כל יום שלא רוקדים בו לפחות פעם אחת – הוא יום שהולך לאיבוד (פרידריך ניטשה)
מאז ראשיתה של התרבות האנושית מחפשים בני אדם תשובות לבעיותיהם הקיומיות ושואלים שאלות כמו: איך לחיות "טוב"? מהם "חיים טובים"? מהי איכות חיים "טובה"? מה זה בכלל "טוב"?
במשך הדורות, רבים וטובים הציעו תשובות לשאלות אלו ודומות להן. רבים יותר ממשיכים וימשיכו לשאול ולהרהר בנושאים הללו – וטוב שכך. השאלות מבטאות חתירה תמידית לשלמות, שבה עצמה יש מן השלמות. בני אדם, בכל החברות ובכל התרבויות, ימשיכו לחפש ולברר מהם חיים "טובים". הם גם יציעו תשובות שונות, כל דור ותשובתו, כל אדם ובחירותיו. תשובה כוללת שתתאים לכולם – אין; בוודאי גם לא תהיה.
התשובות באות כיום ממגוון תחומים ושדות מחקר: תיאולוגיה, רפואה, דת ואמונה, הארה רוחנית ממזרח ומערב (ניו-אייג), תשובות מעשיות, פעולות גופניות, הצעות לפעילויות ולאימונים לסוגיהם (קואוצ'ינג) ועוד. אינני מתיימר להציע תשובות לשאלות הגדולות; אני מבקש להציע תשובה פשוטה ויפה: "חיים טובים הם חיים עם ריקודים". אני מבקש לתאר פעילות של "חבורת הרוקדים" מירושלים, הפועלת זה למעלה מ-40 שנה; בפעילותה יש תשובה קמעא לשאלות הגדולות והיא יכולה לשמש דוגמה טובה.
כוחו של המחול
אמנות המחול היא הקדומה שבאמנויות; עוד לפני שהתפתחו האמנויות האחרות ידע האדם, כל אדם ולא רק האמנים, להשתמש בגופו כדי לבטא את עצמו, להתקשר עם זולתו, להביע את רגשותיו, תחושותיו, פחדיו, תקוותיו, כאביו, שמחותיו ועוד. מאז שחר קיומו ניסה האדם בריקודיו להתמודד עם סביבתו, להתגבר על פחדיו, להתקשר עם כוחות עליונים, לעצב צורה למרחב, להשליט קצב בזמן, לשמור את מורשתו, לחלום על עתידו ועוד; המחול היה ויהיה ביטוי להתמודדותו של האדם עם העולם הסובב אותו, עם החיים ועם המוות, וניסיון בלתי פוסק להתקשר עם עצמו ועם זולתו.
מאז ימי קדם עסקו רבים בקשר שבין המחול והחיים. כבר בימי הרומאים כתב הפילוסוף קיקרו: "אין אדם במלוא אושרו אלא כאשר הוא רוקד". "המחול", כתב ג'ורג' ברנרד שו, "הוא הריתמוס של החיים". "המחול והחיים קשורים זה בזה כמו תאומים, כי שניהם משתמשים בגוף", כתבה מרתה גרהם.
המחול, כמו אמנויות נוספות, הוא גם כלי טיפולי תרפויטי. אפשר להשתמש בו כדי לסייע לאדם להתמודד עם בעיות התנהגות, בעיות גופניות, בעיות חברתיות ועוד. אבל הדוגמה של "חבורת הרוקדים" המוצגת כאן אינה אמצעי לדיון על המחול כאמנות או כאמצעי טיפולי, אלא הצגת דגם של דפוס לבילוי שעות הפנאי.
הנתונים על דפוסי בילוי שעות הפנאי בישראל מגלים כי ישראלים רבים בכל הגילים משתתפים בפעולות מחול לחובבים לסוגיהן. כ-100 אלף איש, מגיל 18 ומעלה, רוקדים ריקודי עם ועמים בחוגים ובהרקדות לפחות פעם בשבוע, ועוד כ-75 אלף רוקדים אחת לשבועיים עד ארבעה שבועות. ילדים, ובעיקר ילדות, בני נוער ומבוגרים נוספים לומדים מחול לסוגיו בסטודיאות שונים, במגמות המחול בבתי הספר, באולפנות למחול ועוד; לאחרונה תוכניות ששודרו בטלוויזיה תרמו להגברת ההתעניינות במחול, בעיקר בקרב ילדים ונוער.
"חבורת הרוקדים" ירושלים
כדוגמה לפעילות ריקודים המותאמת לכל הגילאים, ובמיוחד "לגיל השלישי "(55+), מוצגת "חבורת הרוקדים" ירושלים. החבורה מונה כיום 50-40 חברים בני 80-65 ומעלה. החבורה קמה בירושלים בשנת 1966, ביוזמתם של חמישה זוגות:
שולה ברקת – מדריכת ריקודים, שהיתה מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי רחביה בירושלים ובעלה, הפרופ' זלמן ברקת. הצטרפו אליהם מנהל בית הספר היסודי רחביה, יאיר לוין, ורעייתו אביבה; ארינקה כהן, מראשי רשות הספורט, ורעייתו שולה; מתי בייסקי, מראשי הגדנ"ע במשרד החינוך, ורעייתו מיכל; יודקה נהרי ממינהל מקרקעי ישראלי ורעייתו אסתר'קה. כן היו בין הראשונים צביקה וטליה דגן, שהדריכה ריקודי עמים עוד בארצות הברית, שפרה קריגר ובעלה נתן, שהיה מבכירי הכדורסלנים בליגת המכללות בארה"ב, דן ארמן, מעצב גנים, ורעייתו יעל, פרופ' הלל רסקין, ראש מרכז הספורט קוסל באוניברסיטה העברית ומומחה לרפואה ציבורית ולפנאי, ואשתו הארכיטקטית ניצה, עוזי סיון, שופט שלום ואחר כך מבקר העירייה, ורעייתו האמנית זיוה, היזל ודני גולבלט – מדרום אפריקה, ברוריה שילוני, אשת חינוך, ובעלה סימי, מהנדס מומחה למים, שלום חרמון, מפקח בחינוך הגופני ומוותיקי תנועת ריקודי העם, ואשתו הפלמ"חניקית דבורציק, ד"ר חסינטו ענבר, פסיכולוג קליני, ורעייתו רות ממשרד החוץ – מארגנטינה, אריק קלימן, מנהל סניף בנק, ורעייתו רותי ועוד.
זה 42 החבורה מתכנסת בקביעות אחת לשבועיים, בלילות שישי, לשלוש-ארבע שעות, בבתיהם של חבריה. החברים מבלים את הלילה בריקודי עמים, ריקודי עם ושירה. ברבות השנים פרשו חלק מאנשי החבורה, והיו שעזבו את ירושלים או נפטרו; חברים חדשים הצטרפו; החבורה המשיכה וקלטה עולים חדשים מארה"ב, דרום אפריקה, ארגנטינה ועוד. בין חבריה מאז ייסודה ועד היום היו פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, אנשי מדע, רופאים, שופטים, אנשי כספים, מנהלים בכירים במשרדי הממשלה, מורים ועוד. הח"מ הצטרף אליה עם רעייתו זמירה ב-1967. בפעילותה ובהתמדתה משמשת החבורה דוגמה לחבורות נוספות שקמו בירושלים ובמקומות נוספים בישראל ובעולם.
פרופ' רסקין, שהיה חבר מוביל בחבורה, הציג את הדגם של פעילותה בכנסים ובוועידות בינלאומיות של הארגון הבינלאומי לתרבות הפנאי ולנופש, שבראשו עמד. הדגם זכה להערכה רבה בין אנשי המקצוע בעולם והופץ בכמה מדינות.
חברי החבורה ממשיכים בפגישותיהם הקבועות אחת לשבועיים, ובכוונתם להמשיך בהן. רובם רוקדים, לצד פעילותם בחבורה, בחוגים ובהרקדות בירושלים; הפעילות של החבורה כוללת גם פעולות משותפות של ריקודים ומשחקים בטבע, בחגים ובעיקר ביום העצמאות, שבהן משתתפים שלושה דורות של "החבורה": חברי החבורה, בניהם ונכדיהם. אחת לחודשיים-שלושה מקיימת החבורה טיול משותף בירושלים או ברחבי הארץ, שבמרכזו ריקודים ושירה.
הריקודים הם הבסיס לקיומה של החבורה, אבל הקבוצה עונה גם לצרכים של "האדם השלם" – הצורך בתקשורת בין-אישית, במסגרת של שייכות, בשותפות, בחברות ובפעילות מהנה, מגוונת ומעשירה. ההנאה מהריקודים בחבורה כזאת גדולה יותר מאשר בהתכנסות רגילה של רוקדים, משום שהריקודים משולבים גם בקשרים חברתיים וברצון להיות ביחד.
מה המיוחד ב"חבורת הרוקדים" הירושלמית?
הדבק המחבר את בני החבורה זה לזה הוא האהבה לריקודים והרצון המשותף לכולם ליהנות מהחברה ומהריקודים. כך נוצרת קבוצה מלוכדת ובעלת אינטרס משותף, המחזק אותה.
סוד קיומה הממושך של החבורה טמון בפעילות הריקודית והחברתית ובהתמדה; חבריה משתדלים לא להחמיץ פגישה. סוד קיומה הממושך טמון גם במנהיגות הצומחת מתוכה, בנכונות של כמה מהחברות, שהן מדריכות למחול, ללמד בכל פגישה ריקודים חדשים, ריקודי עמים וריקודי עם, בהתגייסות בהתנדבות של החברים לארגון פעילויות; בקשר ההדוק בין החברים ובחברות הקרובה – גם מעבר לפגישות הדו-שבועיות.
הריקודים בחבורה מאפשרים לחבריה גם הכרות עם תרבויות אחרות ועם המורשת של עדות שונות; והזדהות, גם אם לעתים בלתי מודעת, עם הניסיונות ליצור תרבות ישראלית משותפת. הריקודים מאפשרים גם התרפקות על זיכרונות העבר, גם אם העבר שבזיכרונות הוא לא מה שהיה, אלא מה שאנחנו חושבים שהיה.
הקשר החזק של החברים לחבורה נובע גם מכך שהריקודים, כמו אמנויות אחרות, הם אמצעי לתקשורת, ביטוי של רצון לקשר באמצעות התנועה והמגע הגופני. בריקודים קיימים מרכיבים המחזקים לכידות קבוצתית ואת תחושת הביחד; אחיזת ידיים במעגל, למשל, יוצרת קשר חם בין בני אדם. במעגל כולם שווים וכולם יחד.
הפעילות הריקודית בחבורה היא גם פעילות גופנית מהנה, פעילות של בחירה התורמת לבריאות ולהרגשה הטובה; וכפי שאמרה הזמרת האמריקנית סופי טאקר: "המתכון לחיים ארוכים הוא להמשיך ולנשום". אין ספק שלרקוד ולשיר פירושם להמשיך לנשום.
חשיבות "תרבות הפנאי"
תהליכים עולמיים שהואצו לאחרונה, כמו התפתחויות במדע ובטכנולוגיה, במחשוב, בתקשורת וברפואה; מהפכת המידע ומהפכת התקשוב, תופעות הגלובליזציה ועוד, מעלים את רמת החיים, בעיקר במדינות המתועשות. עם זאת, תהליכים אלה תורמים גם לעיור (אורבניזציה), לתנודות אוכלוסין, ליצירת חברות פלורליסטיות, לתחושה של "בדידות בהמון" ועוד. רמת חיים גבוהה יותר אינה בהכרח תורמת לחיים טובים יותר. עליית תוחלת החיים (בישראל, 78.8 שנים בממוצע לגבר ו- 82.5 שנים לאשה), הירידה במרכזיות העבודה ובמספר שעות העבודה מגדילה את שעות הפנאי של האדם, אבל גם מציבה לפניו אתגר.
על סדר היום עולות סוגיות כמו חשיבות הפיתוח של דפוסים נבונים לבילוי שעות הפנאי, בכל הגילאים; חשיבות החינוך וההכשרה לניצול יעיל של שעות הפנאי ולהימנעות מההשפעות המזיקות של השעמום, של אופנות חולפות ושל החברה הסובבת; היותן של שעות הפנאי, שבעבר היו עניינם של מעטים, נחלת הרבים. החשיבות החברתית והכלכלית של דפוסי בילוי שעות הפנאי מעלה סוגיות אלה יותר ויותר לסדר היום הציבורי.
רבים מהחוקרים העוסקים בדפוסי הבילוי של שעות הפנאי טוענים שהחברה האנושית היא בתחילתו של "עידן הפנאי", שבו הזמן הפנוי הולך וגדל ולפעילות בזמן זה נודעת השפעה רבה על בני אדם ועל התנהגותם, על אופייה של החברה שבה הם חיים ועל איכות חייהם של הפרטים המרכיבים אותה.
מהו "פנאי"?
"הפנאי" (Leisure) הוגדר על ידי "הארגון הבינלאומי לתרבות הנופש והפנאי" בשתי צורות – כמותית ואיכותית.
ההגדרה הכמותית – "הפנאי הוא אותו חלק של האדם שהינו חופשי ללא כפייה והתחייבויות ובו הוא יכול לפעול כהבנתו בהתאם לנטיותיו; זה הזמן הנותר בידיו של האדם לאחר הקדשת זמן למימוש צורכי היסוד שלו, כמו שינה, עבודה ואילוצים חברתיים שונים".
ההגדרה האיכותית – "הפנאי משקף מצב נפשי ורוחני, דהיינו את התחושות של האדם הנובעות מאותו חופש בחירה, את הסיפוק האישי הנובע מהפעולה או מחוסר הפעולה ביחידת הזמן החופשית העומדות לרשותו, ואת יכולתו להגיע לשלווה נפשית".
פעילותו של האדם בזמן הפנוי מוגדרת בדרך כלל פעולת "תרבות" או "נופש"; ה"תרבות" כוללת את כל הפעולות המתבצעות בזמן הפנוי וה"נופש" הוא אותו חלק ממכלול הפעילויות בזמן הפנוי המתבצע מתוך חופש בחירה, שמעניק סיפוק אישי ותגמול פנימי.
"הגיל השלישי"
הארכת תוחלת החיים, ירידת מרכזיות העבודה וקיצור שבוע העבודה, עליית רמת החיים וההתפתחויות הרפואיות והטכנולוגיות מגדילים את "הזמן הפנוי" של כולם, אך במיוחד של בני "הגיל השלישי" (55 ומעלה). שכבת "הגיל השלישי" הולכת וגדלה יחסית ונומינלית, בהשוואה לשכבות גיל אחרות; זו שכבת גיל שיש לה יותר זמן פנוי מאשר לקבוצות אוכלוסייה אחרות וגם יותר אמצעים לפעילויות תרבות ונופש. רוב בני "הגיל השלישי" מעוניינים בקשרים חברתיים ובין-אישיים ומחפשים קשר חברות בקבוצות אינטימיות, כדי לצאת מבדידותם ולאפשר להם תנאים ובסיס לפעילות יוצרת, מהנה ומעשירה בשעות הפנאי. בני "הגיל השלישי" גיבשו להם בדרך כלל פרספקטיבה ריאלית על החיים; הם מודעים יותר לסופיותם ולכן גם מוטרדים יותר מהצעירים בסוגיות כמו "ניצול הזמן", "משמעות החיים", "המשכיות" וכו'.
לאה גולדברג כתבה כי בימי הזקנה "כל יום יקר שבעתיים". ראוי גם לזכור כי לאדם זקן כל יום הוא יום חדש תחת השמש. פעילות ריקודים, בעיקר לבני "הגיל השלישי", תורמת לשמחת חיים, לבריאות, לשינוי המתמיד. כל פעם שרוקדים מרגישים "אדם אחר". הריקודים מאפשרים ביטוי משתנה של רגשות ותחושות, מסייעים להתגבר על תחושות דכדוך. הרוקדים מרגישים "חופשי", "צעיר" ו"מאושר" ונהנים מה"ביחד" – מהקצב, מהמוסיקה ומהתנועה המשותפת.
אף פעם לא מאוחר מדי
זקן מוגדר אדם שאינו מסוגל להשתנות. זקן הוא מי שאינו מסוגל להתחיל כל יום מחדש, מי שאינו מסוגל להציג לעצמו תוכניות לטווח ארוך. רוב המחקרים מראים כי יכולתו של האדם המבוגר אינה בהכרח נמוכה מיכולתו של הצעיר. יש הבדלים בכישורים, אבל בגיל מבוגר טמונים גם יתרונות. היחס לדפוסי בילוי שעות הפנאי בכל גיל, ובמיוחד בגילים מבוגרים, חייב להתבסס על ההנחה "שאף פעם לא מאוחר מדי" ושהאדם מתפתח כל חייו. אנשים מבוגרים רבים לומדים, שואפים ומתפתחים כל ימי חייהם. ר' עקיבא החל ללמוד קרוא וכתוב בגיל 40, המחזאי היווני סופוקלס כתב את המחזה "אדיפוס המלך" בהיותו בן 80, סוקרטס למד לנגן ולרקוד בגיל מבוגר, המדינאים וינסטון צ'רציל, קונרד אדנאואר, גולדה מאיר ועוד הוכיחו שהגיל אינו מכשול והגיעו להישגים בולטים בגיל מבוגר.
הגיל המבוגר פירושו גם אפשרויות חדשות, שלא עמדו לפנינו בגיל צעיר; כפי שכתב הסופר האמריקני הנרי לונגפלו: "בשעות הערב ניתן לראות כוכבים זוהרים, שאיננו יכולים לראות בשעות היום". ביטוי יפה ליתרונות הגיל המבוגר נמצא בדבריו של הסופר סומרסט מוהם: "נדהמתי כשקראתי אצל ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, כי קטו הזקן החל ללמוד יוונית בגיל 80; עתה כשזקנתי, שוב אינני נדהם. הבנתי שבגיל מבוגר מוכן אדם לקבל על עצמו משימות שמהן השתמט בגיל הנעורים, בנימוק כי ביצוען יימשך זמן רב מדי".
התשובה של קהלת לחיים טובים (קהלת כ"א) – "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" – היא בשמחה של האדם על מעשיו. אין שמחה כמו זו שמסב מעשה הריקוד.
הבחירה בריקודים כדפוס לבילוי שעות הפנאי כביטוי לשמחה, היא דוגמה לכל מי שמחפש תשובה לשאלה איך חיים "טוב" יותר. התשובה היא – רוקדים.
ד"ר דן רונן הוא יו"ר סיאוף CIOFF – המועצה הבינלאומית של פסטיבלים לפולקלור, סניף ישראל,
וחבר ההנהלה העולמית של המועצה.