ישראל היא חברה הטרוגנית רבת גוונים ורבת תרבויות. חיות בה למעלה ממאה קבוצות אתניות וביניהן קבוצות של עולים ובני עולים יהודים שהגיעו מכל רחבי תבל, ומיעוטים של ערבים מוסלמים, נוצרים לכיתותיהם, בדואים, דרוזים, וצ'רקסים. לכל עדה אתנית וקבוצה דתית פולקלור משלה, המהווה חלק אינטגרלי מחיי הקהילה. הפולקלור כולל ריקודים מסורתיים שרובם נוצרו לפני מאות שנים, וריקודים הנרקדים בעיקר בחגיגות משפחתיות, בחגי מחזור השנה ומחזור החיים.
ריקוד פולקלור וריקוד אתני
ריקודי הפולקלור כשהם חלק מהווי החיים – כלומר, נרקדים בסביבתם הטבעית -נחשבים "ריקודי פולקלור אותנטיים", אבל כשהם עוברים היום תהליך של שימור לצורך אירועים חברתיים, שאינם האירועים הפולקלוריסטיים הטבעיים המקוריים של עדה, דת או משפחה מסוימת – הם מכונים "ריקודים אתניים".
ניסיון להציג ריקוד אתני כריקוד אותנטי בפני קהל זהו דבר והיפוכו. ריקוד אותנטי אינו ריקוד המיועד להצגה על הבמה, ואילו ריקוד על במה אינו פולקלור אותנטי, הואיל וחלים עליו חוקי הבמה וההצגה התיאטרלית והוא אינו נרקד בסביבתו הטבעית (רונן, 2000).
אין עם ואין כמעט קבוצה אתנית שאין להם ריקודים חברתיים עממיים. ריקודים אלה מורכבים בדרך כלל מצעדים פשוטים המתאימים לכל אחד והשואבים ממורשת היסטורית, מאמונות, מערכים וממסורת של ריקודי חברה מתקופות עבר, ובעיקר מהאזורים הכפריים. בימים עברו היו ריקודים אלה ריקודי פולקלור אותנטיים. היום הם, כאמור, ריקודים אתניים, חלקם "מוצג מוזיאוני", חלקם בידור לתיירים. ברובם חלו שינויים המתחייבים עם הזמן, והם הפכו לריקודי חברה לבילוי שעות הפנאי גם בחברות המודרניות של היום.
בעיות זהות בקהילות מהגרים
העדות האתניות הן ברובן קבוצות מיעוט המנסות לשמור על תרבותן ועל זהותן הלאומית האתנית במסגרת תרבות הרוב. ביצוע הריקודים האתניים של העדות השונות לא נועד להעמיק את המפריד אלא לבטא את המאחד, לבטא שאיפות לאחדות לאומית ורצון לשמור על המקורות התרבותיים העשירים של הקבוצות האתניות, כמרכיבות של חברה רב-תרבותית.
בין המחקרים המעניינים בתחום זה נערכו מחקרים על קהילות של מהגרים, בעיקר מארצות אירופה לארה"ב, שם המטרה לשמר את תרבות ארץ המוצא נותרה בעינה אבל המסורת עצמה השתנתה; המחקרים עוקבים אחר קהילות המהגרים ובודקים עד כמה הן מצליחות לשמור לפחות על הכוונות הראשוניות ועל הסמליות המקורית בתנועות של הריקודים המסורתיים. כל זה מאפשר לנו לעקוב אחר תהליכי הקליטה של קבוצות אתניות בתרבות הרוב מחד, ושימור מרכיבים של תרבות המיעוט מאידך; וכן ללמוד על תהליכי היווצרותה של תרבות משותפת בחברה רב-תרבותית. מחקרים רבים מוכיחים כי הזיקה לתרבות אתנית של ארץ המוצא של עדות מהגרים ולשורשיה, תורמת להישרדותה בחברה החדשה (Hoppal, 2002).
מחקרים שנערכו בקרב אינדיאנים בדרום אמריקה, מראים כיצד קבוצות אתניות, שנותקו מארצות המוצא שלהן, מתרבותן, מכפריהן, מריקודיהן ומשיריהן, איבדו את זהותן, וחבריהן איבדו את הזדהותם ואת שייכותם הקהילתית (למשל: מחקרו של האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס, 1973).1
בעיות זהות קיימות בקרב קבוצות מהגרים, שכתוצאה מניתוקם מאדמתם הטבעית נקלעו בסביבתם החדשה לחלל שבו לא נמצאה להם שיטה ערכית שתקנה להם מודל מדריך מתאים (Kopitany, 1983).2 לכן קיימת הנטייה של מהגרים ליצור להם יחידה טריטוריאלית אתנית, מעין "גטו" תרבותי, ולשמור על מורשתם. המהגרים מנסים אמנם להזדהות עם המקום החדש ועם תרבותו, אך דווקא שמירת המסורת ורגש השייכות לקהילה המסורתית הם שמסייעים לתהליך זה (ליבקינד, 1983).3
בין זהות אתנית לזהות ישראלית
גם בישראל אנו עדים לתהליכים הבעייתיים של קליטה תרבותית. למדנו מניסיונה של 'חברת החלוצים' ליצור תרבות ישראלית משותפת ('כור היתוך'), ניסיון, שהביא אמנם הישגים ויצירות תרבותיות חדשות, אבל הוליד גם התנגדות לכפייה התרבותית של הרוב על בני העדות השונות. לאחר 'ההלם התרבותי' הראשוני של העולים בעשורים הראשונים במדינה ולאחר העליות הגדולות, ניכרים מאמצים של בני העדות לשימור מסורות לחינוך לזהות עדתית ולחיזוק רגש שייכות עדתי; כל זאת מבלי להתכחש לצורך הבסיסי ליצור במשך הזמן תרבות ישראלית משותפת.
בספרם דור התמורה שינוי והמשכיות בעולמם של יהודי צפון אפריקה (1977) מציינים משה שוקד ושלמה דשן כי קשיי ההסתגלות של עולים מארצות האיסלאם זעזעו אצלם את כללי המסורת ואת דימוי הזהות הקבוצתית העצמית. כתוצאה מכך היה עליהם ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות שלא הכירו מעודם, להסתגל לתפקידים חדשים ולאמץ מנהגים חדשים בדרך להישגים כלכליים וחברתיים. שוקד ודשן מציינים עוד, כי על אף השינויים, 'הדפוסים הקמאיים' נשמרים יציבים, אם כי הביטויים והסמלים שלהם לובשים צורות שונות חדשות.
השינוי הזה אינו מתרחש ברבדים העמוקים של התרבות, אלא דווקא בחגיגות, במסיבות, בטקסים, בשירים, בריקודים וכו', בהם מבטאים המהגרים את חוויות השינוי העוברות עליהם ואת ניסיונם לשמור על המשכיות ולתקן יחסים חברתיים.
בספרה עם רוקד היטיבה גורית קדמן להגדיר את ריקוד העם בפרפרזה על הגדרתו של אברהם לינקולן את הדמוקרטיה: "ריקוד עם הוא ריקוד הנוצר על ידי העם בשביל העם" (1969, עמ' 86). כפי שמציינת קדמן בספרה, ריקודי העם של הקבוצות האתניות שונים זה מזה כתוצאה מההיסטוריה ומהרקע התרבותי של כל עדה ומההשפעות השונות שספגה. קשה לקבוע כיום עד כמה ריקוד של עדה מסוימת הוא יהודי מקורי וכמה הושפע מתרבות הסביבה בה צמח, אבל עובדה היא שהריקודים היו חלק בלתי נפרד מהחיים (אשכנזי, 1983).
עוד בראשית שנות ה-50, שנות העלייה הגדולה, פעלה רבות גורית קדמן – יחד עם המוסיקאית אסתר גרזון-קיוי והצלם עמי ערב – לשמר מורשות עממיות במחול ובמוסיקה עממית. בכך הקדימה את דורנו, המקבל את המושג של חברה רב-תרבותית כבסיס לחיים משותפים, נוטה לקבל את "השונות" כערך, ומחפש 'ליבה' משותפת כדי לשמור על החברה המשותפת.
מחול יהודי תימן
בין המקורות הבולטים בהשפעתם על ריקודי העם הישראליים היו הריקודים והשירים של בני העדה התימנית. ריקודים ושירים אלה נחקרו על ידי נעמי בהט-רצון ואבנר בהט ופורסמו בספריהם ספרי תמה (1995) וברגל יחפה (1999). הריקוד של יהודי תימן, כמו רוב ריקודי הפולקלור בעולם, הוא שילוב בין סגנונות המזרח התיכון, אפריקה והמזרח הרחוק, ויש בו גם השפעות של הריקוד הערבי, האפריקני וההודי. הריקוד של יהודי תימן נבדל מהריקוד התימני הערבי בהיותו מאופק ומעודן לעומת הריקוד הערבי התימני, שהוא בעיקרו מלחמתי ותוקפני; בהיותו מושפע מריקודי הפריון האפריקאיים (אם כי מאופק מהם) הוא נרקד תכופות עם נשק ביד. גם שפת הידיים במחול התימני, שמקורה במחול ההודי, שונה ממנו בכך שאבדה המשמעות שיש לכל תנועת אצבע ותנועת עין במחול ההודי; לעומת זאת, תנועת הידיים של התימנים בקריאת התורה היא סמלית ותקשורתית ביותר, כפי שעולה ממחקרו של המוסיקולוג אבנר בהט.
בריקודים של יהודי תימן מבחינים בשני טיפוסי תנועה עיקריים, כך לדברי רותי אשכנזי (1983), בסדנה יצירתית לריקודים ולריקודי עדות מטעם המפעל לטיפוח ריקודי עדות; האחד – ריקוד תימני מצפון תימן (גבול סעודיה), שהוא ריקוד מוטורי בעיקרו, ושולטים בו התקדמות מהירה וצעדי ריצה וקפיצה קלילים, בעוד הגוף מהווה חטיבה אחת והפנים נותרים ללא הבעה.
השני – ריקוד תימני מאזור צנעא (מרכז תימן), שהוא ריקוד הבעתי רוחני בעיקרו. מאפייניו: הבעה בפנים, בידיים ובכפות הרגליים, גלים של אימפולסים בגב ובגו, ועושר של וריאציות בתנודות וברטט פרקי הרגליים; ובעיקר: התייחסות בני הזוג הרוקדים זה אל זה.
בארץ נוצר מיזוג בין טיפוסי התנועה של הריקוד התימני, ותנועות היסוד שלו הן:
– ניעות ברכיים וקרסוליים
– קפיצות ורטט תמידי עם מעט רקיעות
– קשר לא מודגש לקרקע
– הכיוון בציר הניצב
– מבחר אחיזות ידיים מסוגננות, מגוונות ועדינות
בריקוד התימני אין אוצר של צעדים קבועים אלא דגם יסוד של תנועה 'בשפות ריקודיות' כמו דעסה, ברעי, מטלותא, בתוספת אלתורים שיצרו רקדנים מוכשרים.
הליווי המוסיקלי הוא בשירה ובתופים, בדרך כלל בביצוע שני גברים ושתי נשים. מאז חורבן בית המקדש האמינו התימנים כי אסור השימוש בכלי נגינה, וגם השלטון בתימן אסר זאת עליהם. הריקודים נרקדים בתוך הבתים, גברים ונשים -בחדרים נפרדים; זאת גם משום האיסור האמור לרקוד מחוץ לבית וגם משום שהתנועה בעיקרה היא אנכית – מהאדמה לשמים – ואינה דורשת מרחבים.
מדוע אפוא השפיעו כל כך הריקודים של יהודי תימן על ריקודי העם הישראליים, אף על פי שהם כה שונים מההשפעות הסלביות, הבלקניות והחסידיות שהיו יסוד לריקודי העם הראשונים?
ובכן, שילוב המחול של יהודי תימן התאים לאידיאולוגיה של החלוצים ולתרבות 'הצברים', שיצרה את ריקודי העם הישראליים; וזאת מהסיבות הבאות:
– ריקודי יהודי תימן נתפסו כביטוי אותנטי של 'ריקודי התנ"ך', ויהודי תימן נתפסו כמי ששומרים יותר מכל עדה על מסורת זו בת האלפיים שנה.
– שילוב של ריקודי יהודי תימן התאים לתפיסה של ריקודי העם הישראליים כיצירה רב-תרבותית, כלומר לנוסחה של שילוב הניגודים על פי עיקרון "שונות בתוך אחדות", שילוב של מזרח ומערב, לפחות בתחום הפולקלור.
– יהודי תימן היו דמויות של יהודים מזרחים, ש'קל' היה לחברה הישראלית לקבלם, גם משום שתחילת עלייתם ארצה התרחשה במקביל לעליית הבילויים ב- 1882. לא במקרה הם שימשו מקור השראה גם לאמני בצלאל.
– ליהודי תימן היתה מסורת מקורית עשירה, ייחודית ומגובשת של שירים וריקודים עם זיקה עמוקה למסורת היהודית, יותר מאשר לעדות האחרות.
מסיבות אלו השפעתם של יהודי תימן על התרבות הישראלית היתה גדולה. השפעה זו נבעה גם מהשאיפה של יוצרי ריקודי העם הראשונים ליצור נוסחה משלימה נוספת של שילוב ניגודים, 'המשכיות וחידושים'. הריקודים של יהודי תימן, כמו הריקודים החסידיים, אפשרו לחברת החלוצים החילונית לאמץ מרכיבים של מסורת דתית יהודית, שיכלו ליהנות ממנה מבלי להתחייב למצוות דתיות (רונן, 1999).
להקת עמקא
סיפורה של להקת עמקא יכול לשמש דגם לתהליך השימור וההחייאה של הריקודים האותנטיים בתוך כדי שילוב של ריקודי יוצאי תימן בריקודי העם הישראליים, ושל בני העדה – בתרבות הישראלית. הלהקה הוקמה לפני כשלושים שנה בידי יוצאי תימן שהתיישבו במושב עמקא שבגליל המערבי. מוצאם של בני המושב מצפון מערב תימן, אזור אחדוף והעיר תעיז, שהיתה מרכז ממלכתי חשוב בנוסף לצנעא הבירה.
להקת עמקא קמה כדי "לשמור ולחדש כאחד מסורת אבות, ושאפה להעלות את הפולקלור המסורתי להופעה אמנותית" כפי שכתוב בתוכנייה שלה; בתחילה רקדו בלהקה העולים יוצאי תימן, דור השבות – עולי 'מרבד הקסמים' בשנים 1948-1951. בהדרגה הוקמה להקת ילדים ונוער, וכך הצטרפו ללהקה גם בני הדור השני והשלישי.4 היום, רוב הרקדנים הממשיכים הם בני הדור השני והשלישי, הרוקדים ושרים ביחד עם דור האבות והאמהות, כולם בני המושבים עמקא ואשרת. ללהקה רפרטואר עשיר של ריקודים מאזור אחדוף ומאזורים אחרים בתימן.
המועצה האזורית מטה אשר, שאימצה את הלהקה ולקחה אותה תחת חסותה, דאגה להביא כוריאוגרפים, בעיקר יוצאי תימן מתיאטרון מחול ענבל, דוגמת מלכה חג'בי; הלהקה זכתה גם למנהלים מסורים, אנשי המועצה האזורית, נוי ישראל (שדש) בעבר ושלומי ציון כיום.
גולת הכותרת של הופעת הלהקה היא מסכת ריקודים ושירים מתוך אירועי החתונה, שבתימן נמשכו שמונה ימים. מסכת זו כוללת זפה לחתן וזפה לכלה, תהלוכות חגיגיות שבהן הובילו את הכלה והחתן לחופתם; טקס מריחת "החינה" בידי הבנות המלוות בשיר לכלה קומי רקדי; טקס הייחוד האופייני לאזור אחדוף, המלווה בשיר חתן תנה הודך עלי כלה; גילוי פני הכלה המלווה בשיר הקורא לכלה לגלות את יופייה; שיר ההכנה לחתן יום אזכרה; שירים להושבת הכלה – נשיד: חוס אלוהי; שירת החתונה: ריקודי הגברים המלווים בשיר סעי יונה ושמעיני בכינור נגני; ריקוד הבנות; שירת הבנים: אם ננעלו דלתי מרום; ריקודי בנות: ירדתי אל המעיין; וריקודי שמחה של סיום החתונה. למסכת זו מוסיפה הלהקה מחרוזות של ריקודי עם ישראליים המושפעים מריקודי יהודי תימן: אהבת הדסה, אל גינת אגוז, דרור יקרא, ועוד.
הריקודים של להקת עמקא אינם ריקודים אותנטיים במובן של ריקודי פולקלור בסביבתם הטבעית; הם ריקודים אותנטיים שהותאמו לדרישות הבמה. אבל בהיות הרקדנים והזמרים בני העדה החיים בקהילה מגובשת, המנסה לשמור על מרכיבים שונים של המסורת שלה, הם מצליחים לשדר אווירה אותנטית, בעיקר באהבה ובגאווה של מסורת בית אבא מתימן.
החל מאמצע שנות ה- 70 מופיעה הלהקה בארץ ובחו"ל וזוכה להצלחה רבה ביותר, אולי דווקא בגלל ייחודה וקרבתה לאותנטיות. התופעה הזו של להקה השומרת על מסורת העדה, גאה להציג אותה ומאפשרת המשכיות לבני הנוער ולילדים, מדגימה היטב את תרומת השימור וההחייאה של מורשת עדתית להגברת רגש השייכות, רגש הביטחון והגאווה בשורשים. בכך היא תורמת גם לקליטה קלה יותר של בני העדה, ללא רגשי נחיתות ותחושות קיפוח, בתרבות ההולכת ונוצרת בישראל.
הערות
1. Claude Levi-Strauss: Triste Tropiques, 1973, p. 240, in “Mihaly Hoppal Tradition Value System and Identity”, Authenticity, Budapest, 2002, p. 10.
2. Kapitany, Agnes and Gabor. Value Systems in Hungry, Budapest, 1983.
3. Liebkind, E. Minority, Identity and Identification Process: A Social Psychological Study, Helsinki, 1983.
4 . מתוך תוכניות להקת עמקא – שוש יניב, מלכה חג'בי, שלומי ציון.
רשימה ביבליוגרפית
אשכנזי, רותי. סיכום "מתחילים בריקודי עם" – סדנה יצירתית לריקודי עם וריקודי עדות. ת"א: המפעל לריקודי עדות, פברואר 1983.
בהט, נעמי ואבנר. ספרי תמה: שירי הדיוואן של יהודי מרכז תימן. תל אביב: בית התפוצות, 1995.
בהט רצון, נעמי. ברגל יחפה. עמותת 'אעלה בתמר' ותיאטרון מחול ענבל, 1999.
קדמן, גורית. עם רוקד. תל-אביב: הוצאת שוקן ירושלים, 1969.
רונן, דן. "יסודות ממסורת יהודי תימן בריקודי העם הישראליים", ברגל יחפה (עריכה: בהט,נעמי); אעלה בתמר, תיאטרון מחול ענבל, 1999, עמ' 63-84.
רונן, דן, "פולקלור לבמה ובמה לפולקלור", מחול עכשיו 2, הוצאת חבצלת, 2000, עמ' 48-55.
שוקד, משה. דשן, שלמה. שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה. ירושלים: מכון יד בן צבי, 1977, עמ' 1-9.
Hoppal, Mihaly. "Tradition Value System and Identity, Authenticity, Budapest, 2002, pp. 1-15
ד"ר דן רונן – מנהל האגף לתרבות ולאמנות במשרד החינוך והתרבות 1977-1998; רקד בלהקות ריקודי עם מאז ימי ילדותו בקרית חיים, ממייסדי להקת הסטודנטים בירושלים (1955). רקדן ומדריך, פעיל בתחומי ריקודי וחגי העדות, וריקודי העם במשך עשרות שנים, החל בפסטיבלי המחול בדליה ב- 1951, 1957, 1968; מיוזמי מפגשי הלהקות בצמח, 1976-1985, ופסטיבל המחול בכרמיאל, וכיום יו"ר סיאו"ף ישראל, סניף המועצה הבינלאומית של פסטיבלים לפולקלור וחבר ההנהלה העולמית של הארגון; כתב מאמרים רבים בנושאי חינוך תרבות ואמנות ופולקלור; יקיר "המימונה", ה"סהרנה", "בית הגפן" בחיפה, "ארגון הארצי של המדריכים לריקודי עם".