צילום: אייל הירש רקדנים: סו ג’ין קים ואיליה ניקורוב
להקת המחול הקיבוצית, אסילום (Asylum), כוראוגרפיה, עיצוב במה ותאורה: רמי באר, עיצוב תלבושות: לילך חצבני ובאר, היכל אמנויות הבמה הרצליה, 27.6.2018
רמי באר הוא כוריאוגרף הקשוב למציאות ובעל ניסיון רב שנים בטיפול בה. בכישרון רב הוא מוצא דרך להעביר אותה תהליך הפשטה, וכך מצליח לא להיגרר אחרי מלכודת “הבנת יתר”, פותח מרחב לפירושים שונים ולא פחות חשוב בעיניי, יוצר קומפוזיציה של מחול העומדת בזכות עצמה.
הנושא קשה ועוסק במצבם של האנשים המצויים במחנה בו הם מחפשים מחסה, מסתור או מקלט. מיותר להאריך במילים עד כמה הנושא אקטואלי למציאות היום יומית בעולם: סוריה, בורמה והפליטים שהגיעו לישראל. נושא שאינו מאבד מהאקטואליות, לובש ופושט צורה בכל הזמנים. במהלך היצירה מושמע שיר הילדים “נסתובבה כל היום, עד אשר נמצא מקום”, שיר פעוטות שעבר עיוותים עד שבקושי ניתן להבין את המילים, ודומני שהוא סוג של מפתח להבנת היצירה. מסתובבים, הולכים, הולכים, אבל גם המקום שמצאו הוא מלכוד.
עמוד גבוה מזדקר בפינה השמאלית האחורית של הבמה ועליו תלויים ארבעה רמקולים גדולים מאיימים ופנס גדול – האמצעים הנדרשים כדי לשלוט במחנה – להשמיע פקודות ולפקוח עין גדולה על המתרחש. המסך האחורי שחור, ובצידי הבמה עשרות מחיצות שחורות בגובה האנשים, אולי המגורים של מבקשי המקלט ואלה חסרי גוון אישי ופרטי. זו במה נזירית, נקייה ומנוכרת וגם הרקדנים בבגדים קצרים צמודים לגוף בצבע שחור. מפקד המחנה מרטין הארייג רוקד ועל גבו נושא מגפון. התנועה שלו גדולה, זורמת, ואילו יתר הרקדנים מאופיינים בתנועה מהירה, זוויתית, קרובה לגוף, ועם זאת, מאופקת. למה איפוק? אולי אין זה מקום בו אפשר לממש את ההתפרצות הרגשית ויש ללמוד לאצור אותה פנימה. כמעט אין מגע בין הרקדנים, מה שמעצים את תחושת הבדידות.
באר הוא אמן בשימוש בחומרים תנועתיים פשוטים ויעילים מאוד ביצירה לקבוצה גדולה מתקדמת, תחילה היא ביוניסונו ותוך קומפוזיציה תפורה עילא דעילא מתפרקת בהמשך. מתוך הקבוצה האחידה אחוזת התזזית נפלט רקדן, או רקדנית, שבחומרים תנועתיים שונים מנסה למרוד עד שנשאב לקבוצה. החומרים התנועתיים של הסולואים והדואטים מורכבים, שפע של פרטים מדויקים מאוד.
הרמה הטכנית של הלהקה גבוהה, במיוחד הגברים מצוינים. צד את עיניי הרקדן ג’ין וואן סוק בגלל האנרגיה הפנימית שלו על סף התפרצות, שהוא אוזק שלא תישטף החוצה, כשהמתח של הניגודים יוצר הקרנה בימתית חזקה. הדואטים ביצירה מעטים, רובם של גברים, ובזיכרוני נשאר חותם של דואט שנרקד כולו בתנועה במרחב ללא הפסקה, שיוצר תחושת היעדר שקט, חוסר ביטחון. גם כאן אין מגע בין הרקדנים, אין אחיזה. דואט מצוין נוסף הוא לצלילי פעמון, כמו בערים הגדולות ההיסטוריות באירופה, כאשר הרקדנים הופכים למעין בובות מכניות, פתרון מוכר, ובכל זאת הבחירות הכוריאוגרפיות היו מסקרנות והביצוע מעולה. היה גם דואט עם הרקדנית הנהדרת שני כהן, והייתי רוצה לראות אותה רוקדת יותר. רגע מפתיע היה כאשר נפתח פתח במסך האחורי והתגלתה שיירה מתקדמת של רקדנים, כמו מבקש היוצר לומר, מה שאתם רואים זה רק פיסה קטנה ממקום הרבה יותר גדול שאין אנו יודעים את גבולותיו. קטע קצר ומרגש במיוחד, שהיה מנוגד לכל השאר, הציג רקדנית (אולי רקדן, קשה לזהות) מתקדמת עם הגב לקהל כשדבוקה למסך האחורי, הפנס מאיר את עור הגוף והבשר כל כך רגיש, עדין, מכמיר לב.
באר עיצב את התאורה והפתרונות מוטמעים בכוריאוגרפיה כחלק אינטגרלי, שמעניק לה ערך מוסף של עמקות והבנה. זה ריקוד של יוצר בשל, מאסטר בקומפוזיציה הקשוב למציאות
