אורין יוחנן מוכרת כרקדנית נהדרת, אמנית רב-תחומית, עם ראש "אחר". היא אמיצה עם מחייבות טוטלית למה שהיא עושה. היא כבר יצרה מספר יצירות מעולות ונועזות ובהן“I dare – u” וכן "מתכננת חופשה מעצמי, בודקת עלויות" ו.”Shoot me”- ביצירות אלה היא יצאה מסיפור ותובנות חייה.
הגעתי למופע מבלי שקראתי עליו. אני אוהבת להגיע כדף נקי. קראתי בעניין את התכנייה הלא שגרתית המעוצבת אמנותית בטעם מעודן והיא מורכבת ממספר דפים שכל אחד מוקדש לכל אמן, כמו מבקשת לתת כבוד לכל אחד משותפיה ליצירה. על המופע עצמו אין הסבר. גם זאת אני אוהבת. הכל פתוח לפרשנות הצופה.
כאשר נכנסתי לתאטרון וראיתי ששני המסכים הקדמיים של הבמה אינם סגורים ומפרידה ביניהם מקלחת עם מים זורמים והרקדן שי פרטוש מתרחץ ושר, חשבתי שזה "מתאים לאורין". כאשר הקשבתי למילים ששר, כמו, "שוב הסבל שלך עלי…אני רוכב על צונמי", זה התחבר לי עם סיפור החיים המורכב שראיתי ביצירותיה הקודמות (ראהבאתר את מאמרה: "לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת: אורין יוחנן במאמר אמיץ וחושפני על החיים והאמנות כטוטליות אחת," מחול עכשיו, גיליון 24, עמ' 17-23). כאשר המסך נפתח ונשמעה צווחה נוראית של כאב של מה שניראה כגוף אישה שהגוף מכוסה בפיסות בד דבוקות צבע עור, חשבתי על הפלסטרים שרקדניות מדביקות על אצבעות כפות הרגליים כשהן רוקדות על הבהונות. להקל על השפשוף והכאב. גם זה חבר אצלי לרקע המקצועי של אורין כרקדנית בלט.
אחרי הפתיחה המבטיחה, את ההמשך הייתי מתארת כפעולות תנועתיות של ארבע רקדנים/פרפורמים החולקים את אותו מתחם עם רצפה וקיר בלבן. אין קשר בין הרקדנים, כל אחד בבועה משלו, והם חוזרים על הפעילות התנועתית שוב ושוב כמו בלופ. כך זה מתמשך, עם שינויים קלים, לאורך כל היצירה. חשבתי שאני צופה בבית משוגעים. אחרי ששוחחתי עם היוצרת וקראתי באתר שלה מצאתי את ההסבר הבא: "בעידן של חיים במרחב הווירטואלי כשהיעדר אינטימיות פיזית ומצגי שווא ברשת הופכים לאורח חיים שגור, יוחנן בוחנת כיצד מהלכים יחידניים ואוטונומיים של דמויות שונות יכולים להתקיים במרחב משותף. מציגה אפשרות עתידנית, פוסט -אפוקליפטית." אורין לקחה את הסיפור המיקרו, האישי שלה, ונתנה לו משמעות של מקרו – של החברה כיום.
מסקרנת הייתה הדמות המתוארת בתכניה כ"אשה קרקע" שרוקדת דנה זכריה. התנועה שלה מהירה, אחוזת תזזית, כמו פיסת חלק גוף קטוע שהעצבים כואבים להחריד, ואותו כאב היא האנרגיה שמנתקת ומעיפה את הגוף מהרצפה שחוזר ונופל חבוט ושוב מתרומם. חומר תנועתי מעניין, קשה להחריד ומבוצע באופן מרשים על ידי זכריה שהזכירה לי את אורין הרקדנית.
דמות מסקרנת נוספת היא גבריאל נויהאס המכונה בתכניה "אשה ירח". היא מציצה מעל הקיר הלבן הגבוה, על ראשה כובע קשיח המעלה על דעת לבוש של מסע לחלל. היא עסוקה בהדבקת פתקים קטנים על הקיר, כמו שמדביקים למקרר, לעלות זיכרונות או להזכיר אירועים שעתידים להתקיים. לא מצאתי עניין בפעולה וללא הסבר גם המטרה לא ברורה (בהמשך הוסבר לי שהדמות היא של אישה זקנה, אולי חולת אלצהיימר שמדביקה פתקים כדי לזכור מה עליה לעשות). אחר כך נויהאס מגיחה מאחורי הקיר וזאת הפתעה של ממש לראות אותה הולכת על קביים גבוהים, כמו בקרקס. עלה בדעתי שזה בוודאי כואב, כואב כמו לרקוד על הבהונות. זה גם מצביע על תלישות, ק מפגש נקודתי של קצה הקביים עם האדמה וזאת בניגוד לריקוד של זכריה שכל הריקוד שלה מתבצע קרוב לרצפה. פרשנות זאת קיבלה אצלי חיזוק כאשר נויהאס נעמדה ליד הקיר, אחזה בו כאילו היה בר בסטודיו לבלט והחלה לתאר מהלך של שיעור עם השמות בצרפתית, על כל המנייריזם, ולהט "האימון הקדוש". היא משתעשעת בהגיית המילים ונוצרת סצנה פארודית/ביקורתית כשיהא מנסה לבצע את התרגילים על הקביים. כל זאת נויהאס עשתה בכשרון רב והייתה משעשעת ומרתקת.
עידו גרינברג מתואר בתכניה כ"איש ביט". לרגליו נעלי התעמלות, שהנעל ברגלו הימנית מוארת ומחליפה את הצבעים בטרנד אופני. או שהוא שרוע על הרצפה כמעולף או כל הזמן מתקדם במרחב, ספק רוקד, ספק מנתר. הוא מגלם דמות חביבה של רקדן טוב וברור לי שהוא הרבה יותר מאשר דמות חביבה,, אבל מבצע חומרים תנועתיים שאין בהם עניין, בעיקר כשהם חוזרים לאורך היצירה בלופ. גם שי פרטוש, שראיתי את היכולות היפות שלו בשירה במקלחת ואחר כך את היכולות היפות שלו כרקדן לא הביא באמתחתו תנועה מעניינת. היא זורמת, עכשווית ואינה משאירה חותם. שולי צייגר רקדה את "אשה רוח". לאורך היצירה היא מתקדמת לאורך לקיר צמודה אליו, מדגישה את תנועת האגן והבטן, חוששת לעזוב את הקיר, כמבקשת להיבלע בתוכו. היא ניראית כמו עברה אירוע קשה, אולי אונס. גם כאן, לא מצאתי עניין בחומרים התנועתיים וגם לא אפשרות ללראות את היכולות שלה כרקדנית.
היות ולאורך היצירה ארבעת הדמויות חוזרות על אותם חומרים בלופ, ללא פיתוח או קשר בין הרקדנים, העין מתחילה לאבד עניין. נכון, זה תואם את רעיון האפוקליפטי של היצירה. אני סבורה שהמיגבלה שהציבה לעצמה היוצרת על עבודה על חומרים תנועתיים חוזרים בלופ, להמנע מקשר בין הרקדנים, ולהימנע מפיתוח החומרים – היא חמורה מאד. אני מניחה, שלו רצתה, יכלה לגלות אפשרויות ליצור יותר עניין גם במסגרת חמורה זאת, אבל לא זה מה שחיפשה.
בתכניה כתוב ש"היצירה המקבלת תוקף בלעדי בזכות מבט הצופה". אם הבינותי נכון, זה מזכיר את מה שעשה מרס קנינגהם, כאשר בו זמנית על הבמה התקיימו התרחשויות מקבילות, כשכוריאוגרפיה איינה ממקדת פעילות ספציפית, והצופה מחליט במה להתמקד. אלא, שכל אחת מההתרחשויות של קנינגהם הן עשירות בחומרים תנועתיים מעניינים, בפתרונות לא צפויים, ואילו כאן, החומרים חזרו על עצמם וגם התבססו על מאגר קטן.
אין ספק שאורין היא אמנית מוכשרת ומסקרנת אבל הרעיונות טובים לא תורגמו למופע מעניין. ואולי זה מה שרצתה לומר על החיים כיום. באמירה ש"היצירה מקבלת תוקף מהמבט של הצופה", היא בפועל מסירה את האחריות האמנותית מעצמה לעורר עניין ומטילה אותו על הצופה. העין של הצופה יכולה להתרשם מהרקדנים והאישיות שלהם, מחלק מעיצוב הדמויות ומההפקה המוקפדת. דומני שיצירה זו קשורה לעבודות בהן המסר או הרעיון פוגע במוצר האמנותי. זאת העבודה הראשונה שלה עם אנסמבל והיא לקחה על עצמה משימה, שאולי בשלב זה, גדולה עליה. הנכונות "ללכת עד הסוף", בסופו של דבר, הצרו את הדמיון הפרוע הנהדר של אורין.
