גופי היקר,
ראה, כבר הפנייה הזאת – הנדושה, מסורתית – איננה קלה…
אתה ואני. אני ואתה. שתי ישויות? שתי מהויות? אמנם החלטתי לכתוב לך מכתב, אבל כיצד נדבר? באיזו שפה? לא רק הדואליות, אינטימית ככל שתהיה, מכבידה על ההידברות. הטיית הקניין מניחה מראש היררכיה מסוימת, יחסי ריבונות: כלומר שאתה נתון למרותי. אבל איזו מין שייכות היא זו? מובן שאינך חפץ או קניין אבל גם אינך אב, אח, או בן – ואף על פי כן כמוהם אתה שייך לי. בלית ברירה יש בינינו קשר פתולוגי; ברית דמים.
עולה בדעתי שהז'אנר הזה של תכתובת עשוי להתאים לתקשורת בינינו יותר מכל סגנון כתיבה אחר. ייתכן שהפתיחוּת והפיוטיות הדיאלוגית (בניגוד לסגירות היבשה של דיווח עובדתי על מעשה מוגמר) מאפיינות את מדיום המחול. לא בכדי כתבו כך ארבו( Arbeau) , נובר ( Noverre) בלאסיס (Blasis) ואלרי(Valery) ואחרים. כשם שהגוף רושם את עקבות המחשבה בחלל הפיזי, כך מותיר אחריו הדיאלוג המילולי מעין תוואי במרחב המחשבה… זהו הריקוד, אומרים לי: זו דרך חיים, צורת מחשבה, אבל אני חשה כיצד אתה מתקומם בכל מאודך כנגד פשטנות ההכללה. ברמ"ח איברים אני חשה שאינך אידיאה – ובכן מה אתה?
דבר דבור על אופניו… אתה הדבר, ואתה גם הדובר והדיבור והמדובר. אתה המדביר והמודבר, אתה המִדבָּר
ואני איתך
ליאורה
גופי היקר,
אמש התקשיתי להירדם. הדיאלוג בינינו לא נתן לי מנוח. יתר על כן, הבנתי שהשפה מאלצת אותי לנקוט כלפיך לשון זכר וכך יוצרת בינינו מיד התניה מסוימת של זוגיות. עלה בדעתי כי מגדרך הזכרי (ולא רק בעברית) עומד מלכתחילה בניגוד למגדרה הנקבי של הנפש, או הנשמה… הו – שדה נרחב של קושיות נפתח כעת: האם אתה המאהב, החובק את אהובתך או חלילה, זונח אותה? האם אתה הסרסור, התובע ממני התמסרות מלאה? ושמא אתה בעלי, אדוני במובן התנכי? בעיה גוררת בעיה ואף על פי כן, גוף – בפנייתי אליך מגולמת מניה וביה יוקרתך האפריורית, ערכך הטרומי: "גופי היקר"… עצמי ובשרי, יקירי – אני שואלת את עצמי האם אני מכאיבה לך
או אתה לי?
אני מתעוררת בבוקר; הופכת אותך, מטלטלת מצד לצד את הכובד שאתה מעמיס עלי, את נוקשות הפרקים, את קוצר הגידים, את עייפות השרירים; את הצורך שלך להתרוקן ולהתמלא לסירוגין… האם באמת אתה שייך לי, שעה שאתה עושה בי כבשלך?
לא.. חשיבה איננה גוף. אבל אולי היא הריקוד: לולאה בתוך לולאה. דרכים לא נודעות נפתחות ללא הרף עם הפנית המבט; כיוונים חדשים נפרשים צעד אחר צעד. אופקים מתרחבים.
שלך
ליאורה
גופי היקר,
אני קשובה לך, אבל אתה עדיין מִדבָּר.
יש המכנים את דיבורך 'מודעוּת' ומוכנים להישבע בעליונותה ללא עוררין. כשלעצמי, דווקא ה'דעת' על כל הטיותיה, מפרידה אותי ממך. הרי כדי להאזין לך עלי להוציא את עצמי מחוץ לתחומך… אומרים לי שעלי להקשיב 'באוזן הפנימית', אבל אין לי שמץ של מושג כיצד האוזן הפנימית מתחברת לחיצוניותה.
אומרים לי שעלי להתבונן בך 'בעין פנימית'… אגב, תופעה מוזרה של התפיסה היא שאיננו יכולים לצפות בו זמנית בשני אספקטים שונים של אותו הדבר, אומר ויטגנשטיין, ומביא לדוגמה את הארנווז.[1] כיצד, אם כן, חוברת עיני הפנימית המרחיקה לראות, לצמד עיני קצרות הראייה?
אתה הולך אתי לכל מקום, גוף. בלעדיך, כדברי שרית חדד, 'אני לא כלום'; אם אינך משתנה – הלא זה בניגוד למשאלתי הכמוסה והמתמדת להכפיף אותך לרצוני ואם אתה משתנה, הרי גם זה בניגוד למשאלתי הסמויה, שתשמור בעקביות על 'מראית ה דז'ה – וו', או לפחות על פיגורת הנעורים…
כך או כך, מחול הנו תמיד 'אירוע' משבר אימננטי המתחולל שעה שאתה, גוף, משנה את צורותיך על צירי הזמן והחלל. האם כל זה מאפשר לנו לדבר על גוף אחד, הזהה לעצמו? לעתים נראה שאתה, גוף, הנך פיגורה מורפולוגית מובהקת, בעוד שהריקוד הוא אמנות ה'א-מורפיה': התהוות והתפרקות הצורות. אמנות של שינוי וחוסר יציבות מובהק –
זאת ועוד, עדיין אינני יודעת אם מילים אלה נכתבות מחוצה לך או מתוכך. הבעיה נעוצה בנקודת התצפית.2 הנה אני מתצפתת בך: אתה החוזה – הנחזה, אתה החיזיון והמחזה; האם יתכן שאהיה בו זמנית המחולל והמתחולל? ואולי יש לשאול להפך, אם ייתכן שאותו אלמנט המחבר בינינו לכאורה, יוכל גם לשמש כגדר הפרדה בין הגוף הצופה לבין הגוף הרוקד, הנצפה?
המחשבות האלה קשות לי.
בשעה שאנו עומדים ליד הבאר ועושים פלייה אני מראה לך את הכוונה ואתה מראה לי את הכיוון. אני מקרינה לך את תמונת הרצוי ואתה מציע לי את תמונת המצוי. זה שמתבונן בנו מן הצד יתקשה לזהות היכן מי מאתנו מתחיל, או מסתיים…
דבוקה אליך, בינתיים
ליאורה
גופי היקר
המון דברים עומדים בינינו (בכלל זה מופעי מחול מגופנים בדמותם של אנשים אחרים) ולא תמיד יש לי זמן אליך. אדרבה, לכאורה אינך מטריח את עצמך לענות לי כלל וכלל… ואף על פי כן, כשאתה נענה (אף פעם לא בצורה מסודרת, באמצעי הדואר המקובלים) – אין תשובה ברורה משלך. אולי משום כך אינני אומרת נואש, אלא ממשיכה –
נניח שאני רואה גוף רוקד ונניח שאני אומרת: "זה מזויף". כיצד אני יודעת שזה מזויף? הרי לא ראיתי את הריקוד הזה אף פעם ואין לי שום מקור אמיתי להשוות אליו את התנועה. בכל זאת אנחנו אומרים: "זה נראה בלתי אמין". אתה גורם לי תחושת אי נוחות פיזית. מבוכה. כביכול החושים עצמם מרגישים מרומים… האמנם חושיך הקינסתטיים יודעים על כך דבר מה מראש? שוב אני חוזרת על תהייתי מן הפעם שעברה, מהי אותה עין פנימית אפּריורית, המשווה כביכול בין גרסה לגרסה?
כעת נניח שאני צופה ברקדן המופיע בפני בקטע מחול שאני מכירה היטב ובזמן הצפייה אתה, גוף, מגיב. אני חשה שאני כמעט רוקדת יחד איתו… תגובותי הפיזיות שונות מאלה של האדם היושב סמוך אלי, זה שמן הסתם עדיין לא ראה וכנראה מעולם לא חווה ריקוד זה בגופו. אך במה זה שונה? כיצד משנה הידיעה את מראה העיניים? את התפיסה החושית כשלעצמה? האמנם בסופו של דבר שנינו רואים דברים שונים? האם גם הריקוד עצמו משתנה, בד בבד עם המבט? האם ההנאה ממחול קשורה בהיותי בעלת גוף? האם היא קשורה בהוקרה, בהיכרות, בהכרה? והלא אינסוף לאופני ההכרה! ייתכן שסיכוייו של האדם היושב לידי לראות אל נכון את המתחולל לנגד עיניו גדולים פי כמה, דווקא משום שהראייה שלו אינה מוכתמת עדיין בתכתיבים של תרבות והתניה, או לכל הפחות אינה חסומה (או מרובדת) בכל החוויות הקודמות שהריקוד הטביע בי….
וודאי. החווייה משתנה. אני משתנה. הרקדנים מתחלפים. באיזו זכות יכולים אנו אפוא לדבר על 'ריקוד', כאלו היה ישות מובהקת הקיימת בפני עצמה?
בסופו של דבר אין המחול מותיר אלא שארית בלבד. אני מחפשת את השריד שמשאירה האידיאה בגוף, או את העודף האידיאולוגי שמותיר הגוף המחולל בעולם. שארית זו, עקבות התוואי המצטייר בחלל, שמא היא ההתחוללות –
ושמא תאמר כי אינני אובייקטיבית? גם אתה אינך אובייקטיבי. רק ההמשגה הופכת אותך לאובייקט בר הפרדה. למען האמת, גוש בשר שכמותך – אתה הדבר הסובייקטיבי ביותר שיש לי בעולם. אתה הקונטור הסופי. הגבול האולטימטיבי שמגדיר אותי, התוואי שמפריד בין מה שאני לבין מה שאיני ובאופן פרדוקסלי גם שב ומחבר אותי לעצמי.
אוהבת ומתעבת אותך
ליאורה
גופי היקר,
פתאום עולה בדעתי שליחסים בינינו יש גם היבט חוקי!
עניינים הקשורים בהתאבדות, סחר באיברים, הפלות, חשפנות… פורנוגרפיה… רפואה… אין ספק: התרבות מסדירה את העניינים בינך לביני מקדמת דנא ואינה מותירה לנו ברירה. את הגוף הראשון, החף מאשמה, השארנו מאחור בגן העדן הקדמוני, ביחד עם גוף האם שגורשנו ממנו על פי חוק האב…
"ריקוד הוא אמנות" אמר וולטייר (Voltaire) "משום שהוא מציית לחוקים".[2] אולם חוקים אלה אינם אלא הסד (הו סאד!) – המחוך של המחול, שבתוכו הוא מוטל ומתוכו מוטל עליו להיחלץ. במקרה הטוב שואבים החוקים את נצחיותם מעולם האידיאות הטהורות שאתה, גוף, עומד בפתחו ומטיל עליו את צלך הנצחי –
גם הגוף הזקוף כפוף
לחוק, שעה שהגוף הכפוף
זוקף את החוק לזכותו
כן. החוק עסוק במתיחת גבולות וגם אנחנו, הרקדנים, אבל באילו קווים ומגבלות מדובר? בקו השבור, המהוסס, הרומנטי מטבעו (כמו זה של ג'אקומטי [Giacometti] למשל) שלעולם אינו מפסיק לרטוט ולעולם אינו נסגר: כביכול מודע לכך שמשהו בהוויה נשאר פרום לעד? קו זה, נדמה שממד הזמן שלו מתגרה לבלי הרף באיזון הנצחי של שיווי המשקל בחלל; זהו הקו של רקדן הבוטו היפני ולא פחות מכך – של הבלרינה הקלאסית, העומדת על קצות הבהונות –
וישנו הקו הגמיש, הרצוף והבוטח, המותיר את חותם שליטתו במרחב כמו רישום של פיקאסו. הקו של הרקדנית הניאו-קלאסית או המודרנית, שתנועתה הפלסטית חולשת על פני רגיסטרים רבים של זמן ומקום; או הקו המעובה, המביך ועם זאת בוטה, חוצה את המרחב נוסח רוּאוֹ (Roualt) כאילו בו עצמו מצוי המסר ולא במה שהוא מוציא מכללו או מכיל בקרבו. את הקו הזה מזכירים לי לעתים רקדנים בעלי נוכחות ייחודית, בעלי תכונות יוצאות דופן, או בעלי גוף משונה…
מי מצייר את הקו על במת המחול? האם אלה הרקדנים? האם מכחולו – גופו – של ה'פרפורמר' הספציפי הוא הקובע, או שמא זהו הגרף של הכוריאוגרף, המתכנן ורושם את התוואי כתכתיב קבוע מראש? מיפוי החלל, תיחומו וקביעת הקומפוזיציה הכוריאוגרפית הם דבר אחד. דבר אחר לגמרי הוא שובל האש, כתב האנרגיה שמותיר אחריו בייחודיותו החד-פעמית הגוף המחולל.
ובכל זאת – לא ניתן להפריד בין הציור למצויר –
ליאורתך
נ.ב.
כבר אחרי חצות וכל כך בא לי משהו טוב! אתה יודע היטב שארעיב אותך. אני יודעת היטב שתבגוד בי בלאו הכי, למרות שבדרכנו נעקוף כל חוק אפשרי.
גופי היקר
זה שנים אני מנסה לסבֵּר את אוזניך בנרטיב הרקדנוּת. חשבתי שאוכל לשכנע אותך בכל בדייה. 'רק – דנות' ! חזרתי ואמרתי לך בשעות הרבות שהתאמנו ביזע ודמעות – ובכן – אמרו לי שעלי להכניע אותך – אבל אתה היית כבד ועצל. בקושי עלה בידי להעיר אותך משנתך. דווקא הנפש, בריקנותה, המשיכה לרפרף כפרפר. ובכל זאת גוף, אתה תובע את עליונותך השלמה, הבלתי מסויגת. אתה רוצה שאני אשחק את השפיל שלך.
"דבר אינו מכריח אדם להתענג", אומר לקאן (Lacan) בעקבות פרויד: "מלבד האני העליון, האני העליון הוא הציווי של ההתענגות – התענג!"[3] ובאמת בעורמה, כמו הסופר-אגו, אתה משחֵק לי אותה 'סופר-גוף'. מכתיב את התנאים; תובע עוד ועוד השקעה בשם הקלילות האידיאולוגית. עוד ועוד סבל בשם ההנאה, יזע ודמעות לעד, בשם העונג הצרוף. בסופו של דבר אתה מתאבד אל תוך שלמותך המדומה, שהיא הסיפוק היחיד שהתשוקה מאפשרת לך. איש לא יראה אותך בקלקלתך. איש לא ידע. האוננות הצרופה תהיה מעודנת ומתוחכמת כלכך; "זה יהיה כלכך מעודן בסוף" אמר נתן זך: חושך. Cut.
(—–)
גופי היקר,
מוזר; לרוב אתה נוגע בי רק כשאני נוגעת בך אבל לעתים, כדי שאחוש את נגיעתך, עלי להתעלם מקיומך הפיזי. אולי מוטב לומר: עלי לדמיין אותך, גוף, להמציא אותך מחדש כתופעה, כמופע; כפי שהפאון של מלארמֶה (Mallarme) המציא את מפגשו עם הנימפות בחלקת קני הסוף. רק החלל הריק של צמד הקנים אפשר את התרקמות הצלילים סביב חליל פאן והמנגינה – מעשה האמנות של האל המחלל – רק היא זו שחוללה בעיניו את מראה הגופים העירומים, האחוזים נפתלים אשה בזרועות רעותה. הפאון של מלארמה ברא את הנימפות בעיני דמיונו היצירתי ומכוח הווייתן הסימבולית בלבד, באו תשוקותיו על סיפוקן.
הנה אני מדפדפת בספר צילומים של ניז'ינסקי (Nijinsky), מתבוננת בו נושא את הצעיף שהשילו הנימפות במנוסתן, אל מקום משכבו. בתמונה זו, מתוך הבלט "אחר הצהרים של פאון", נראה הרדיד הדקיק כאלו הוא סופג בזרועותיו של הרקדן את מלוא כובד משקלה הדיוניסי של התשוקה. כמה יפה ונכונה בחירתו של פוקין (Fokine) בצעיף זה, שאין לו כל זכר בשיר של מלארמה! ביצירה הכוריאוגרפית הוא מיטיב לגלם את הגבול הדק מנשוא בין מציאות לבדיון, בין חומר לאוויר, בין אידיאה לגוף… והכי כואב: הפער הטרגי בין המחול – האַין הנצחי – לבין הגוף, היש התְּמוּתִּי.
אין ספק, אומר פול ואלרי,[4] נושאה היחידי והתמידי של הנפש הלא הוא דווקא הדבר שאינו קיים. כיצד לקרוא לו? נדמה לי שכמו השם המפורש, אף שם אינו יאה לכך. 'משהו' זה הנו געגוע למה שאיננו עוד ומשאלה למה שאיננו עדיין. בהווה, בהווה בלבד, אולי אפשר לכנות אותו: מחול.
כל הגופים שבעולם הם מטונימיות או מטאפורות אפשריות שלנו; שלך ושלי, גוף. "הגוף" אומר מרלו פונטי "הוא בעבור הנפש, חלל ההולדת שלה והרחם של כל חלל קיים אחר"[5] כלומר, בבואות כל הגופים האחרים נשקפות אלי בזכותך. בך נולד העולם כמשהו מוחש, כאפשרות –
אבל אתה אינך רק אתר לידה. עצם הווייתך היא גם אתר זיכרון וגם אתר הנצחה. משהו (הכל?) טבוע בך כמו סימפטום. משהו (הכל?) טמון בך למשך זמן בלתי ידוע; מושהה ומתקתק כמו פצצה. אני סקרנית: האמנם גם אתה, גוף שלי, אינך אלא תֵּל מהלֵּך של ארכיאולוגיה סמויה? אם אקלוף את שכבותיך, האם אמצא בקרקעיתך את שרידי עברנו הניתן לשחזור כאמת לאמיתה?
ליאורה
גופי היקר
בבושקה שלי (כן, אני היא הפנימית, המקשקשת, הסמויה והחיצונית הענקית, כבדת תנועה, אך גלויה כאחד) – צא וראה כמה רבים הגופים שאנו הרקדנים נעים בתוכם! ישנו הגוף האפולוני של בלנשין: לכאורה אפולו של המוזות ולמעשה, שלמות הצורה הנשלטת (ובעיקר זו של האשה…)
ישנו הגוף החולה. הנכה. הגוף המעורר סקרנות פרוורטית, רחמים. הגוף המוכה, המטורף, הגוף של פוקו, של פינה באוש. ישנו הגוף ההיסטֶרי והגוף ההיסטוֹרי: אותו אובייקט שנוצר על דרך ההבניה (נכבש, נוצק) תוך כדי אימוני תרבות מפרכים, להקניית מיומנויות מובהקות.
ישנו הגוף הזוכר, המַטרים את המילים והגוף הזכור, שאינו מצוי אלא בתוכן. הגוף המתוודה, המדובָּב, של אוהד נהרין…
ישנו הגוף העירום, הגוף המערים, גוף הנעורים…
הגוף שיופיו נצחי ובוהק כמו ונוס ממילו, כמו אפולו, כמו דוד: זוהי תבנית שאתה, גופי הארצי, איננו זהה לה מכל וכל; אם כי גוף השיש המדומיין שלי מבקש להזדהות עמה. הנה באופן פרדוקסלי, דווקא ההזדהות איננה דורשת זהות כלל וכלל!
תמיד שלך, בהזדהות מלאה
ליאורה
גופי היקר,
סלח לי שאני שבה ודשה באותו עניין, אבל עליך לדעת: זהות אינה אלא דבר והיפוכו. מחד גיסא, היא מגדירה את הייחודי (המטונימי או המטאפורי) בכל אחד מאיתנו (ואבוי לנו אם זהותנו איננה מובחנת היטב!) ומאידך גיסא – היא מגדירה את הייחוד דווקא בכך שהיא מזהה אותו עם משהו אחר… ("הו, ט' היא רקדנית מיוחדת במידה! היא זזה כמו חתול!"…) הזהות היא אם כן השונות (בזכות חתוליותה, ט' שונה מכל רקדנית אחרת) והאחֵרות היא הזהוּת (ט' שונה מכל רקדנית אחרת דווקא משום שהיא דומה למשהו אחר, לחתול, למשל). כך אף אני זהה ולא זהה לשמי, למספר תעודת הזהות שלי, לתמונתי ולך, גופי – נשוא מכתבי זה.
אז מה, אתה הזהה או האחר?
יש אומרים, בנוסח אריסטו, כי גדולתך האמנותית נעוצה ביכולת ההידמות שלך, בכושרך המופלא לגלם את ה'כאילו' המושמץ היום במקומותינו כל כך. לא כן בעיני אחרים (כגון אפלטון) הרואים ביכולת ללבוש ולפשוט זהויות סימן מובהק לנחיתותך! אין ספק, כל תולדותיך כגוף מחולל הן עדות לפער הזה בין מטריאליזם לאידאליזם. בין גרסת המימזיס לבין מצדדי ההפשטה; בין הגוף המדֻמֶּה לגוף המדַמֶּה.
ממתינה לתשובתך
ליאורה
נ.ב.
'אין נכנסים פעמיים לתוך אותו נהר'. גם מחשבות אינן נכנסות פעמיים לתוך אותו גוף.
גופי היקר,
גוף זר – שנים אנחנו יחד
ואינך יודע עלי דבר
מראי מקום
[1] ויטגנשטיין, ל'. (2002) "פרקים באסתטיקה", סדרת טעמים, מבחר כתבי עת באסתטיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
2 פונטי, מ'. ((2004) "העין והרוח" סדרת ליבידו, הוצאת רסלינג , תל-אביב, עמ' 37-6.
London: C.W. Beaumont, p. 12 3 "A Miscellany for Dancers",Beaumont, c. (1954) Ed.
4 לאקאן, ז'. הסמינר ה-20 (1972-1973), הוצאת רסלינג, תל-אביב, עמ' 9.
5ולרי, פ'. תרגום זמורה, י. (התש"ט) "הנפש והריקוד", הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב, עמ' 40.
6 פונטי, מ'. שם, עמ' 57.
ליאורה בינג היידקר – תלמידתה של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן, מוסמכת להוראת מחול מטעם האקדמיה המלכותית למחול שבלונדון, ובוגרת אוניברסיטת דרהאם במחול ולימודים קונטקסטואליים. עוסקת בהוראת בלט קלאסי, בעבודה ציבורית בתחום המחול ובכתיבה.