ביקורת מחול מאת רות אשל
בפינת הבמה מונחת ערמה של דיוידי. מוזיקה של מלחינים, ריקודים של כוריאוגרפים נחשבים של פעם. כאלה שרכשנו לפני כמה עשורים. מחירם היה גבוה אבל רצינו להיות מעודכנים, לדעת, אבל מאז העולם השתנה, והחידושים הטכנולוגים זרקו את הדיוידי לפח ההיסטוריה. וכהקדמה למופע, הרקדנים המסתובבים בין המושבים, מוסרים אותם במתנה לקהל מחול שיידע להעריך את מה שהיה לפני שייעלם. ואנו, כולנו, כמו הדיודי עומדים להיזרק לפח ההיסטוריה, ובחיים מגיעים לשלב שבו Everything must go , ואין הכוונה דווקא למכירה פיזית של חפצים ב- Garage Sale, אלא שלב בשלות בחיים, להתבונן ללא מורא בשינויים שעברנו, אלה שמבחירה, או כאלה שנכפו עלינו, ממה אנו רוצים להיפרד, ומה אנו רוצים לשמור. עלה בדעתי תאוריה יפנית על תהליך יצירתי הקשור למושג " יובש" שהוא השיא של העומק, כלומר, הרגע שבו כל לחלוחית של בוסר הצעירות נמוגה, כל מה שחיצוני מרהיב ביופיו קמל, ונותר היובש התמציתי. רק מה הכרחי. על זה היצירה המצוינת הזאת.
כדי להביע רעיונות עמוקים אלה פונה רוטנברג להומור, לתנועה, לדיבור, לשירה ומקפידה לשמור אל איזון ביניהם. גם זה עניין של חוכמת הגיל. ליצירתה המעולה, דנה רוטנברג בחרה את הרקדנים היוצרים הלל קוגן ואנדראה מרטיני. כמוה, הם רקדנים בוגרים עם ניסיון עשיר ביצירה ועשייה. בתחילת היצירה, קוגן מתרגל על הבמה אימון כושר על אופניים, עניין של הרגל, לא מתאמץ, כל כך מונוטוני וזה זמן להרהורים על חייו, תוך שהוא שר, "רוקד" בחסכנות עם ידיו. שום דבר לא מיוחד, אבל הנוכחות שלו מרשימה. פשוט הוא. דנה לוחשת על אוזנו, "אני יודעת שדברים נגמרים…הלילה נגמר ויהפוך ליום… ההורים שלנו מתים, הופעות נגמרות, יום ההולדת שלי נגמר כל שנה. אני יודעת את כל זה ובכל זאת חלמתי שאני נועלת את דלת התיאטרון ואתם לא יכולים לצאת. זה גורם לי לחשוב שאנו צרכים לעבוד על לשחרר". היא בחרה ללחוש באוזנו, אולי כי התקשתה להפנים את המציאות של החיים, מה שנותר מתקצר. אבל קוגן בוחר לחזור על דבריה בקול. במילים אחרות, להציג, להראות, להשמיע את כל מה שהם חושבים ברגע זה בחייהם. על זה המופע.
היצירה בנויה כמחרוזת של סצנות, של תובנות אישיות של כל אחד מהשלישייה. סיפור/תובנה חוברת לרעותה. לפעמים יש חפיפה, לפעמים צלצול טלפון משמש קשר לסצנה הבאה, לפעמים סתם איזה אמירה או תנועה של גוף מעוררת אסוציאציה ותגובה.
כדי לעזור להשתחרר, להיפרד, צריך להירגע ואין כמו עיסוי, וכאשר שלישיית רקדנית מחליטים לעשות זאת, הם משתעשעים עם תנוחות הגוף , מגלים אפשרויות מוזרות, נועזות, מצחיקות. כייף לרקדנים וכייף לצופים.
מספר קטעים מקסימים נחרטו בזיכרוני, כמו זה שקוגן רוקד סטפס על ספסל עץ. רגליו קלות, גופו הבוגר נענה באהבה לריקוד, והוא מסביר לעצמו ולקהל השומעים: "אני כבר לא יוצא כל ערב עם בחור אחר…אני כבר לא באירופה רוקד של כוריאוגרפים הזויים שלא בא לי להופיע בהם.. אני כבר לא שם… אני כבר לא בארון. אני כבר לא שם". לעומת זאת, אני סבורה, שהרקדן מרטיני מצוי בשלב של בין לבין, רוצה להיפרד אבל קשה לו. הוא מציג לראווה את הטכניקה המשובחת שלו, פה ושם התנועה מעוותת, יוצר קריקטורה שלה ותוך שמלווה אותו מחשבותיו, "אני רוקד מגיל 12 .. האם זה לא מוזר? … אני ארקוד עד הקבר".
בקטע אחר, דנה גוזרת את החולצה שלה כמו בבית הקברות, אקט של אבל, צער אבל גם של השלמה עם פרידה עם אדם שניפטר. היא מורידה את החולצה, נותרת עם תחתונים, עומדת מוסתרת חלקית מאחורי מגבת אדומה גדולה שאוחזים לסירוגין קוגן ומרטיני, רוקדת בהנאה בתנועה זורמת, הגפיים של הגוף פשוטות למרחב ומציצים כמו תמנון ארוך זרועות. למה אחרי המגבת? בגלל הגיל? בגלל שעדיין לא השתחררה משאריות של נורמות חברתיות? ואולי זאת חכמת החיים, שיותר סקסי לא לגלות את הכל, ודווקא להשאיר מקום לדמיון שהוא תמיד יותר מהמציאות.
בקטע מעולה אחר, הבמה כמעט חשוכה, מוזיקה מסתורים ומוזרה מושמעת וקוגן מתקדם במרחב עם מזרון של מיטה זוגית. המזרון ענק, כבד, והתנועה של קוגן זורמת, דחוסה, מתעקשת להמשיך, לנבור בכל הזיכרונות כאשר נשמעים המילים "שלום לרגשות, לסטוצים, לריח העור, לפער הגילים, לצעירים….. והוא נאחז במזרון, קופץ וחובט את הגוף, כאשר כאב ותענוג שזורים יחד. עלה בדעתי שזה סוג של רקוויאם.
הדיבור תופש מקום חשוב ביצירה והוא נעשה בישירות, ללא גימיק. הפרפורמרים לא מדקלמים, אומרים את מה שהם חושבים. התנועה ישירה, עניינית, מדויקת. תנועה של רקדנים שיודעים כמה כוח יש להשקיע. תענוג צרוף לראותם.
