עד מתי בן חורג? הרהורים על "הרמת מסך" 2004
מאת רות אשל
לפני כשנתיים או שלוש נשאלתי על ידי מבקר ידוע בחו"ל, שגילה בקיאות רבה במחול הישראלי, האם לא מדובר בפריחה זמנית של המחול בישראל, והאם צומח דור חדש, אחרי ליאת דרור וניר בן גל, עדי שעל וענת ורטהיים, עידו תדמור וענבל פינטו. לא ידעתי אז מה להשיב. היתה זו תחילתו של עידן הגזרות הכלכליות והיה חשש שאולי לא תהיה אפשרות לדור חדש לצמוח; ובכלל, מי מבטיח שכשרונות חדשים ייוולדו? הרי מדובר ביצירה. בבלתי ידוע. פסטיבל "הרמת מסך" הנוכחי מעיד שאכן צמח דור חדש, רענן ונועז. אך אין לקחת זאת כמובן מאליו.
אין חילוקי דעות על כך שהמחול המודרני בישראל מצוי בפריחה זה למעלה מעשור. שפע הבכורות שהועלו על במת "הרמת מסך", החוגגת את חמש עשרה שנות קיומה, ההיצע העשיר והרבגוני באירועי "חשיפה בינלאומית" המתקיימים בהמשך ל"הרמת מסך" בפני אורחים מחו"ל – כל אלה הם עדות מרנינה לפריחת המחול בארץ; וזאת למרות האינתיפאדה, פיגועי ההתאבדות והגזרות הכלכליות.
ושוב, אין לקחת פריחה זו כמובנת מאליה, במיוחד לנוכח ההיסטוריה הקשה של המחול האמנותי בארץ. מחול זה נוצר "יש מאין", כחלק מיצירת תרבות עברית, עבר מסלול ארוך ועקלקל של חיפושי דרך, ולא פעם הגיע למבוי סתום. לאורך כל ההיסטוריה המודרנית שלנו, היה המחול הבן החורג בכל מה שקשור בתקציב, מצב שלא השתנה עד היום. מה שכן השתנה זה – שהמחול המודרני הישראלי הוא נושא הדגל בתחום אמנויות הבמה; מקורי, רענן, מגובה בביצוע איכותי, הוא משמש השגריר הטוב ביותר של מדינת ישראל בעולם. אין כיום תחום של אמנות במה בארץ, שסוחף אליו כמות כה גדולה של קהל צעיר. מדי יום מועלה במרכז סוזן דלל בכורה חדשה. אכן מטרופולין.
לא כך היה בעבר. באיחור ניכר, לאחר המוסיקה, התיאטרון והאמנויות הפלסטיות, החלה התמקצעות המחול לבמה רק ב- 1964, עם הקמת להקת בת-שבע. למעלה משני עשורים, בעיקר מאמצע שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70, המבט של המחול בארץ הופנה כלפי חוץ. עיקר היצירה היתה מיובאת, והלהקות הגדולות התהדרו בשמות של כוריאוגרפים ידועים בעולם, החתומים על הרפרטואר שלהן. מצב זה אמנם העלה את מקצועיות הביצוע וההפקה וחינך רקדנים וקהלים לטעם אמנותי, אבל שרר חוסר אמון ביכולתו של הכוריאוגרף הישראלי, וגם ביכולתו של ישראלי להיות מנהל אמנותי. הפריצה הגדולה לעבר הפרינג' תחילתה רק בסוף שנות ה-70, עם יוצרים ורקדנים ובהם רות זיו-אייל, רנה שינפלד, אשרה אלקיים, נאוה צוקרמן, אליס דור כהן, סלי אן פרידלנד, ירון מרגולין, דורית שימרון, רונית לנד, הדה אורן, רחל כפרי ומחברת רשימה זו. לראשונה, צמח בישראל דור של יוצרים עצמאים, שעבדו בתנאים קשים, והיו חלוצים בדרכם. בהיעדר מסגרת למחול, הופיעו חלקם בפסטיבל עכו ל"תיאטרון אחר" (1981) או במיצגים. "גוונים במחול" (1984) ובהמשך, "הרמת מסך", שנוסדו על ידי המחלקה למחול במשרד החינוך, התרבות והספורט, סיפקו מסגרות ליוצרים העצמאים ולפריחת הפרינג'. הקמת מרכז סוזן דלל (1989) בניהולו של יאיר ורדי נתנה בית למחול ויצרה מסגרות להרכבים בגדלים שונים. המנהלים האמנותיים של "הרמת מסך" היו ישראלים: דוד דביר, דניאלה מיכאלי, ערן בניאל, ונאוה צוקרמן, המשמשת כמנהלת אמנותית כיום. שלושת האחרונים מזוהים במידה רבה גם עם עולם התיאטרון, כחלק מהתפיסה הפתוחה הקיימת כיום לגבי המחול כאמנות המאגדת בתוכה אמנויות רבות.
במסגרת "הרמת מסך" התגלו ניר בן גל וליאת דרור, ענבל פינטו, נועה ורטהיים, עדי שעל, יסמין גודר, שלמה ביטון, רננה רז, והרשימה עוד ארוכה. כיום, בריקודים של חלק ניכר מהיוצרים ב"הרמת מסך" 2004, ניכרת השפעת סגנונו של אוהד נהרין, ולאחרונה ניתן לזהות גם את סגנונה המהיר החד והתזזיתי של יסמין גודר. אך יש בודדים המפתחים סגנון תנועה משלהם. סגנון התנועה של שלמה ביטון באחד, מאופיין בג'סטות, מעין הגיגי תנועה קטועים של מחשבות, הפורצים החוצה, כמו ללא בקרה, אך למעשה מעובדים לקווים חזקים, ברורים ותוחמים את התנועה לפרטי פרטים. הזוג מיה שטרן ותומר שרעבי במתהלך עד היום יצרו שפה תנועתית מעניינת כאשר שני גופים דבוקים זה לזה בטורסו ויוצרים מין יצור הנע על ארבע רגליים. הצירופים התנועתיים מפתיעים, ולא ברור איזה איבר שייך למי. הרקדנית שלי אללוף ביצירתה אישמה מנסה לצאת מסגנון מחול הבטן המסורתי כדי ליצור מחול חופשי כדרך הבעה אישית למחול עכשווי בהשראת ריקוד הבטן. עמנואל גת פנה אל מחול הסלסה כנקודת העשרה והשראה לחומרים תנועתיים ביצירתו פולחן האביב, בה חמישה רקדנים חושפים עצמם להפלת הפור שיקבע מי תהיה הקורבן; כל זאת תוך תנועה סיבובית זורמת והחלפת זוגות, ללא התרגשות, כאילו מדובר באירוע יומיומי המתבצע במסיבה.1 ענבל פינטו ואבשלום פולק ביצירתם מה טוב בירח, יצרו עולם של פנטסיה, המזכיר את עולמו של וולט דיסני. כבעבר, התפאורה, האביזרים, התלבושות, הפיאות והתאורה תופסים מקום חשוב. פינטו ופולק יצרו מעין קליידוסקופ של דמויות חביבות ומוזרות המתגנבות בביישנות, בשובבות ובהנאה מתוך פתחים ודלתות סמויים בקירות הבמה. בניגוד לעבר, הפעם משתתפת להקה של ממש, המונה תריסר רקדנים-שחקנים טובים. התנועה מקוטעת בעיקרה, כמו בפנטומימה, עם מחוות מוגזמות ואקרובטיקה, ולפעמים היא מזכירה סרטים אילמים. החלק הריקודי והכוריאוגרפי עשיר יותר מבעבר, בניסיון מבורך לאזן בין התנועה לאביזרים.
רננה רז, הצעירה בחבורה, העלתה תוכנית שלמה בשם רפאים בסגנון תיאטרון-תנועה; זו יצירה פסיכולוגית העוסקת במשפחה רגילה לכאורה, שבמהלכה מקלפת רז את הדמויות מהקליפות החיצוניות שלהן. הכשרון של יסמין גודר פורץ גם הפעם לכל עבר. יצירתה קרם תות ואבק שריפה עוסקת במציאות המקומית. הכאב מתורגם להיפראקטיוויות תנועתית, שכמו מבקשת לכסות ולדחוק את הכאב. שפע של פרטים, של תנועה דחוסה, באימפולסים תנועתיים המולידים רטט וצחוק היסטרי. גודר לוקחת את המסר ואת הרגש ומנכרת אותם, וכמו נעה בין פינה באוש לטרישה בראון. הדרמטיות נוקתה מכל לחלוחית אנושית והרקדנים נשמעים כמו דמויות קומיקס שנשזרו בהן רגעים של כאב רגשי ואנושי, המחזיר אותנו אל המציאות.
ב"הרמת מסך" הנוכחית של שנת 2004, ניכרת התפתחות של אמנים שניתן היה להבחין בכשרונם ב'הרמות מסך' קודמות. לצד שמות של כוריאוגרפים ותיקים, מופיעים שמות של יוצרים צעירים עצמאים חדשים, אם כי לא פרץ מביניהם כשרון בולט. הפעם היתה "הרמת מסך" גם מסגרת שאפשרה לרקדנית המופלאה טליה פז להיראות במלוא פריחתה ביצירה Bliss שיצר עבורה רמי לוי.
כאמור, יש פריחה ואפשר להיות מרוצים, ובכל זאת, אני טוענת שיש מקום לדאגה. מצבם הכלכלי של האמנים נעשה יותר ויותר רעוע וקשה. לאחר "הרמת מסך", מסתיימת החגיגה, ומה הלאה? איך ממשיכים לתת חיים ליצירה? למרבית האמנים הוותיקים אין בית משלהם. הם נאלצים לשלם סכומי עתק תמורת סטודיו שכור. מרבית הרקדנים עובדים ללא תשלום ונאלצים להתפרנס במקביל מעבודות שונות. כשאתה צעיר העומד לפני פריצה, זה חלק מהעניין של להיות אמן, אבל לאורך זמן, האיום הגדול ביותר על המשך היצירה הוא השחיקה. ויש סכנה אמיתית שהיוצרים הוותיקים העצמאים, כמו פינטו, דר, גודר ואחרים, שהם הנכס הגדול של המחול הישראלי המקורי, יישחקו ואיתם תגווע הפריחה.2 ולכן אני חוזרת למשפט הפתיחה. אין לקחת את הפריחה כדבר מובן מאליו…
הגיע הזמן, שהמחול יקבל את חלקו הראוי בעוגת תקציב התרבות בארץ. עד מתי יישאר הבן החורג המוצלח?
1. הבכורה של פולחן האביב לא הועלתה במסגרת "הרמת מסך" השנה אלא ב"חשיפה בינלאומית", אבל גת התגלה כיוצר ב'הרמות מסך' קודמות.
2. ראה דברי האמנים במפגש שהתקיים ב- 25.1.05 (עמ'10-16)