צילום: רותם מזרחי, רקדנית: אופיר ינאי
“פוגו”, כוראוגרפיה, עיצוב תלבושות וחלל: ענבל פינטו/ מוזיקה מקורית ועריכת פס קול: מאיה בלזיצמן/ משתתפים: אלמוג בן-חורין, תומס וולסכוט, אופיר ינאי, מרתה-לואזיה ינקובסקה, מורן מילר, צבי פישזון, ג’וי קמין.
כל פעם שאני הולכת לראות מופע של להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק אני מתרגשת כמו ילדה ההולכת לצפות בקרקס או קוסם. מה אראה הפעם? מעולם לא התאכזבתי. לפי התכנייה, היצירה פונה לעבר שמתעורר לתחייה. זה עבר של נוסטלגיה ועצבותה המתאים לצלילים המלנכוליים של המוזיקה של שופן, הפותח את היצירה אבל גם עבר עשיר בריקודים של זיכרונות שמחים למקצבי טנגו, ולס ואפילו מחול ספרדי – הכול במעטפת של הומור עדין, בטוב טעם ובמוזיקליות. זו יצירה של יוצרת מנוסה, שלא איבדה את תום הגילוי, של פתרון לא צפוי. נראה שהיא בוחרת נושא תנועתי ומשחקת אתו, מגלה את החבוי בו ובהמשך משייפת ומגלפת. היא עושה את הבחירות הקפדניות שלה.
יש מסך קדמי, כמו בקרקס, התלוי על מוט ועליו מצויר נוף פסטורלי של גבעות מוריקות שכנראה מצביעות על אירופה. לא נוף דרמטי של צוקים, אלא כזה שמשרה אווירה של חלום רגוע. לכאורה, הכול טוב. כשנפתח המסך מתגלה חדר ללא חלונות ופתחים, כתליו אפורים ואולי זה בונקר. האנשים לכודים. בתווך עומד פסנתר ביתי של תחילת המאה הקודמת, כפי שהיה מקובל למקם באמצע הסלון של משפחה שוחרת תרבות. המסך נפתח ונסגר, כמו זיכרונות הנקטעים לשניות, אנו יוצאים מהחלום ושוב חוזרים אליו. בהתחלה ציפיתי שפינטו תפליג למחוזות שונים דמיוניים, אבל היא בחרה להתמקד בזיכרון של מקום אחד, מקום תחום ללא מוצא, שלא מרפה ממנה. לגלות אותו על כל טפחיו. בבונקר, על כתליו האפורים בולטות הרקדניות בשמלות אדומות, ואילו הגברים בבגדים אפורים מתמזגים בתוכו.
היצירה כוללת מוטיב של שכפול המעצים את התחושה שמדובר בזיכרונות שאולי מתעתעים – היה או לא היה ומה בדיוק היה. המסך חצוי במרכזו כאשר שני הצדדים זהים, מתעתעים כמו השתקפות במים? בקטע הפתיחה המקסים רקדנית יוצאת מהמחבוא מאחורי הפסנתר, חוזרת ויוצאת ופתאום הבמה מתמלאת בעוד רקדניות, שהן כפילות שלה. העין מתבלבלת ומתחילה לספור את הרקדניות. את מי ראינו ואת מי לא ובעצם כמה הן? מה אמיתי ומהו הזיכרון המתעתע.
ביצירה שזורים רגעים קסומים, אבל זה שנחרט בזיכרוני הוא ריקוד עם שמלה שקופה גדולה בגזרה של צינור ארוך בצבע קוקטייל של צבעי המסך. הרקדנים אוחזים בקצוותיה, מותחים אותה ויוצרים מעין מנהרה שלתוכה הם נשאבים ונפלטים בסחרור חלומי. בסצנה אחרת אחת הרקדניות פורטת על הפסנתר, ובסיומו כל הרקדניות מתארגנות סביב ועל הפסנתר כממתינות בסבלנות לצילום משפחתי ופתאום נשמעת ירייה, והרקדניות מתחילות לרקוד כאילו הן עשויות מזכוכית ומתפרקות לרסיסים ואולי מעלה על הדעת את זיכרון ליל הבדולח בגרמניה.
הרקדנים טובים, נעים לראותם רוקדים כאשר הגוף מרגיש בנוח עם לקסיקון התנועה המדויק לפרטי פרטים של פינטו, ויש גם את צבי פישזון המיתולוגי, עם הנוכחות המסקרנת של אדם מבוגר, דק גזרה, עם פנים השומרות סוד, ויש בו שילוב של ליצן, פנטומימאי ורקדן. הוא המנצח על המופע ותפקידו לפתוח ולסגור את המסך, ותוך כדי ידיים ורגליים פורצות דרך חריכי המסך, המסייעות לו להוריד את הז’קט, את הנעליים ואת הכובע, כמו משרתים אנונימיים סמויים, אבל אולי גם של אנשים לכודים הפושטים איבריהם החוצה כדי לברוח. זה מצחיק ועצוב כאחד כאשר כל סגירת ופתיחת מסך מלווה בסיפורון תנועתי חדש ומפתיע.
פוגו מצטרפת לפנינים במחרוזת היפה של הלהקה. היא אינה יהלום בוהק, כמו אויסטר, בומביקס מורי או פרח קיר, ונושאת אופי קאמרי, מקרינה צניעות וחן. כשאתה יוצא מהאולם, אתה רוצה לראות עוד.
