במשך  ימים, בין ה-3 ל-11 ביוני השנה, הציג הבלט המלכותי הדני את מכלול יצירותיו של הכוריאוגרף אוגוסט בורנונוויל, הנכללות ברפרטואר של הלהקה. ידידי הלהקה, עיתונאים חוקרים, וחובבי בורנונוויל מושבעים מכל העולם התכנסו בקופנהגן לצפות, ליהנות, ולהצדיע ליוצר נפלא ופורה זה.

זהו הפסטיבל השלישי שנערך לכבודו של בורנונוויל. הראשון התקיים ב-1979 לציון 100 שנה למותו של הכוריאוגרף. בעקבות פסטיבל זה יצאה הלהקה לסיור בבירות שונות בעולם ואף הגיעה לישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה זכה הקהל הישראלי לראות את הבלט המלכותי הדני במבחר קטעים מתוך רפרטואר מסורתי זה.

ב-1992 התקיים הפסטיבל השני: הפעם חגגה הלהקה 150 שנה לבלט "נאפולי" (1842). הפסטיבל השלישי, שהתקיים השנה, בא לציין 200 שנה להולדתו של בורנונוויל. שורה של אירועים נוספים התקיימו בקופנהגן: בספרייה הלאומית, בבניינה החדש, התקיימה תערוכה שהציגה את ההתכתבות בין בורנונוויל לבין בן-דורו המפורסם, הנס כריסטיאן אנדרסן. במוזיאון טורוולדסן התקיימה תערוכה של ציור ופיסול בנושא המחול, והמוזיאון הלאומי הדני ארגן תערוכה מרהיבה של תלבושות ששימשו את ההפקות השונות של הבלטים שלו.

בורנונוויל נולד ב-21 באוגוסט 1805 לאב צרפתי ולאם שוודית. אביו, אנטואן, שימש  בלט מאסטר  בבלט המלכותי הדני, שם למד בנו אוגוסט. בן שמונה התקבל בורנונוויל לבית הספר המלכותי למחול, שבראשו עמד באותם הימים וינצ'זו גלאוטי, אחד מחלוצי ה-ballet d'action. בגיל חמש עשרה התקבל כרקדן מהשורה ללהקה המלכותית. כדי להשלים את השכלתו, נסע לפריז למספר חודשים ללמוד אצל המורים המפורסמים של תקופתו, בעיקר אוגוסט וסטריס (Auguste Vestris). עם שובו מפריז, היה לאחד מחשובי הרקדנים של הלהקה הדנית.

ב-1823 פוטר אביו מהלהקה, ובורנונוויל חזר ללמוד אצל וסטריס, הפעם למשך שנתיים. במהלך תקופה זו, הצליח לרכוש ולאמץ את תכונות בית הספר הצרפתי: אצילות, עידון  ורמה טכנית גבוהה. בתום שנתיים התקבל כרקדן באופרה של פריז ורקד עם מארי טליוני (Taglioni Marie), בה ראה את הרקדנית האידיאלית של תקופתו.

ב-1829, לאחר סיור באירופה, חזר לקופנהגן והתמנה למנהלו של הבלט המלכותי. היה זה תפקיד מגוון, מורכב וקשה. בנוסף להיותו רקדן בלהקה, היה עליו ליצור בלטים חדשים, לאמן את להקתו ולשמור על רמה נאותה של בית הספר. במשך ארבעים ושבע שנים ניהל להקה איכותית ביותר, עם רפרטואר מעניין, שהיתה מרכז תרבותי תוסס ונקודת משיכה לקהל בבירה הדנית. הבלטים שיצר נשמרו בחלקם ברצף הרפרטואר של הבלט המלכותי הדני, ומהווים עד היום את ליבת הלהקה. מכלול יצירות רחב זה הוא מקור ראשוני עליו ניתן להתבסס כאשר מדברים על הסגנון הרומנטי שהתפתח במחצית הראשונה של המאה ה-19.הפסטיבל סיפק הזדמנות נהדרת לצפות ביצירות המופת של בורנונוויל בביצועים שברובם היו נפלאים ומעוררי השראה.

"לה סילפיד"

שני הבלטים הפופולריים ביותר של בורנונוויל הם "לה סילפיד",1832)  La (Sylphide  ו"נאפולי" (1842). אלה שתי יצירות מנוגדות באופיין – שני קצוות של היצירה הרומנטית. "לה סילפיד" היא יצירה צרפתית במקור ובמהות, והבלט הטרגי היחידי מאת בורנונוויל. לעומת זאת, "נאפולי" היא אב טיפוס של היצירה הבורנונוויליאנית, לא רק מבחינה כוריאוגרפית אלא בעיקר מבחינת קו העלילה.

ב- 1834 ביקרו בורנונוויל ותלמידתו לוסיל גראן (Lucile Grahn) בפריז. הם צפו בבלט "לה סילפיד" מאת פיליפו טליוני (Filippo Taglioni) ושנתיים לאחר מכן הוצגה בקופנהגן גרסתו של בורנונוויל לבלט, עם מוסיקה מאת המלחין הדני לוונסקיולד (Løvenskjold). בתפקיד ג'יימס הופיע הכוריאוגרף עצמו, לצד לוסיל גראן בתפקיד הסילפידה. בורנונוויל יצר בלט חדש, שהיה נאמן בסגנונו לגרסתו של טליוני, מלבד מאפיין ברור אחד של עבודתו: בעוד שבמרכזים אחרים בעולם, חשיבותו של הרקדן הגבר היתה נמוכה במיוחד, בורנונוויל, שהיה רקדן מעולה, דאג לייצוג שוויוני של שני המינים. בבלטים שלו הרקדן והרקדנית נושאים את הכוריאוגרפיה על כתפיהם באופן שווה, הן מבחינת האפיון הדרמטי של הדמויות והן מהבחינה הווירטואוזית.

בפסטיבל הועלה בלט זה בשני ערבים. היה מרתק לצפות בביצועים של שני זוגות שונים של רקדנים. ב-6 ביוני הופיעה גודרון בויסן (Gudrun Bojesen) בתפקיד הסילפידה ולצדה תומס לונד (Thomas Lund) כג'יימס. זהו זוג שהכימיה ביניהם מושלמת. בביצוע של בויסן, הסילפידה היא דמות נאיבית, כמעט ילדותית, שכוח משיכתה מסקרן וכובש את ג'יימס היצרי של לונד. היו רגעים בערב שרגשותיהם של הזוג נראו כה מוחשיים, עד כי הצופה כמעט שהשתכנע שכוח אהבת בני הזוג יצליח לגשר בין שני העולמות. ב-9 ביוני צפינו בקרוליין קאוואלו Cavallo) (Caroline  השמימית לצד מאטס בלנגסטרופ  (Mats Blangstrup)האצילי ויפה התואר. שוב היינו עדים לליהוק נפלא. קאוואלו הציגה סילפידה אוורירית, חלומית, מעין דמות ספק קיימת, ספק יציר דמיונו של הגיבור. ג'יימס של בלנגסטרופ השלים את פרשנותה של קאוואלו ויחד הובילו השניים אל הסוף הטרגי הבלתי נמנע.

"נאפולי" או "הדייג וכלתו"

כאמור, הבלט המפורסם השני של בורנונוויל הוא "נאפולי", שאותו יצר לאחר שביקר באיטליה ב-1841; ביקור שבא בעקבות אירוע מביך במקצת, שבו הכוריאוגרף חם המזג נקלע לוויכוח עם המלך מעל בימת התיאטרון. כתוצאה מהמעשה הנמהר הושעה בורנונוויל מתפקידו לשישה חודשים. בעידוד ידידיו ניצל את פסק הזמן הכפוי וביקר באיטליה האהובה. העיר נאפולי היתה למטרת מסעו והתוצאה התגבשה עם הצגת הבלט "נאפולי" ב-1842.

בבלט זה מופיעים כל המרכיבים האופייניים ליצירה הבורנונווילית במיטבם: עלילה אופטימית מעוגנת במוסר נוצרי, joie de vivre – שמחת חיים – המתבטאת  בריקוד ובעלילה כאחת, קטעי פנטומימה (mime) מבוצעים היטב, השזורים במיומנות בין קטעי המחול, ומעל לכל, ריקודים נפלאים ומלהיבים, הדורשים טכניקה גבוהה מהרקדנים ומהרקדניות כאחד.

בפסטיבל היתה זו ההצגה ה-812 של הבלט הפופולרי, עם כוריאוגרפיה מחודשת של המערכה השנייה, הבעייתית מעט, מאת דינה ביורן (Dina Bjørn), רקדנית לשעבר בבלט המלכותי הדני, המשמשת כיום מנהלת אמנותית של בלט הלסינקי. העמדת הבלט בגרסתו הנוכחית נעשתה על ידי האנשים שהם הרוח החיה, היוזמים והמובילים של הפסטיבל: דינה ביורן, פרנק אנדרסן (Frank Andersen) – מנהלה האמנותי של הלהקה, אנה מרי ווסל שלוטר (Anne Marie Vessel Schlüter) -שמשמשת גם כמנהלת בית הספר המלכותי למחול, ואווה קלובורג(Eva Kloborg)  – רקדנית לשעבר, כיום מנהלת חזרות ומופיעה בתפקידי אופי.

הבלט משמש תצוגה מרהיבה של יכולות הלהקה. קטעי פנטומימה, כמיטב המסורת הדנית, מבוצעים בחן ובמקצועיות שאין להם אח ורע בשום להקה אחרת. היה מרגש ומהנה לצפות בפלמינג רוברג (Flemming Ryberg) כפפו מוכר הלימונדה. רקדנים מבוגרים כמוהו מביאים את ניסיונם הבימתי לתפקידי אופי ומוסיפים ממד המצוי רק אצל אמנים שמיומנותם מעוגנת במסורת רבת שנים. המערכה השלישית, ובה ה-pas de six והטרנטלה, היתה למעין סמל של הלהקה. בפני הצופה נפרש מצעד של רקדנים נפלאים, המבצעים שורה של ריקודים בהרכבים שונים, בקלילות ובחן שאינם מעידים על הקושי שבביצועם. סימן היכר של מבצעי בורנונוויל הוא הקלילות כלאחר יד שבה רוקדים את הבטרי (batteries) ואת הקפיצות המורכבות ביותר, רקדנים ורקדניות כאחד. בהרכבו הנוכחי, הבלט הדני מסוגל גם היום להציג בפני הקהל שורה של סולנים ורקדנים ראשיים נפלאים, העומדים בציפיות הקהל לביצוע מושלם ומלהיב של מערכה זו.

 יצירות אחרות שהוצגו בימי הפסטיבל נתנו ביטוי לפנים הרבות והמגוונות של בורנונוויל. הכוריאוגרף היה אמנם פטריוט דני, אך רבים מהבלטים שלו הם סיפורי אהבה המתרחשים במקומות רחוקים. "קרמסה בברוז'"  (Kermesse in Bruges, 1851)  או "שלוש המתנות" מתרחש בעיירה הבלגית ברוז'. כמו בכל הבלטים שלו, גם כאן יש סיפור אהבה שבסופו מוסר השכל. עושר ויהירות אינם מביאים לאושר. האדם מוצא את אושרו באהבה, בנאמנות ובאמונה. כל זה נמסר לצופה דרך סיפור אהבה קומי, עתיר מצבים הומוריסטיים. ההעמדה החדשה של בלט זה נעשתה על ידי לויד ריגינס (Riggins Lloyd) האמריקאי, שכמו בורנונוויל, הפך לאחד האישים הבולטים בבלט המלכותי הדני. ריגינס, רקדן לשעבר, לא התחנך בבית הספר של הבלט הדני המלכותי אך הצליח לאמץ את הטכניקה הייחודית ללהקה ולהפוך "לדני יותר מהדנים". 

ועוד יצירות: "לה ונטנה" (La Ventana, 1856), הוא בלט קאמרי, שמאפשר לרקדני הלהקה לבטא להט והתלהבות באמצעות שורה של ריקודים בהשפעה ספרדית. "עבדאללה" (Abdallah, 1855) או "הצבי מבצרה" הוא סיפור אהבה טעון  ומלא תשוקה, המתרחש על רקע תפאורה הלקוחה מסיפורי "אלף לילה ולילה". זהו הבלט היחידי שהוצג בפסטיבל שלא נרקד ברצף כלשהו על ידי הלהקה הדנית. למעשה הוא נעלם מהרפרטואר של הלהקה שלוש שנים לאחר הבכורה ב-1855. כתב היד המקורי של הבלט התגלה ב-1971 במכירה פומבית בסותבי'ס ונרכש על ידי ברוס מרקס, רקדן לשעבר בבלט המלכותי הדני ומנהלו האמנותי דאז של בלט ווסט בסולט לייק סיטי. מרקס הזמין את פלמינג רוברג, ששיחזר את הבלט, יחד עם טוני לנדר מרקס (Toni Lander Marks), למען להקתו והבכורה התקיימה ב-1985. באותה שנה בוצע הבלט על ידי הלהקה הדנית. ברוס מרקס ישב בקהל בין מוזמני הפסטיבל והיה מלא גאווה על ביצוע "הבלט שלו" על ידי הלהקה הדנית.

יצירות נוספות: "רחוק מדנמרק" (Far from Denmark, 1860) או "נשף מסכות על הסיפון", "מתנדבי המלך באמאגר" (The King’s Volunteers on Amager, 1871)  ו"סיפור עם" (A Folk Tale, 1854) – הם הבלטים היותר דניים של בורנונוויל. כולם שזורים ריקודים בהשפעת ארצות שונות, כולם נושאים מסרים מוסריים ברורים הדוגלים בנאמנות, יושר ואהבה. ב"סיפור עם" קיים המתח האופייני לבלט הרומנטי, בין עולם המציאות לעולם הדמיון, במקרה זה עולמם של הטרולים. הוא נוצר בהשפעת סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "גבעת האלפים" (יצורים מכושפים מהמיתולוגיה הנורדית). אך הסיום מלא אופטימיות ושלא כמו ברומנטיציזם הצרפתי, ערכי המוסר והשכל הישר מנצחים את העולם הדמוני. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרט השנייה, תכננה את התלבושות ואת התפאורה להפקה מפוארת זו.

 אסכולת בורנונוויל

הפסטיבל  שימש מסגרת להשקת קלטות DVD וספרים הנלווים ל"שיטת בורנונוויל" – פרי שלוש שנות עבודה מאומצת של מורים, רקדנים ותלמידים, ובראשם אנה מרי ווסל שלוטר ודינה ביורן. שיטת ההוראה של בורנונוויל מתומצתת בשישה שיעורים שבועיים, הנושאים את שמות ימי השבוע. העבודה על הבר זהה בימים שני וחמישי, שלישי ושישי ורביעי ושבת. בכל יום מספר רב של תרגילים הערוכים בסדר האופייני לשיעור בלט מסורתי.

תיעוד השיעורים לא נעשה בידי בורנונוויל אלא בידי תלמידו הנס בק (Hans Beck); שיעורים אלה שימשו עד 1930 שיטת ההוראה הבלעדית הנהוגה בבלט הדני. עם הרחבת הרפרטואר של הלהקה, השתנו שיטות ההוראה אך השיעורים נשמרו ונלמדו גם בהמשך על ידי התלמידים והרקדנים של הלהקה. שיעורים אלה הם בעצם המהות של מורשת בורנונוויל, והם מהווים מקור בלתי נדלה למשחזרים, מבצעים וחוקרים של הבלטים הרומנטיים של המאה ה-19 בכלל ושל הבלטים של בורנונוויל בפרט.

בפסטיבל, במשך שישה ערבים הוצגו שיעורים אלה מעל במת התיאטרון, בביצוע תלמידי בית הספר, רקדנים וסולנים של הלהקה. אנה מרי ווסל שלוטר הנחתה את הערבים, בהם בכל ערב הוזמן אורח ששיתף את הקהל בראייתו האישית את השיטה. לפי עדות המשתתפים, שיעורים אלה הם מסורת חיה, המאפשרת ביצוע אמין של הבלטים מתוך רפרטואר בורנונויל.

ברבים מן השיעורים התרגילים הם בעצם קטעים מתוך הבלטים של הכוריאוגרף. היה מעניין לצפות במקביל לשיעורים אלה בבלט של בורנונוויל "הקונסרווטואר" (Le Conservatoire, 1849) או "הצעת נישואין דרך פרסומת", שבמערכה הראשונה שלו מוצג שיעור בלט בנוסח דומה לאלה שהיו נהוגים בפריז בתקופתו של וסטריס. מצד אחד, רק רקדנים ששיטת בורנונוויל נהירה להם יכולים לבצע בלט זה בנאמנות לסגנון, ומצד שני, הבלטים ברפרטואר מצדיקים את הוראת השיעורים. השיעורים המחישו את הרמה הטכנית הגבוהה שנדרשה מהרקדנים בתקופתו של בורנונוויל והם מציבים אתגר לא פשוט גם בפני הרקדן בן ימינו.

הפסטיבל הסתיים בערב גאלה, שבו השתתפו מילדי בית הספר עד רקדני הלהקה הוותיקים, המבצעים כיום בעיקר תפקידי אופי. המופע נפתח בקטעים מתוך שיעורים של בורנונוויל בביצוע התלמידים. בהמשך,  הלהקה ביצעה דואטים וקטעי מחול מתוך היצירות בהן צפינו במהלך האירוע. זו היתה הזדמנות נהדרת לראות את הלהקה וכוכביה במיטבם, בהופעה בפני קהל נלהב, אוהד ואוהב. כמו כל חגיגה דנית, הערב הסתיים במטח זיקוקי דינור לכבוד בורנונוויל בכיכר התיאטרון המלכותי.

לפסטיבל הגעתי בעקבות האהבה הגדולה שאני רוחשת לבורנונוויל ולמסורתו זה שנים. בשנות ה-70 המאוחרות בלטו בעולם המחול מספר רב של רקדנים דנים נפלאים. אריק ברון (Erik Bruhn) היה הראשון שפרץ את הסכר. בעקבותיו זרמו ללהקות באירופה ובעיקר ללהקת ניו יורק סיטי רקדנים נפלאים מהבלט המלכותי הדני: פיטר שאופוס, איב אנדרסן, אדם לודרס, והבולט ביניהם, פיטר מרטינס – שעוררו את התפעלות הקהל והמבקרים בטכניקה הנפלאה שלהם, המאופיינת בקפיצות מרקיעות ובנחיתות רכות; כל זה בביצוע קליל נטול כל מאמץ נראה לעין. ב-1979, בעקבות הפסטיבל הראשון, הגיעה הלהקה לארץ, והצופים, וביניהם אנוכי, ראינו שיש עוד רקדנים רבים ונפלאים, כולם תוצרת אותה להקה. ב-1989 נסעתי לדנמרק בעזרת מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה ישראל, כדי ללמוד קצת "בורנונוויל". היה זה קורס קיץ של הבלט הדני המלכותי, בו למדו רקדנים ומורים מכל העולם את "השיעור של יום חמישי" וקטעי רפרטואר מהבלט "קרמסה בברוז'". במשך שבועיים שהינו במחיצתם של פלמינג רוברג, דינה ביורן, אווה קלובורג, פרנק אנדרסן ולמדנו "בורנונוויל": תרגילים של יום חמישי לצד קטעי פנטומימה, דואטים, וריאציות וריקודי אופי. בעיקר למדנו שמחול הוא עניין מהנה גם למבצע וגם למתבונן, והוא בידור נפלא המיועד לרומם את הנפש. מהות זו, שבעולמנו האכזר והציני נראית קצת נאיבית, יכולה להשתמר רק בפינה מבורכת כמו דנמרק.

בקבלת הפנים שנערכה עם פתיחת הפסטיבל, קיבל אותי פרנק אנדרסן כידידה ותיקה ובירך אותי בעברית בברכת "בשנה הבאה בירושלים". מי ייתן וברכתו תתגשם ונוכל להתבשם גם פה מהלהקה שבראשה הוא עומד, עם מבחר יצירות של בורנונוויל.

דניאלה שפירא מנהלת  את להקת בת-דור באר-שבע, מרכז עירוני לאמנות המחול. לפני שלוש שנים יסדה, יחד עם תמיר גינץ, את להקת קמע – קבוצת מחול עכשווי בנגב. מלמדת בלט קלאסי ותולדות המחול ויצרה עבודות רבות לסדנאות המחול של בית הספר. מרצה במסגרות שונות על נושאים הקשורים במחול.