"…אנשים מספרים על גבר שבוכה, עת אהב בלהט – יונה נוגה עפה עם שחר,

אנשים נשבעים שהיונה היא הנשמה שממתינה לנערה – אנשים לא יבינו את גודל אהבתו…"[1]

במאמר זה אני מבקשת להאיר את תפיסת הגוף כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרט "דבר אליה" של פדרו אלמודובר (Almodovar).[2] כמו ברבים מסרטיו, מבקר הבמאי הספרדי את הכנסייה הקתולית בעיקר באמצעות השימוש בגוף. למשל, בסרטו "אהבה בשר ודם" (2000),  מממשת הגיבורה בסוף הסרט אהבה גופנית, וזאת בניגוד לאהבה הרוחנית אליה מטיפה הכנסייה הקתולית. גם בסרטו האחרון "חינוך גרוע" בוחן אלמודובר מנקודת מבט ביקורתית את החינוך של הכנסייה הקתולית, שעל ברכיה גדל כילד.[3]

בסרט "דבר אליה", מתריס הבמאי כנגד התפיסה של הכנסייה שרואה בגוף, בבשר, התגלמות החטא והכניעה ליצרים, בניגוד לאמונה הרוחנית המאדירה את מעשיו של ישו – האלוהים בהתגלמותו האנושית.

בסרט אנו מתוודעים לשני זוגות – גברים ונשים, הנפגשים באופן אקראי בבית חולים הסועד אנשים שלקו בתרדמת. אליסיה, שהיתה רקדנית ונפגעה בתאונת דרכים קשה, מטופלת בידי בניגנו – גבר תמהוני בעל זהות מינית לא ברורה. בניגנו התאהב באליסיה עוד כשהיתה בריאה. הוא נהג לצפות בה מדי יום מבעד לחלון ביתה של אמו (שגם בה טיפל בשנות מחלתה, עד שמתה), המשקיף על הסטודיו בו רקדה. האשה השנייה – לידיה גונזלס, היא לוחמת שוורים שנפגעה בזירה. הגבר שלצדה הוא מרקו, עיתונאי, שהתאהב בה כשפגש בה לצורך כתבה, והיה בן זוגה בתקופה שלפני התאונה.

במהלך הסרט נרקמים יחסים בין שני הגברים שמטפלים בנשים. באמצעות סיפוריהם וחלומותיהם, אנו מתוודעים לעולמם של הגברים וגם של הנשים שלקו בתרדמת. בהמשך הסרט, כשמתברר למרקו שערב התאונה רצתה אהובתו לבשר לו על כוונתה להינשא לאהובה הקודם, לוחם השוורים, הוא עוזב את בית החולים. על מותה ילמד מקריאה בעיתון.

השתלשלות האירועים של הזוג השני מפתיעה יותר. בניגנו אונס את אליסיה ונשלח לכלא לאחר שהריונה מסגיר את מעשהו. בעקבות טראומת הלידה אליסיה התעוררה מהתרדמת, אך בניגנו אינו יודע זאת. הוא חושב שהיא מתה. במכתב הפרידה שכתב אל מרקו בטרם התאבד, הוא מבטא את שאיפתו העזה להתאחד עם אהובתו המתה.

המבקרת רות אלמוג מאתרת בסרט "דבר אליה" מאפיינים נוצרים-פגאניים ומוטיבים של חמלה ותחייה,[4] ומצביעה על מספר סמלים נוצריים שמופיעים בסרט, למשל היונה והנחש, המופיעים גם בבשורה על פי מתי: "ערומים כנחש ותמימים כיונה". השם מרקו גם הוא כשם שליחו של ישו, ופירוש השם בניגנו –  "נוטה חסד" – מסמל את הגילום של ישו עלי אדמות.[5]  כאמור, שני הגברים מקבלים תפקיד נשי מסורתי של טיפול והענקת חסד. בכך הם מתחברים אל המיתוס הנוצרי של ישו, שהעניק מחסדו והקים חולים אנושים ממיטתם.

כדי להבין באיזה אופן יוצא הסרט כנגד התפיסה המסורתית של הגוף על פי הכנסייה הקתולית, עלינו להבין כיצד התפתחו שורשיה של תפיסה זו. חשוב לציין בהקשר לכך את ההבדלים  בין מעשיו של ישו כפי שהם מתוארים בברית החדשה, לבין הפרשנות שהעניק להם פאולוס השליח, שהפיץ את תורתו של ישו.[6]

בברית החדשה מתואר ישו כמשיח האלוהים שהתגלם בגופו של אדם. במעשיו ובתורתו הוא נטה חסד לאנשים, העניק להם אהבה, וריפא אותם מחולייהם. ישו לא עודד את האדם להינתק מגופו ומיצריו. לדבריו, מוטל על האדם ללכת בדרך התורה, שהיא שילוב של גוף ונפש, על מנת לקיים סדרי חיים טובים. ישו דיבר מתוך גישה חיובית, והמילה חטא מופיעה אצלו תמיד עם המילים סליחה ומחילה.[7]

מי שהפיץ את תורתו של ישו, ונחשב לאיש הדת החשוב ולמייסד הקונסטיטוציה הנוצרית היה פאולוס. אך בניגוד לישו, פיתח פאולוס עמדה טוטלית לגבי החטא. הוא טען שהגוף רע, וכי הוא מונע מן האדם לדבוק באלוהיו, שהוא כולו רוחני. ישו המשיח, לטענתו של פאולוס, מספק פתרון לבעיית ה'בשר הרע'.[8] החטא, לטענתו של פאולוס, נובע מן הדואליות של גוף ונפש. הרוח טובה ורוצה לאהוב, אך הגוף החוטא (החומר) משפיע עליה. האדם עושה את הרע כי הוא הולך שולל אחר היצר הגופני. לכן, גוף האדם חוטא, ורק האמונה הרוחנית במשיח ישו יכולה להצילו.[9] בעזרת רוח אלוהים וחסדו יכול האדם למוטט את הבשר החוטא ואז הוא לזכות בחיי נצח.[10]

כאמור, הדרך היחידה, על פי פאולוס, להיגאל מהחטא היא האמונה בישו. כך התפתח בנצרות המושג "ישראל בבשר וישראל ברוח". ישראל בבשר הם היהודים שהעלו את המשיח על הצלב. העם היהודי שמקיים את האמונה באל באמצעות המצוות הגופניות, ומנגד – העם הנוצרי "ישראל שברוח", שלא קורא את התנ"ך בעיני הבשר, אלא קורא בתורה על בואם של המשיח והגאולה.[11] על פי הנצרות, הגאולה לא תגיע באמצעות קיום המצוות, אלא באמצעות האמונה בקורבן הבן, ישו, שיגאל את האדם מחטאיו.[12]

הסרט "דבר אליה"

כאמור, אלמודובר מותח ביקורת על היחס לגוף כפי שהוא נתפס בעיני הכנסייה הקתולית. באמצעות השימוש במחול, הבמאי מעניק לגוף משמעות רחבה, שעולה על התפיסה הרואה בו "בשר" בלבד, המושך את האדם אל חטאיו. אלמודובר משכיב על מיטת בית החולים שתי נשים, שלקו בתרדמת עקב תאונה, וגופן הפך לכלי חסר ערך. זאת מצד אחד. מצד שני, הוא בחר בשתי נשים – תלמידה למחול ולוחמת שוורים – שהגוף שלהן היה השפה שבאמצעותה תקשרו עם הסביבה. הגוף היה מרכז חייהן של השתיים, ולכן, עסקו בטיפוחו, על מנת שיוכלו להתבטא באמצעותו.

אלמודובר לא מסתפק בעיסוקן של הנשים כדי לבטא את הרעיון שהגוף הוא אמצעי תקשורת. להדגשת העניין הוא מתכתב עם ז'אנר הסרט האילם ועם המחול עצמו, זאת באמצעות השימוש ביצירותיה של פינה באוש "קפה מילר" ("Café Muller") ו- "Masurca Fogo". אליסיה נהגה לצפות בסרטים האילמים ובהופעות מחול. לאחר שלקתה בתרדמת, בניגנו ממשיך לחיות את חייה והופך לצופה קבוע בשני התחומים, כדי שיוכל לספר לה  על חוויותיו מהצפייה בסרטים ובריקודים.

אין זה מקרה שאלמודובר מלהק את ג'רלדין צ'פלין – בתו של צ'רלי צ'פלין – גדול כוכבי הסרט  האילם – בתפקיד המורה למחול שמטפחת את תלמידתה האהובה, אליסיה. בכך הוא נותן משנה תוקף לשני הז'אנרים שבמרכזם ניצבת השפה הגופנית, שבאמצעותה הם מתקשרים עם הקהל.

אלמודובר פותח את הסרט ביצירה של פינה באוש (Bausch) "קפה מילר" ומסיים ב- "Masurca Fogo". לשתי היצירות יש משמעות רבה בהבנת הסרט. מרקו ובניגנו, עוד לפני שנפגשו זה עם זה – צופים שניהם ב"קפה מילר": על המסך מופיעים הרקדנים – באוש עצמה, ולצדה מאלו אייראדו (Malou Airaudo), ודומיניק מרסי (Dominique Mercy) – הרוקדים כשעיניהם עצומות. ברקע נשמעת המוסיקה של פרסל(Purcell)  ליצירה "מלכת הפיות". יצירתו של פרסל מבוססת על אגדה שהיתה אחד ממקורות ההשראה של ויליאם שקספיר במחזהו "חלום ליל קיץ". עיניהם העצומות של הרקדנים והמוסיקה מרמזות על תוכנו של הסרט ועל קיומו של עולם דמיוני רוחש חיים גם במצב של שינה. באגדה "מלכת הפיות", כמו במחזה, קמות הדמויות לתחייה בחלום, בעת שנתן. בעולם הדמיוני הן רוחשות מזימות ותככים ובה בעת, גופן שרוי במצב סטטי. כך גם בסרט, בעוד הדמויות של הנשים ישנות, גורם לנו אלמודובר – בעיקר באמצעות דמותו של בניגנו – להאמין שלא כך הדבר. בסוף הסרט אליסיה אכן קמה לתחייה. אנו נוטים להאמין, שיחסו של בניגנו אליה – לא כאל גוף חסר תועלת אלא כאל אשה, שהמשיכה לחיות בזמן תרדמתה – לא היה לחינם.

אלמודובר מבליט את היחס השונה של כל גבר אל גופה של אהובתו. בעוד בניגנו מטפל באליסיה במסירות אין-קץ – רוחץ, מאפר, מלביש, מספר ומדבר, הרי שמרקו חש דחייה מלידיה. למשיכה ולדחייה ביחס לגופן של הנשים נותן הבמאי ביטוי ויזואלי רב. כשבניגנו מטפל באליסיה, הסצנות המצולמות יוצרות תחושה כי גופה ממשיך לחיות, בלי לאבד מהארוטיות שלו. לדוגמה, בתחילת הסרט, אנו צופים בבניגנו רוחץ את גופה ומלביש אותה בכתונת לבנה. פעולת החלפת הבגדים מלווה במוסיקה ובצילום של אליסיה מגבוה. כאשר פורשים עליה את הכתונת הלבנה נוצרת תחושה של טוהר – ספק טקס דתי.

בעוד אליסיה נראית מטופחת, מאופרת ותנוחות גופה מצטלמות לעתים באופן ארוטי כאילו היתה מודל של צייר, הרי פניה של לידיה לאורך כל שהותה בבית החולים נראות שרוטות ויבשות, ופצעיה אינם מגלידים. גם החלל שעוטף את שתי הנשים משתנה מאחת לרעותה. מסביב לגופה של לידיה ניצבים תמיד נרות ואיקונות נוצריות, מהן ניבטים פניו של ישו. אולם האמונה והחסד הנוצרי הרוחני אינם מועילים ללידיה, ובסופו של דבר היא מתה. מנגד, חדרה של אליסיה גדוש בתמונות של מחול, שהמפורסמת בהן היא תמונתה של פינה באוש ביצירה "קפה מילר". בניגנו – המקיים את תחביביה של אליסיה – יוצר חלל בו תופס המחול חלק משמעותי. ואכן, גופה של אליסיה, הזוכה בטיפוח ונמצא בסביבה דינמית שבתוכה ניצב המחול במקום מרכזי, עתיד לקום לתחייה בסוף הסרט. מכאן אפשר ללמוד שעל פי תפיסתו של אלמודובר, האמונה הנוצרית הרוחנית היא חסרת ערך במישור היומיומי.

ההתייחסות לגוף באמצעות המחול מוארת מזווית נוספת כאשר מורתה של אליסיה (המגולמת, כאמור, בידי ג'רלדין צ'פלין) באה לבקרה בבית החולים, ומספרת לבניגנו על המחול החדש שהיא עומדת ליצור. המחול, "בלט שוחות" שמו, מתאר את ימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר אחד הרקדנים-חיילים יעמוד לפני מותו, תעלה מתוך גופו בלרינה שתייצג את נשמתו. הבלרינה, אומרת המורה למחול, תהיה לבושה כמו ג'יזל, אך על שמלתה יופיעו כתמי דם.

אזכור היצירה "ג'יזל" נושא משמעות כפולה לגבי הסרט. ג'יזל היא דוגמה נוספת לחיים שמתקיימים לאחר המוות. ג'יזל, כידוע, מתה מאהבה נכזבת, וקמה לתחייה בדמותה של  רוח ויליס. להקת הויליס, הנוקמת את נקמתן של הנשים הנבגדות, חיה ופועלת בעולם הבא, ומרמזת, אולי, על חייהן של הנשים בסרט. בנוסף לכך, ג'יזל היא סמל לאהבה ולהקרבה עד מוות. למיתוס ההקרבה העצמית יש אחיזה ומשמעות רבה בתרבות המערבית בכלל ובתפיסה הנוצרית בפרט.  במקביל לאמונה בישו התפתח בנצרות מיתוס המוות, ההקרבה והסבל. על פי האמונה ישו סבל ומת, והמסר שלו לשליחיו היה כי גם עליהם לסבול ולמות. כך התפתחה האמונה שהאדם צריך לסבול, להקריב את עצמו ולמות. בכך הוא מחקה את אלוהים. לב האלוהים הוא מאגר אינסופי של סבל, והאדם צריך לסבול כדי להקדים את יום הדין. בנצרות הקתולית, האחדות עם המשיח הנה ערך נעלה יותר מהגשמת החיים כאן ועכשיו.

הסבל, ההקרבה והמוות הם כאמור מעקרונות האמונה הנוצרית. אנו מוצאים את ביטויים בסרט במותו של בניגנו (בן דמותו של ישו) שהקים לתחייה את אליסיה מתרדמתה ושם קץ לחייו לאחר מכן. גורלו של בניגנו מוצג באופן מטאפורי גם בסרט האילם "המאהב המתכווץ", בו צפה באחד הערבים וסיפר עליו לאליסיה. הסרט נסב על סיפורם של זוג אוהבים. האשה המדענית רוקחת משקה חדש הגורם לכיווץ הגוף. בעלה שותה מהמשקה ומתחיל להתכווץ בהדרגה. בסופו של הסרט גודלו כגודל אצבעות היד. כשהוא ואהובתו הולכים למיטה, האשה נרדמת והבעל פושט את בגדיה, הולך על שדיה, מגיע לאיבר המין שלה, פושט גם את בגדיו ונכנס עירום כביום היוולדו אל תוך הפתח שבגופה.

הבמאי נותן לצופה להבין כי בזמן שמוצג לפניו הסרט האילם "המאהב המכווץ", התבצע האקט המיני בין בניגנו לאליסיה. האקט המיני מקורו מצד אחד בחטא שחוטא בניגנו, ומצד שני נרמז כי הריונה של אליסיה הביא לתחייתה. כאן המקום לבטא ביקורת על אופן הצגתו של האונס. באמצעות סרט עדין ושובב מניח לנו אלמודובר להבין כי אונס מתבצע בגוף של אשה, שאינה יכולה להגן על עצמה. היופי והפיוט של הסרט מטשטשים אם כן את הזוועה שמתרחשת בזמן הקרנתם.

בכל אופן, הסרט "המאהב המתכווץ" מציג, מנקודת מבט אירונית, את המושג הנוצרי "הפתח הצר". על פי הנצרות יש שתי דרכים לבוא למלכות שמים. אחת פתוחה ומרווחת, ובה האדם הנהנתן הולך שולל אחר כל סיפוק רגעי שמביא לו אושר. דרך זו מובילה בסופו של דבר לגיהינום. מנגד, "הפתח הצר" הוא נתיב של הסתגפות וויתור על ה"חיים הטובים". המקום בו האדם עובד את אלוהיו ומביא לטיהור הגוף והנשמה. זהו פתח צר שהמעבר בו מכאיב, אך הוא מביא בסופו של דבר לגאולה.[13] באופן אירוני מציג אלמודובר דימוי מענג של איבר המין הנשי, המתפקד כ"פתח צר". הגבר המכווץ, החודר אל גופה של האשה ומענג אותה בטרם ימות, הוא דימוי לגורלו של בניגנו. דימוי זה מבליט את ערכו של הגוף בחוויה הדתית נוצרית. השאיפה למות, המבטאת את הרצון לחזור אל הגוף השמימי של ישו,[14] מקבלת בסרטו של אלמודובר ביטוי גופני וחושני.

סיכום

את הסרט "דבר אליה" ניתן לקרוא מהיבטים נוצריים רבים. מצד אחד ניתן לטעון שדמותו של בניגנו אינה יוצאת כנגד התפיסה הנוצרית הקתולית, משום שהוא ממלא עד תום את תפקיד ההקרבה שבה מאמינה הכנסייה. כפי שראינו, בניגנו חי ופועל למען אליסיה, משלם על כך בחייו ומקים אותה לתחייה, בהתאם למיתוס של ישו הגואל. מצד שני, דמותו של בניגנו מחזירה אותנו אל דמותו האמיתית של ישו – זה שדאג לחלשים ולא התכחש לצרכים גופניים. בניגנו מביא את הטיפול בגוף לדרגת אמנות. האמונה שלו (בניגוד לאמונה הנוצרית הקתולית) רואה בגוף פולחן שראוי לקדש אותו. בקשתו האחרונה ממרקו במכתב ההתאבדות – "יהיה אשר יהיה גורלי, אל תשכח לדבר אל גופי" – הופכת לבקשה שראוי לזכור כל מי שכותב על המחול. כדאי לאמץ את השיטה בה נכתוב אל הגוף, ולא – בהתנשאות – על הגוף.

מראי מקום

[1] .    מתוך השיר   "Cucurrucucu Paloma"מאת תומס ונדס סוסה. השיר מלווה את הסרט "דבר אליה".

2 . הסרט הוקרן לראשונה ב- 2002.

3. 3. מתוך סרט תיעודי על פדרו אלמודובר.
4. 4. רות אלמוג. "הארץ", 16.9.2002.
5. 5. רות אלמוג. "הארץ", 16 אוגוסט, 2002.
6. 6. יהודה אדלר. "מה לישו ולנצרות", תל אביב: הדר, 1986, עמ' 123.
7. 7. דוד פלוסר. "יהדות במקורות הנצרות", תל אביב: ספרית הפועלים, 1979, עמ' 362.
8. 8. הברית החדשה. מתי, פרק י"ח, פסוק 35.
9. 9. פלוסר. 1979, עמ' 362 – 363.
10. 1⁰. פלוסר. 1979, עמ' 355.
11. 1¹. הברית החדשה. רומאים, פרק ט', פסוקים 30- 31.
12. 1². יהושע אפרון. "ראשית הנצרות והאפוקליפטיקה", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 32 – 34.
13. 1³. ישעיהו ליבוביץ. "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל", ירושלים ותל אביב: שוקן תשל"ה, עמ' 332.
14. 1⁴. הברית החדשה. מתי, פרק ז', פסוק 14.
15. 1 רחל שיחור. "ניטשה עיונים בתרבות המערב", תל אביב: משרד הביטחון, 1989. עמ' 16. בין המבקרים הרבים שקמו לתפיסת המוות כפי שהיא מופיעה בנצרות ניתן למצוא את פרידריך ניטשה (1844-1900). ניטשה ביקר את תפיסת הקדוש המעונה, אשר מכריז על מהות המוות כבחירה חופשית על מנת לקיים מצווה שתקרב את הגאולה. לטענתו, העובדה שהמוות באופן זה נמצא בנצרות הנה עדות למקור העל טבעי של הכנסייה. הכנסייה הקתולית אינה נתפסת כגוף ארצי, והשאיפה למות מבטאת את הרצון לחזור לגוף השמימי של ישו.

יונת רוטמן – חברת קיבוץ עין המפרץ. בוגרת האולפנה למחול מטה אשר בקיבוץ געתון. בעלת תואר ראשון בספרות ובתיאטרון באוניברסיטת חיפה. שימשה מנהלת חזרות של להקת אסקסטה. מלמדת תולדות המחול בתיכון "משגב", "עמקים תבור" ו"ויצו חיפה".  סיימה בהצטיינות תואר שני באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון. דוקטורנטית בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

[1] .    מתוך השיר "Cucurrucucu Paloma  " מאת תומס ונדס סוסה שמלווה את הסרט "דבר אליה"

[2] . הסרט הוקרן לראשונה ב- 2002.

[3]  מתוך סרט תיעודי על פדרו אלמודובר.

[4]  רות אלמוג, "הארץ", 16.9.2002.

[5] רות אלמוג." הארץ," 16 אוגוסט 2002.

[6] יהודה אדלר. מה לישו ולנצרות. תל-אביב: הדר. 1986. עמ' 123.

[7] דוד פלוסר יהדות טמקורות הנצרות. תל-אביב: ספרית הפועלים. 1979. עמ' 362.

[8] פלוסר, 1979 עמ' 362 – 363.

[9] פלוסר, 1979 עמ' 355.

[10] הברית החדשה, רומאים, פרק ט', פסוקים 30 – 31.

[11] יהושע אפרון. ראשית הנצרות והאפוקליפטיקה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 32 – 34.

[12] ישעיהו ליבוביץ יהדות עם יהודי ומדינת ישראל. ירושלים ותל-אביב: שוקן. תשל"ה. עמ' 332.

[13] הברית החדשה, מתי, פרק ז', פסוק 14.

[14] רחל שיחור ניטשה עיונים בתרבות המערב. תל-אביב: משרד הבטחון. 1989. עמ' 16. בין המבקרים הרבים שקמו לתפיסת המוות כפי שהיא מופיעה בנצרות ניתן למצוא את פרידריך ניטשה (1844 – 1900). ניטשה ביקר את תפיסת  הקדוש המעונה, אשר מכריז על מהות המוות כבחירה חופשית על מנת לקיים מצווה שתקרב את הגאולה. לטענתו העובדה שהמוות באופן זה נמצא בנצרות הינה עדות למקור העל טבעי של הכנסייה. הכנסייה הקתולית אינה נתפסת כגוף ארצי, והשאיפה למות מבטאת את הרצון לחזור לגוף השמימי של ישו.