על מבנה ומשמעות

 המרכיבים של היצירה מתפתחים ומתגבשים למבנה שנותן צורה ותחביר לחומר המחול. מבנה זה תומך במסר ונותן משמעות לדרמה של התנועה. המסר מבהיר את התהליך מהפשוט למורכב.

אין להסתפק בקומפוזיציה ובדמיון בלבד. יש לחפש משמעות שתקשר אותי עם תרבות העבר וההווה ועם ראייה חדשה.

במחול אנו משתמשים במטאפורות, דימויים, סימבולים ואילוזיות, שמגבשים את התוכן במחול. כל זה נובע מחוויות אישיות, מהקשרים מודעים ולא מודעים שהם אישיים ובו בזמן הם כלל אנושיים. מדובר בשילוב של דמיון, תכנון, ידע, אינטואיציה, המצאה, בחירה, שינויים, כושר הבעה, כושר שיפוט, יכולתם המנטלית והפיזית של הרקדנים (בקיצור "דמיין וגש למעבדה").

יש אינסוף אפשרויות לספר אותם נושאים. אין סוף לצורות להביע אותם ולכן הצורה והמבנה כל כך חשובים.

איך להשיג איזון בין הצורניות וההבעה? כמה שאתה מנסה לדייק, תמיד נשאר חלק עמום, רוחני ובלתי נתפס.

חדשנות

למפות מחדש – התחדשות – הכלאה של עבר והווה. המאבק להגדיר את תהליכי ההתחדשות. זה יוצר אסתטיקה אחרת.

תמיד יש ממד של ניסוי – זה הכרחי לחידוש.

   האמן הוא בן תקופתו

האמנות הישראלית תמיד הבליטה את הרעיון דרך החומר. לאמן יש המודעות והאחריות  לחברה.

האמן הוא בן תקופתו. אתה לא יכול להתנתק מתקופתך.

החשיפה של אדם בן זמננו למגוון מהפכות בכל תחומי חייו, הופכת את קיומו לחוויה מורכבת. מאמץ סיזיפי לקלוט, להפנים, לגבש את תחושותיו אל מול מציאות שטסה במהירות סילון. מתחזק הצורך בנקיטת עמדה, בחשיבה מבוקרת, כמו שאומר ניטשה "לרקוד על פי תהום". איך מתקרבים לחוויה כל כך מורכבת?

אתה לא יכול להינתק מאותה תקופה של אסכולות וטכניקות – אבל אתה מנסה לאחד את הניגוד בין רגשותיך והיחס בין המהות לחומר. הכרחי לקיים מערכת שוויון בין התנועה למשמעות  – לא רק מבנה צורני. יש להבטיח המשכיות ורצף של הבעה.

לאדם המודרני יש יותר כלים להגדיר את גורלו ואת גורל העולם שבו הוא חי, עם הפחדים, התקוות, הערכים, יחסי אנוש והתקווה להמשכיות.

לכל תקופה יש תפקיד. "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" (יהודה עמיחי).

דקדוק פנימי

"מהו הדקדוק הפנימי שלך – מהו "הסגנון שלך"? כל עבודה יש לה הקוד שלה.

"הסגנון" זו הדרך האינדיווידואלית שלי והאינטרפרטציה לנושא ולחומר שבחרתי. להשתחרר מסגנונות, אסכולות או שיטה. לארגן פרוצדורה חדשה בפיתוח הכוריאוגרפי.

בחירת החומר התנועתי תלויה בנושא, ברקדנים ובאמצעים של אותה תקופה.

תהליך ההבעה

האמן יוצר לעצמו  "יקום".  מרחיב את דמיונו למציאות חדשה, אחרת, שלקוחה ממאגר החוויות שלו ומסביבתו התרבותית.

המתח הרעיוני חשוב.  כניסה למחוזות אישיים אינטימיים. זה כורח ודחף פנימי חזק.

תהליך ההבעה הוא מסתורי בחלקו, כי כל חוויה אנושית שורשה בתרבות, בטבע, והיא מעלה אזורים עמוקים מטבענו ומהווייתנו. אבל איך מתקרבים לחוויה כל כך מורכבת?

אני יוצר – אני קיים

בספרו המיתוס של סיזיפוס אומר קאמי: "אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו". סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית השוללת את האלים ומרימה את הסלעים… עצם המאבק על הפסגות די בו למלא את לבו של האדם". אני יוצר – אני קיים.

אתה לא מציג או מייצג, אתה חי ומדבר בשפה תנועתית בתהליך וירטואלי (דמיוני או סימבולי).

 תפאורה

תפאורה איננה יצירת רקע – אלא היא משתפת פעולה, תפאורה דינמית. הפעילות של הרקדנים עם האביזר או "התפאורה" משנה את הדימוי של העצמים וגם את משמעות החלל או את גמישות הממדים ויוצרת אקלים חדש.

בריקודים שלי השימוש בצבע הוא סימבולי, כמו שחור ולבן (פניקס) או אדום ושחור (תמורה).

ב"פניקס" נעשה שימוש ביריעות  שהן תפאורה וגם לבוש… וכך  גם השימוש בבדים…

אין לי חומרים יפים או מכוערים. אלמנטים פשוטים שמאפשרים פעילות במרחב: קירות, יריעות, מקלות, בדים, מבנים וכו'. כל אלו עוברים שינויים לפי צורכי התפתחות המחול.

תאורה

האור לגווניו משפיע  על החושים שלנו. בעבודה עם תאורן – אחרי מפגשים ושיחות בניסיון למצוא חוקיות של ההשתנות, לאתר את המבנה, לא כנקודות בודדות שצריך להאיר.

התאורה מאפשרת קפיצות בזמן (רקדן עומד בקדמת הבמה; אור-חושך-אור – אתה מוצא אותו במקום אחר). דוגמה נוספת, למשל, בפניקס – קפיצה בזמן ממעגל מחזורי אחד לשני, שנותנת מהות שונה של אור לחלל שקשור במבנה הריקודי…

בן-ציון מוניץ אומר על שרון: "קל לתת מסגרת, אווירה, אבל אצל מירל'ה המדיום כולל את החלל כאלמנט דינמי, וכאן יש מחויבות יותר גדולה, וצריך לארגן את הבמה כל הזמן. התאורה נושמת. היא קיימת כל הזמן. היא מתפתחת. לא רק שהאור משתנה אלא כל דבר נלקח בחשבון על האור שנע על הרקדנים, וזה משנה את החלל, כך שהיא יוצרת כעין תפאורה". דוגמה, האור שנופל על חומר שקוף, שהוא גל המונח על הבמה, מקרין על המסך האחורי צורות מופלאות שיוצרות תפאורה.

• משפטים נבחרים מתוך הרצאות של מירל'ה שרון בעריכת רות אשל.

מירלה שרון – כוריאוגרפית מובילה של המחול בישראל בשנות ה-70 וה-80. למעלה מעשור יצרה ללהקות בת-שבע ובת-דור ופיתחה הסתכלות השונה מתפיסות המחול – הפולקלוריסטית, האקספרסיוניסטית והגראהמית – שהיו מקובלות אז בארץ. היא משתייכת לדור הצעירים של תקופת הגיבוש הראשוני של הישראליות. כיום  מעורבת  בפעילות  ציבורית למען למחול.