"יד מפזרת נהרה לבנה, נשארת בלילה ערה…
יד השוברת את אבן התכלת ברמיזה,
ומרקידה את הסוסים… יד עולה אל על.
יד נזכרת במה שיקרה בקרוב…
יד סוחטת את המלים ומסננת את המים,
מדברת על נדידת הציפורים ממנה אליה…" (דרוויש, 2008)
היד המנחה, המעתירה, היא היד המכוונת בתהליך היצירה. בשבילי היא היד היוצאת מהלב, מראה, ממקדת, מקרבת, מרחיקה, חושפת וחומלת.
תהליך יצירה הוא מצב קיומי מתמשך בחיי, שבוקע מתוך תחושת מלאות ריקה, מעין קול שמהדהד בחלל הריק שבתוכי ומניע אותי לחקור, לגלות ולנסות להבין את יחסי הגומלין בין העולם הפנימי, המציאות החברתית-הפוליטית והממד המופשט.
היצירה בוהו נולדה מתוך התבוננות באותה מלאות ריקה המכונה בקבלה "שממה". השממה היא מקור הראשית, התוהו ובוהו. השתוממותו של האדם נוכח קיומה של השממה מובילה אותו לתהות מה יש בה. תוהו, מושג הבנוי על השורש ת.ה.ה. (תהייה), הוא מצב שבו ההכרה פתוחה להתבונן מחדש בקיים. התהייה מזמנת את הבוהו – מושג שמקורו בשורש ב.ה.ה. (בהייה). למיטב הבנתי, בהייה היא הסכמה לוותר על שליטה במיקוד הראייה והמתנה להתגלות היש מתוך הנסתר. בהייה מקימת בתוכה רגעים נטולי זמן, שבהם צפים רסיסי אינפורמציה וחזיונות על גרגרי האבק שבאוויר. אלו נושאים בתוכם רמזים ליצירה.
אונו קזואו, מייסד מחול הבוטו, מורי היקר, אומר על מצב הבהייה: "כאשר העיניים שלך פקוחות באופן הזה, יכולה הנשמה להיכנס ולצאת מהן ללא מעצורים, וכך היא יכולה לחדור דרך המעברים ולהגיע אל נשמות הצופים. כשהנשמה ממריאה ועפה, אתה, הרקדן, יכול לחלוק אתנו, הצופים, את השמחה והעצב שלך" (Ohno, 2004).
זוהי נקודת המוצא של בוהו. מנקודה זו יצאתי לדרך שנמשכה כשנה, ולאורכה חברתי עם אמנים נפלאים שכל אחד מהם תרם תרומה חשובה ליצירה. אני מאמינה בשיתוף פעולה עם אמנים מתחומים שונים ומנסה להיענות לצרכים שעולים מתוך תהליך העבודה באופן שמזמן את האנשים המתאימים להשתתף בה. הראשונה שהצטרפה לדרך היא תמר לם. את תמר פגשתי בעבר הרחוק, כשצפיתי בה רוקדת על הבמה במסירות נפש גדולה. לפני שנתיים נפגשנו שוב, כשהזמנתי אותה לצלם את המופע ימונה. הצילומים שלה מדויקים בעיני וניכרת בהם נפש של רקדנית בעלת כישרון נדיר. המפגש היה טבעי ומסקרן ונוצרה בינינו הבנה הדדית בלתי אמצעית. יצאנו לדרך המשותפת בתנועה על שני מישורים מקבילים. האחד התגלם במסעות במרחבי הטבע המקומי, לצילומי וידאו שצילמה תמר. צילמנו ביערות, במקורות מים, באזורים נטושים, בשדות פרחים. חיפשנו את הנופים הארציים של העבודה. המישור השני היה בסטודיו, שבו יצאנו למסעות בין נופים פנימיים בתנועה אינסטינקטיבית, מתמסרות למה שעולה מתוכנו. צילמנו ורקדנו רוחות נושבות בעצמות, ענפים נשברים, גזעים נבובים מתפרקים, השתקפויות אור במים, צללים של ישויות בין עלים יבשים ועוד. לאט לאט נרקם עולם של ריקוד מבפנים החוצה ומהחוץ פנימה.
ואז הופיע הסולם. אומן המתכת ימאגוצ'י נובויה יצר לבוהו סולם דקיק, כמעט נטול חומר, גשר צר מאוד, כמו שרטוט עדין. הצורך בסולם נוצר עם הרצון "להוריד את העליונים לתחתונים" , להוריד את המים שמעל השמים אל פני האדמה. הפרק הראשון (מתוך ארבעה) מתחיל עם ירידתה האיטית של תמר לם לאורך הסולם, כמו ערפילים ששוקעים למטה. הסולם הצטרף לעבודה כרקדן נוסף מיד כשהגיע לסטודיו. נוכחותו הובילה את העבודה לשלב חדש ואיתגרה אותנו למצוא את הריקוד המתאים לכולנו. הפרק הראשון מגדיר את מרחב המחיה שבו מתרחשת העבודה כולה. במרחב זה מודגשת נוכחותו של החלל הנמצא בין הדברים. אותו חלל, "מא" ביפנית, הוא מושג המתאר את המרווח, החלל הריק שמגלם את האין כנוכחות חשובה לא פחות מזו של היש. החלל הריק מלא ב"אוויר סמיך" (מושג בסיסי בתפישת אמנות הבוטו) שנוצר על ידי התייחסותם של הרקדנים לקיומו. אותו אוויר סמיך יוצר מעין כוח התנגדות מול תנועת הרקדנים, שמפעיל את התנועה ומופעל על ידה. מרחב ה"מא" מוליך דרכו את הרטט, החום, הצלילים שבוקעים מהרקדנים, וכך הופך החלל נטול הגבולות, שמתוכו נוצר המחול, לנוכחות חיה.
"החלל שבין שמים וארץ, כלום אין הוא דומה למפוח?
אינו כלה חרף ריקותו, מוציא עוד ועוד בנועו" (לאו דזה, 2007)
בפרק השני של בוהו ירדנו לעומק האדמה, כדי לחקור את התופעות הגלומות בתוכה. את הדרך הזאת גילינו באמצעות שפת הדימויים שבה השתמשנו ומתוך החוויות הנפשיות שעברנו תוך כדי התחככות באותו עולם ארצי וחומרי. שאלנו את עצמנו שאלות: מהו היער שבי? איך מרגיש עץ בזמן שהוא נופל? איך מרגישים שאר העצים ביער כשעץ אחר נופל? מהי תנועת הרוח בענפים קפואים? מהי בבואת העץ במים הגשומים? איך מהדהדת האדמה את כל אלה? התשובות הגיעו מהריקוד שבקע מתוכנו והשתחרר מהגוף באופנים שונים, כמו: התנגשות באדמה קשה, התרפקות עליה, התפרקות אל תוכה, היטלטלות והתשה. כל אלו ניערו מתוכנו את היער של בוהו. בה בעת שוב התעוררו בי שאלות כאובות על התוהו ובוהו של המציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים, ועמן משאלה דחופה לשינוי. לאורך התהליך הזה ליוותה אותנו המשוררת הפינית האהובה עלי סירקה טורקה (Sirkka Turkka), אשה שבחרה לעזוב את העיר הלסינקי לפני 40 שנה ולחיות לבדה ביער עם החיות. ביצירתה אני מוצאת מענה נדיב לשאלות רבות ויש בי הזדהות עמוקה עם תפישת עולמה, שמאחדת את המופשט עם הקונקרטי, האישי עם הפוליטי, המעודן עם הנוקב.
" ראיתי את העצים נופלים,
האהבה מנצנצת כאי קטן באמצע הים,
אהבתי שהיא יער […]
ומשאלת העץ
ללכת ליער
להתמלא, ולהיעלם
לנצח" (סירקה טורקה, 2006)
בשלב הזה של המסע הבנתי שצריך לצרף לעבודה חומר נוסף. לפני כמה שנים גיליתי את נפלאותיו של הבלאק ראפ, חומר טכני שמשמש תאורנים לכיסוי דליפה של אור מפנסים על הבמה. אלו גיליונות אלומיניום שחורים, דקים, גמישים ומתכלים. במופע הם משמשים דימוי לנופים של סלעי בזלת, אגמי מים, גופות של חיות, מונומנט של טוטם קדום, עלי שלכת מתפוררים, גחלים רוחשות, חורים שחורים ועוד. העבודה עם הבלאק ראפ איפשרה לנו ליצור אובייקטים פיסוליים מפתיעים, הפגישה אותנו עם עולם צלילים צורמני וגם אילצה אותנו להתמודד עם חתכים באצבעות. תפקידו של הבלאק ראפ כמחפה ומכסה מזכיר לי את תפקידה של הפלאסמה: "הפלאסמה לכדה את האור שהשתחרר במפץ הגדול מכדור האש הקדום, ומנעה ממנו מעבר חופשי. מבחוץ נראית הפלאסמה חשוכה לחלוטין. התקררותו של כדור האש לאחר המפץ איפשרה לחלקיקים הטעונים של הפלאסמה להתאחד ולהפוך לאטומים וכך לבש היקום את צורתו הנוכחית" (ג'ורג גאמוב, קוסמולוג).
הפרק השני מסתיים בדואט הינשוף והארנב, שעוסק במוות. בכמה רגעים קטנים אני מנסה להעביר באמצעות אגדה תמימה כביכול את ההתמודדות עם הפחד הקמאי מהמוות ואת המשאלה להשתחרר ממנו לטובת אהבת החיים. שתי החיות מתקשרות בינן לבין עצמן באמצעות קולותיהן: הינשוף קורא "יופ" מצמרות העצים בעוד הארנב רועד בין העלים היבשים. במשל של בוהו מצליח הארנב הקטן להשתחרר מהפחד בעזרת קולו של הינשוף ולגלות את הרצון להיות. התמונה הזאת מזכירה לי משפט ששמעתי מפיו של אונו קזואו לפני שנים רבות: "אנחנו חיים כאשר החיים והמוות חופפים זה לזה". גם בחיי מהדהדת תפישה זו ומוכיחה עצמה שוב ושוב כדרך חיים.
הפרק השלישי, כוכבים בחול, עוסק בהשתקפות גרמי השמים באדמה. אחת ההתמחויות של ממלכת המאיה במקסיקו היתה אסטרונומיה. אנשיה צפו במהלכי השמים באמצעות התבוננות בהשתקפותם בבריכות מים גדולות שנבנו סביב הפרמידות. בהשראת רעיון זה, אוספת תמר לם קונסטלציות של כוכבים מהשמים ומושכת אותם למטה לארץ, ואני חושפת אותם בעודם מוטבעים בחול. שתינו נעות לכל כיוון, כמו בחלל חסר גבולות, ועם זאת מנסות לשמור על קשב הדדי לתנודות הזעירות.
בשלב הזה נכנסה לתמונה תמר אור, תאורנית מוכשרת ורגישה להפליא, שאתה אני עובדת כבר שנים רבות. תמר צוללת לעומקה של העבודה ומוצאת את מקומו של האור, הן כיוצר מרחבי מחיה לעבודה והן כמשקף מהלכים עדינים שמתרחשים מתחת לפני השטח. תמר יוצרת מגוון רחב של שכבות אור; החל בקרניים שחודרות דרך פתחים במערה אפלה וחוצות את הגוף כחצים וכלה בזריחות של ירח מלא, מתעתע, בלילות סגריריים.
לפרק הרביעי והאחרון של בוהו חיכיתי בכליון עינים. כבר בתחילת תהליך היצירה ידעתי שיש בי רצון לתת ביטוי לקיומה של שמחה. שמחה שקטה ומתמשכת, מעבר למצב רוח חולף. לתת לה לעלות אל פני הגוף ולהיות הריקוד. תמר ואני עברנו דרך ארוכה כדי להגיע ליכולת לנוח יחד. התנועה הכמעט סטטית שבה אנו נמצאות בפרק זה חושפת מצבים אינטימיים, כמו לחישת סוד, הישענות, התרפקות, התקרבות והתרחקות, מצבים ששיאם במפגש של גב אל גב, לב אל לב.
המוסיקה לפרק הזה מורכבת מצלילים בודדים של פסנתר. כל צליל הוא אחד ויחיד ובו בזמן הוא תלוי לגמרי בצלילים שסביבו. השקט שבין הצלילים מעצים את ההדהוד הרגשי של כל תנועה ומרחיב את הדיאלוג האנושי שנרקם לאיטו. המלחין אורי פרוסט יצר בשביל בוהו מוסיקה רב-שכבתית שמלווה את היצירה בעוצמה וברגישות, והיא נוכחת כמו נופים קדומים שמחלחלים אל התת-מודע של הצופים. יכולתו של אורי להבין את הצרכים של העבודה ולהתאים לה מוסיקה שתיתן ביטוי לרבדים הרבים שמרכיבים אותה תמכה מאוד בתהליך העבודה ומימושה.
הוידאו שיצרה תמר לם משמש מראה המשקפת את השמים בארץ, את המים העליונים במים התחתונים, את פניהם הסוערים בעומקם השקט, בהיותם מקור חיים בבריאה. הוידאו מוקרן על משטח נירוסטה מלבני שמונח על הרצפה בקדמת הבמה, מימין. המשטח המתכתי מקנה עומק נוסף לדימויים המוקרנים, ולעתים נדמה שהם עולים מתחת לבמה. בתחילת היצירה משתקפים השמים בתנועת המים שנמצאים בתוך בריכה נטושה, ואילו בסיומה מופיע שדה של פרגים אדומים המתנועעים ברוח עדינה. תמר צילמה את הפרגים ברגישות, עד כי נדמה שהם מלחשים מלות אחווה זה לזה. בשבילי, רגעים אלו הם הזמנה להתבוננות במקום בתוכנו שיודע לקיים את האחווה הזאת.
הייתי רוצה לסיים את יומן המסע של בוהו בכמה מלים מתוך יומן המסע של מחמוד דרוויש בספרו זכר לשכחה:
"קול המים הוא המראה שנשקפים בה עורקי האדמה הנותנת חיים,
קול המים הוא החירות,
קול המים הוא האנושיות".
ביבליוגרפיה
דרוויש מחמוד. כפרחי השקד או רחוק יותר, הוצאת פיתום / ספרי עיתון 77, תרגום: עפרה בנג'ו, שמואל רגולנט, 2008.
דרוויש מחמוד. זכר לשכחה, הוצאת שוקן, 1989. תרגום: סלמאן מצאלחה.
לאו דזה. ספר הדאו, הוצאת עם עובד / חרגול הוצאה לאור, 2007. תרגום: דן דאור ויואב אריאל.
טורקה סירקה. עמוק בלב היער, הוצאת כרמל, 2006. תרגום: רמי סערי.
Ohno Kazuo. Kazuo Ohno's World from without and within, Wesleyan University Press, 2004.
תמר בורר, רקדנית בוטו, יוצרת בימתית, אמנית רב-תחומית. החל משנת 1988 יוצרת, רוקדת ומופיעה בעבודות סולו, דואטים ועבודות לאנסמבל על במות בארץ ובעולם. הוזמנה לפסטיבלים רבים, ובהם "הרמת מסך", ישראל, פסטיבל המחול הבינלאומי במונפלייה, צרפת," פסטיבל הבוטו", פריז, צרפת,פסטיבל "קרוס-אובר", איטליה. כן הופיעה בדיסלדורף ובבון – גרמניה, אוסלו – נורווגיה, אוקלנד – ניו-זילנד, הוקאידו – יפן ועוד. זכתה בפרסים רבים ובהם פרס אמן מבטיח מטעם קרן בוכמן היימן, ישראל, פרס אמן צעיר מטעם משרד החינוך התרבות והספורט, פרס אלבר-גאוביאר – הולנד-שווייץ ועוד. נתמכת על ידי מינהל התרבות, מדור מחול. תמר מלמדת סדנאות בוטו לרקדנים, אמנים רב-תחומיים ומטפלים באמנויות, ומטפלת בתרפיה בבוטו באוכלוסיות בעלות מגבלות פסיכו-פיסיות בישראל ובעולם. מנהלת אמנותית שותפה של "הרמת מסך" 2011-2010, מייסדת ומנהלת פרויקט "סלון בוטו" החל מ-2009. מרבה לשתף פעולה עם אמנים מתחומים שונים – מוסיקה, ספרות, צילום, קולנוע, משחק, פיסול ועיצוב.