“ALBA”, להקת קומפאס בניהולה האמנותי של מיכל נתן, כוריאוגרפיה: חאוויר לאטור (ספרד), עיצוב תלבושות: ורוניקה שור, עיצוב תאורה: יעקב ברסי, מרכז סוזן דלל, 28.12.2018
היצירה “אלבה” היא גירסת מחול למחזה הידוע “בית ברנרדה אלבה” של פרדריקו גרסיה לורקה שהועלתה בבכורה על ידי להקת קומפאס במופע מכובד ומקצועי. הסיפור הוא על ברנרדה (מיכל נתן) שהתאלמנה והיא כופה אבלות למשך שמונה שנים על חמשת בנותיה: ולדה ורס בתפקיד אדליה, מורן רון בתפקיד האחות המבוגרת אנגוסטיאס וכן אילת שחר (מרטירו), מאיה פלנבאום (מגדלנה) ואיולסה גונדלס (אמליה). הן כבר הגיעו מזמן לפירקן אבל מול עיניה של ברנדה עומדות ציפיות החברתיות של אבל מכובד וצניעות. היצירה היא ביקורת על מצב הנשים בספרד ערב פרוץ מלחמת האזרחי, והסיפור רווי תשוקה מסתיים כאשר ברנרדה רוצחת את המאהב ובתה הצעירה אדליה מתאבדת. כל הזוועה מתרחשת לעיני המשרתת פונסיה (סילביה דוראן) שאיננה מסוגלת למנוע את האסון.
להבנתי, ביצירה זו ההתייחסות ללקסיקון התנועה של הפלמנקו היא כאל שפת תנועה אוניברסלית של ביטוי במחול ולא היצמדות לפלמנקו כשפה אתנית. מכאן החופש ליצירת קולאז’ מוזיקלי של מלחינים שונים שתומכים בהשתלשלות הנושא. אם כך, מעניין אותי לראות את תוצאות המפגש בין הפלמנקו למלחינים ובהם ויואלדי, סן-סאנס, דה פאלה, מוצרט, שופן ואחרים. הרי המוזיקה לא תשתנה אבל השאלה היא איך המיפגש ישפיע על המחול וכאן היו לי ציפיות גבוהות שרק חלקית התגשמו. אמנם הכוראוגרפיה זורמת, בנויה במקצועיות אבל הבחירות התנועתיות הן בגדר הצפוי והמוכר. למשל, הייתי סקרנית לראות איך הנוקטורנו של שופן ישפיע על שפת התנועה בדואט האהבה בין אדליה לפפה, אלה תנועות חדשות יתגלו, או איך המוזיקה של דה פאלה תשפיע על הסולו של פפ ותבוא לידי ביטוי בחלקים חדשים בגוף שלו. אינני מתכוונת שכאשר המוזיקה מהירה ניראה נקישות מהירות של הרגליים, אלא חיפוש תנועתי אחרי פתרונות תנועתיים שנשארים אולי עדיין בתוך ד.נ.א של פלמנקו אבל יורחבו תוך שילוב תנועה אקספרסיבית טבעית הנובעת מהגוף. לא שלא נעשה, אבל במינון מועט וזהיר. כלומר, ביקשתי להיות מופתעת מרעננות יצירתית כתוצאה מהמפגש והרחבת הגבולות המסורתית. את פפה שהוא רקדן עם יכולות טכניות מעולות ניתן היה יותר לאתגר. יותר מדי רגעי שיא שלו הסתיימו במתכון מוכר של נקישות רגליים מהירות, פירואט כפול ועצירה עם ידיים פרושות לצדדים ומבט מלא בראוורה לשמיים. ייתכן ולא עמד בפני הכוראוגרף די זמן כדי לצלול לעומק אחרי פתרונות חדשים והוא הלך בתלם המוכר לו.
הרקדנים טובים והתנועה ממורקת. מיכל נתן מרשימה בנוכחותה הבימתית וביכולת הביטוי הדרמטי שלה. נפלאה הייתה סילביה דוראן בתפקיד המשרתת כאשר היא מנסה בנקישות הקסטנייטות לעורר תקווה ואופטימיות בקרב האחיות. היא חיה את התפקיד ונהנית מכל רגע. גראו קואדררו, הגבר היחיד במופע הוא יפה תואר וגיזרה דקיקה. הוא מבצע היטב את כל הנדרש ממנו , אבל, כאמור, האפשרויות הגלומות בו לא נוצלו במלואן. ולדה וסט בתפקיד אדלה היתה מצוינת בביטוי הגופני הלירי וגם הדרמטי שלה. ההרמות הבודדות ביצירה בדואט עם פפה היו כבדות. האחיות האחרות גם הן היטיבו לרקוד אבל ניתן היה לתת לכל אחת חומר תנועתי שמבדיל ביניהן.
סצנת הפתיחה בכנסייה הייתה מרשימה כאשר כל הרקדניות בשמלות שחורות רוקדות עם כפות ידיים בתנועה עתירת רגש. גם קטע הנקישות בין ברנרדה לבנותיה לצלילי הקאחון (מעין דוארי) היה סוג של ויכוח מלא עצמה. ככל שהיצירה התקדמה היא נעשתה דרמטית יותר ולעיתים גלשה לריאליזם מוגזם, כמו הג’סטות בתנועות הידיים על גבול הפנטומימה. אולי אפשר היה למצוא פתרונות תנועתיים אחרים פחות צפויים.
התלבושות שעיצבה שור החמיאו לרקדנים וגם התאורה של ברסי תמכה היטב ביצירה. למרות ההסתייגויות שלי, מדובר במופע שהוא הישג ללהקה.
