגש חדש – הם לא יתחילו באופן אוטומטי.
העצירה מלמדת על כוחנו
כאשר אנו מסיימים פעולה או פגישה ומאפשרים לעצמנו לשבת לרגע, אנו מאפשרים לדברים לשקוע ולהפוך לשלנו. כל עוד הדברים אינם שוקעים,
נמצא את עצמנו בהתרוצצות וברדיפה. כאשר ננוח, נראה את הריצה בגופנו כמו סערה שאינה מאפשרת לנו לראות בבירור היכן אני והיכן היא וכיצד אעבור את המערבולת.במצב זה הראש מוצף במחשבות, בחזרה על פרטים שנעשו או נאמרו, בעמדות כאלה או אחרות כלפי האחר, כלפי עצמי
וכלפי תוצאות הפעולה. מתקיימת אז חזרה אינסופית אל העבר, ומשם אל העתיד מה עוד עלי לעשות? מה לא הספקתי? מה עלי לעשות בדרך אחרת? מה אומר בפעם הבאה?
המרווח מאפשר לנו להתבונן במעבר בדרך פשוטה. הוא מאפשר לנו לתת למעבר את מלוא הזמן ומלוא הכובד, לתת לו איכות מלאה משל עצמו. הוא מאפשר לנו לחזור לאט לאט אל ההווה. כאשר אנו יכולים להסתכל בשקט על עין-הסערה, להתבונן בה מבלי להתערבל ולהתערבב – העין והלב מוצאים מנוחה מבלי שיטבעו בתוך המעשים, בתוך האחרים, בתוך המילים.
זה הזמן לחזור אל איכותה של הדרך, מבלי למהר למצוא פתרון, מבלי למהר לדעת. ככל שנהיה אמיצים יותר בהסכמתנו לקבל את חוסר-הוודאות,
להותיר את עצמנו לרגע ללא אחיזה – כך תוכל הסערה לחלוף מעצמה, ונמצא את עצמנו צלולים ושקטים מצִדה השני.
ההתכוונות אל המרווח ויכולתנו להיות בו, מעידים כי אנו יכולים להרפות לרגע, לא להמשיך באופן אוטומטי ובלתי-מודע מדבר לדבר. היכולת למצוא את האני המתבונן בסערה לרגע אחד מבלי להיאטם אליה ומבלי להיסחף בתוכה, מאפשרת לנו לדעת כי אנו מסוגלים לעצור את השטף, לעשות, לפגוש, להיפרד, להגיד, ואחר כך לעצור, ברכּות ובעדינות. היכולת לעצור לרגע אינה פשוטה כלל, ועם זאת – היא הדבר הפשוט ביותר לביצוע. עצירה זו מלמדת אותנו על כוחנו.
להכיר את הגיאוגרפיה הפנימית שלנו
המעברים שבגופנו נמצאים בתוך המפרקים. הם אלו המחברים ברכּוּת את חלקי גופנו, ולצדם נמצאים השרירים. נראה כי היחס בין המפרק לשריר כמוהו כיחס בין החוץ אל הפנים. לעתים קרובות אנו רואים חוזק כעוצמתו של השריר: ככל שאחזק את שרירי יותר, כך אהיה חזק יותר. תפיסה זו בונה אף את תפיסתנו הרוחנית. כוח הינו שריר. השריר, מן הסתם יכול להוביל אל השרירותי. מצב שבו יש לכוח השריר בלעדיות על תפקודו של הגוף והוא זה שיוצר כלפי חוץ את חוסנו. המפרקים הם המעברים, המרווח. כאשר הם נחסמים מכוחו של השריר, יקשה עלינו ביותר להרפות, לשחרר. השריר יודע לתפוס, להחזיק, לפעול. דרך עבודת המפרק אנו לומדים להרפות, לרכך. המפרק הינו עגול, וכך יכולה גם תפיסת המעגליות להגיע אל גופנו. בעזרת מפרקינו אנו יכולים להתהפך לאחור ולפנים, וביניהם לקבל את הניצב. אולי אין זה מקרי כי הפעולה הראשונה של תינוקות רכים הינה להתהפך מהגב אל הבטן ומהבטן אל הגב.
את אשר יודע גופנו הפיזי, תדע גם נפשנו. האיזון בין השריר למפרק, כמוהו כאיזון בין החוץ לפנים. באמצעותו יוכל גופנו הפיזי להפוך למסלול המאפשר
לכל זרימת כוחותינו לעבור בו אל האדמה, ומהאדמה בחזרה אל החוץ. תנועתו של המפרק דומה לדלת, היכולה להיפתח ולהיסגר באופן סיבובי. תנועה זו מאפשרת לאנרגיה להיות מוכלת ואחר כך להשתחרר אל החוץ. כך, באופן בלתי אמצעי, דרך המפרק, אנו חווים גם את הפתוח ואת הסגור שבגופנו.
כאשר אנו פועלים מהשרירים העוטפים את המפרק במקום לפעול מהמפרק עצמו, אנו מבטלים בתוכנו את התנועה הסיבובית – כביכול משטיחים אותה – ולמעשה חוסמים את מעבר האנרגיה.
השריר מייצג עבורנו כוח, מחזק בתוכנו את הכוח שאנו יכולים להפעיל מהפנים אל החוץ: במידה ואהיה חזק, אוכל להגן על עצמי, אוכל להשיג עוד ועוד למעני ואולי אף למען אחרים. גם אם כלפי חוץ יפעל השריר בכל כוחו, הרי שבמסלול הפנימי עלולות להיווצר חסימות. על השריר לפעול בגמישות ולאפשר למפרק לפעול בדרכו. כך יוכל המרווח להיות כל העת חלק בלתי נפרד מישותנו, הן מגופנו והן מרוחנו. המפרק מלמד דרך שונה לחלוטין, ומתווה מסלול שונה למעבר האנרגיה, לשימוש בכוח שבנו. הוא מלמד את הכלת הכוח. ניתן לראות זאת כהכלת הפחד. אני לומד את כוחי מכִּיוון החוץ אל הפנים בטרם אני שולחו שוב החוצה. זה הזמן שבו אני לומד את עוצמתי. זה הזמן להתבונן בפחדים העמוקים ביותר שבי, בפחד העמוק מכך שאפגע. איני עושה דבר. איני פועל על מנת להגן על עצמי, אלא רק מרכך את כוחי ומקבל אותו אלי מתוך תנועתו המעגלית של המפרק. לכאורה נראה מצב זה כבזבוז זמן, כבלתי נחוץ, כטיפשות. אך בניית המסלול בתוכנו מתוך הכרת פחדינו העמוקים ביותר, הינו זמן התבונה. מתוך פחד זה תוכל העין הרואה, עין-הסערה, להבדיל בין טוב לרע, להבחין באהבה האלוהית ולאפשר לה לעטוף אותנו בחמלה ורכות. המרווח מאפשר לנו להתבונן בזרימת האנרגיה בתוכנו. אנו יכולים להתחיל להכיר את קצב הזרימה, עוצמתה, את כיווניה, כמו להכיר את הגיאוגרפיה הפנימית שלנו.
המדבר בו אני חיה מרושת בנחלים. לאורך השנה רובם יבשים. פעם פעמים בשנה מגיעים השיטפונות, בהם כל המדבר זורם. עוצמת המים, עוצמת היופי, עוצמת הזרימה. המדבר מתנהל עימם בדרכו השקטה והבוטחת, בעוצמות שכאלו אנו מתנפצים. אין לנו מידע של ממש על עוצמתנו האנרגטית.
כאשר אנו עוברים באופן קיצוני מיובש להצפה ומהצפה ליובש או כאשר אנו חווים אחד מהם באופן מובהק ואין אנו יכולים לזרום אל האחר לעיתים גופינו ולעיתים נפשותינו קורסות.
המרווח מאפשר לנו להגיע אל מקור המים, אל הנביעה להכיר את האכזב שבנו ואת ההצפה, לעיתים המילה הנלוות לפגישות ופרידות הינה אכזבה, הכרותינו עם נחל האכזב מלמדת אותנו לחבק את האכזבה . להתבונן בנחל הריק ולקבל את יופיו.