בלט יורי גריגורוביץ’, קרסנודר- רוסיה, “ספרטקוס” מאת גריגורוביץ’, מוזיקה: ארם חצ’וטוריאן, 
ביקורת מחול מאת רות אשל

שמו של גריגורוביץ’ מזוהה עם “תור הזהב” של הבלט הרוסי בתקופת ברית המועצות לשעבר כמי שהיה המנהל האמנותי והכוראוגרף של הבולשוי בין השנים 1964 – 1990. היו אלה שנים שלהקת בלט הבולשוי יצאה למסעות ניצחון במערב עם יצירותיו כשמהבולטות בהן “ספרטקוס” שיצר ב- 1968 והיא מספרת על מרד העבדים ברומא העתיקה בהשראת ספרו של רפאלו ג’יובניולי. דומני שהבחירה בנושא אינה מקרית, כי האירוע ההיסטורי השתלב בשעתו באידיאולוגיה הסובייטית של מלחמה בין עבדים לעריצים, בין מדכאים למדוכאים, בין קומוניזם לקפיטליזם ומעלה על נס הקרבה למען החופש והנכונות לשלם את המחיר הכבד.
זאת יצירה היסטורית שמשקפת את התפישה של הבלט הרוסי בשעתו, כלומר, יש סיפור עם מסר שזוכה להתייחסות רצינית, הכוראוגרפיה מתבססת על לקסיקון התנועה של הבלט, יש היררכיה ברורה בין הכוכבים לקור דה בלט (ללהקה), יש חלוקה סימטרית של במה, הסולנים מפגינים ברק של וירטואוזיות והכל – הפקת ענק עשירה המבקשת להשאיר חותם רגשי על הצופה. די במילים אלה כדי להבהיר עד כמה הקונצפט שונה ממה שיוצרים כיום בתחום הבלט העכשווי.
דומני שהאתגר הגדול שעמד בפני גריגורוביץ היה איך לספר את האפוס ההיסטורי הענק בשפת הבלט, ללא אמצעי עזר, כמו סרטים, טקסט וכדומה, כפי שהיו וודאי עושים כיום כהפקה מולטימדיה. היצירה מתפרשת על שלוש מערכות עם 11 סצנות. כל סצנה מובנית, עומדת בזכות עצמה וגם לבנה בבניית השתלשלות הסיפור. היצירה אורכת שלוש שעות והעין צופה בעניין,  בפתרונות היצירתיים הדרמטורגיים,  בפתרונות הכוראוגרפים, בביצוע המעולה,  ביופי האסתטי וגם העין לעתים נבוכה מפתרונות תנועתיים ראליסטיים מדי לטעמי.

להקת גריגורוביץ’ איינה להקת הבולשוי עם תקציבי ענק ובכל זאת מדובר בהפקה מרשימה. התפאורה מורכבת ממסכים של ציורי מבני אבן ופסלים רומיים, כאשר בין הסצנות יורדים מסכים שחורים כהים וחצי שקופים המבתרים את הבמה, יוצרים תפאורה עדכנית למקומות ספציפיים, כמו חדר משתה בארמון, או רקע שחור נקי המשאיר מקום לדמיון הצופה. התלבושות יפות, עשויות בטוב טעם, כך גם עיצוב התרנים שבקצוות משופדים סמלי הצבא עם נשרי זהב ואלה נישאים על ידי החיילים.

המעברים בין הסצנות זורמים וכל סצנה היא כמו ציור שקם לתחייה. דומני שהיוצר הקדיש תשומת לב מיוחדת בהעמדה של הרקדנים בתחילת ובסיום כל סצנה כדי שזאת תרשים, תיחקק בזיכרון והוא עושה זאת בהצלחה. להרשים, לספר סיפור גדול מהחיים, זאת מילה שחוזרת על עצמה כשאני חושבת על היצירה של גריגורוביץ’.
הרקדנים הראשיים מעולים עם טכניקה מבריקה ויכולת משחקית לעצב את הדמות. ולדימיר מורוזוב בתפקיד ספרטקוס משלבת חום אנושי יחד עם לוחם עז, אלכסיי שליקוב בתפקיד מצביא הרומי אלכסיי הוא לוחם קר ואכזר ונוטה לייאוש לאחר שהובס על ידי ספרטקוס, נדאג’סה טסטקובה בתפקיד פריגיה, אהובתו של ספרטקוס היא רקדנית לירית יפה. מפתיעה בעוצמתה היא מרינה פאדיבה בתפקיד אהובתו של המצביא הרומי כאשר הכוראוגרפיה מעניקה לה תפקיד בולט במיוחד עם משוכות טכניות מאתגרות במיוחד. והערה צדדית: בתפקיד זה ראיתי את נינה טימופייבה (בתה נדיה טימופייבה היא מנהלת בלט ירושלים) שהצטיינה ביכולות הפנומנליות הטכניות שלה ודומני לי שעבורה יצר גריגורוביץ’ את התפקיד.

הקור דה בלט מורכב מעשרות רקדנים טובים הרוקדים בדרך כלל באוניסונו (אותה תנועה) והביצוע מדויק. עם הם מתניידים כמשיכת מכחול בגושים בחלל וגם משמשים כתפאורה משתנה. החומרים התנועתיים אינם מורכבים, לעתים ראליסטיים מדי לטעמי , אבל המשפטים בנויים בכישרון ויוצרים במה עשירה בתנועה ומקצב של מארג קולות.

השפה היא שפת הבלט המוכרת, הפתרונות יפים אבל משהו צפויים. רקק לעתים מפתיעים.  הדואטים של הרקדנים הראשיים מעניינים יותר כאשר בחלקם גריגורוביץ’ מוכן לצאת למסע ניסיוני תנועתי, אבל לא רחוק מדי.
ומה הם הקטעים שייחרטו בזיכרוני? וודאי דואט האהבה בין ספרטקוס לפריגיה שהיא פנינה של פיוט וגם סצנה של של תהלוכת הפטריקים והחגיגה בווילה של קראוסוס שהוא  ריקוד קבוצתי יפהיפה ושם אפשר להתרשם מהכישרון הקומפוזיציוני של היוצר.
נקודת תורפה אלה הקרבות וניראה שיש קושי להעביר את חווית העצמה שלהן על הבמה. גם לא מצאתי עניין רב בפתרונות התנועתיים שנשארו בתחום הצפוי.
המוזיקה של חצ’טוריאן נפלאה, בדרך כלל תומכת בריקוד והריקוד  נותן פירוש ויזואלי למוזיקה כך ששני המדיה יוצאים נשכרים,  אבל יש קטעים בהם הצלילים נישאים בעצמתם למרחבים של עולמות רחוקים, בעוד שהתנועה של הרקדנים, למרות עומק הביטוי הפנימי הרגשי, נשארת כלואה, מחוברת בתוך הגוף.
אני מכירה את הגרסה הקולנועית של הבלט בביצוע הבולשוי והיו לי הסתייגויות מעושר ההפקה והדרמטיות המוקצנת. היו לי חששות לראות את היצירה על הבמה אבל דווקא הצניעות היחסית של ההפקה בהשוואה לבולשוי, עושה לה טוב ואפשר להתענג על הביצועים הטובים וגם להתרפק באהבה על פיסת היסטוריה של העבר.