המדרגות הרבות המטפסות אל הבית ואל הסטודיו של אונו קאזואו Ohono Kazuo)) לקחו אותי אליו ביום שטוף שמש בקיץ 1985. אז לא ידעתי מיהו אונו. בתום לב מוחלט עליתי אל ראש הגבעה ונורית מסון סקינה (Nourit, Masson-Sekine), שהראתה לי את הדרך לבית משפחת אונו וערכה את ההיכרות בינינו, הקישה בדלת. באותו שבריר רגע, בלי שיכולתי לשער אפילו, נפתח לי שער רחב אל עולמות שאז לא ניתן היה לקרוא להם בשם. אני אסירת תודה על הזכות העצומה שנפלה בחלקי להיות במחיצתו של מורה גדול, אבי תנועת הבוטו.

הדברים ששמעתי מפיו בשנים שלמדתי במחיצתו ביפן מעמיקים עם השנים, לוקחים אותי אל תוך הבנות מתחדשות ונשארים רעננים ומעוררי השראה. הדברים שלמדתי מאונו קאזואו משאירים אותי מופתעת בכל פעם מחדש. מאז אני רואה ושומעת אותו תמיד. אני עולה ויורדת במדרגות, ממש כמו באותן שנים שהייתי לידו, מציצה בביישנות ובסקרנות מבעד לחריץ שפתחתי בדלת הסטודיו שעל הגבעה ביוקוהמה.

המפגש עם אונו ועם הבוטו נולד מעוצמתו של תום לב שאינו יודע את הבאות, חף מתוכניות. אופיו התם של המפגש שבו זכיתי הוא מפתח להבנת הלימודים עם אונו קאזואו ולהפנמת עולמות הבוטו. הוא המפתח אל מעיין יצירה אין-סופי. מתוך מחוזות ההרהור העצומים, הדברים שכתבתי מאז, לאורך הימים ולרוחבם, הם כמו שרטוט דק בתוך אוקיינוס משתנה תדיר. חלקם פרושים כאן.

לרקוד כשאנחנו תמימים כמו עלה שנשען אל מים, מחליק בזרם הנחל
"את גם כמו
מים רכים
מים קשובים
מים פורשים מראות.
עלים צפים בך
גם על צדם האחורי,
צפים להתנקות" (מיה, 2007)

כתם צבע מורכב מאינספור נקודות הנקשרות בנוזלים. הוא מתפשט בחלל הקנבס / הנייר ותנועת הכובד של החומר שבו מהדהדת לכיוונים שונים במרחב. המפגש המשתנה של הכתם הגמיש עם נקודות החלל שלתוכן הוא מתפשט מייצר צורה בטבעיות. הכתם מתפשט מן המרכז אל החוץ.
אין צורך לתחום מראש את הצורות בקווים. הצורה נובעת מתנועתה של מסת הצבע. המפגש שלה עם החלל או עם כתם צבע אחר יוצר קו. זהו מקום של חופש, שאינו נעצר בצורה ובקו היוצר את הצורה.

כציירת, עולם תופעות הטבע הוא מקור ההשראה העיקרי שלי גם לעניין הטכניקה של השימוש בצבע והבנת הקו והכתם כמהויות משולבות. כמו בריקוד, גם כאן המחשבה המנתבת אינה "הקו" היוצר צורה בחלל. תנועה פנימית מהדהדת ומחלחלת דרך הנוזלים הפנימיים של הגוף, נעה וחודרת דרך שכבות השרירים והעור, מפלסת דרך מבעד לשכבת העור החיצונית, הנושקת לחלל המקיף מבחוץ, ואז מתגלמת בו כצורה. הצורות והצבעים נושאים תדרים אנרגטיים, שהם בגדר מידע רגשי וקוגניטיבי. אזור החיבור בין מסות הצבע הוא בעל חשיבות עצומה בעיני. שם מתקיימת הנשימה של הציור. יש לי עניין מיוחד במעברים שבין מסות הצבע, המשנות כיוון ותנועה. מבחינתי, השינוי הזה מהווה מסר שלם ומלא. המטרה שלי היא ליצור מרחב שקט, שמושך את המתבונן אל תוך הרבדים השקופים של הצבע. אני לא חווה את האזור המצויר כמשהו סופי, אלא כאמצעי, שער, שכמו בנוי ממסכי משי שדרכם עובר המתבונן.

הבוטו עוסק בחקר התנועה הפנימית, הצוברת עוצמה ומתעצבת באיטיות ובעדינות לכלל נוכחות אקסטטית. בבסיסו מאופיין מחול זה באימפרוביזציה, בדמיון וביצירתיות תמידית. זהו מחול של הקשבה והתבוננות לעומק הממד האנרגטי של הרבדים הפיסיים, הרגשיים, המנטליים והרוחניים.
הבוטו הוא אמנות מופע, שכאלכימאי של רגשות מביאה את האדם הנע / הרקדן לטרנספורמציה אנרגטית, רגשית ופיסית וגם לריפוי.

הבוטו מתחולל באזורים של התפשטות מדפוסי חשיבה ואמונות, שבהם נוצר מפגש עם שפת גוף אותנטית, שצומחת מתוך עולמות רגשיים. מחול יצירתי ועוצמתי זה עוסק במהות ובהתקיימותו הטוטלית של האדם במרחב. הרקדן והחלל חיים בו כנוכחות אחת. זהו מחול עז רגש, המגרה את הצופה, מעורר בו חוויה רב חושית עמוקה ומעמיד את המובן מאליו במקום חדש של תהייה, ספק ושאלה שמוכנה להישאר ללא מענה קונקרטי. הבוטו, מטבעו, מתחמק מהגדרה ואינו עוסק במקובל ובמה שנחשב יפה. הבוטו שואב את ביטויו הרבים ממסע ישיר וטוטלי אל נבכי הנפש ומביא לידי קיצוניות, בצד שיא של מופנמות, עולם של קסם וטקס, הוויה של ניגודים ואקסטזה.

רקדן הבוטו צובע את גופו ואת פניו בצבע לבן שקוף מעט, משוחרר מן הצורך ליצור צורות בחלל, מחובר אל המהות התמציתית ומתקיים במרחב שקט של קשב ונוכחות מלאת סוד. זוהי נוכחות אינטימית, שאינה מנותבת אל הפרטי ורוטטת אל החלל, אצורה בשיא, חשופה ושוברת את מושגי הזמן, הגודל והמרחב.

הלך הרוח של הגוף

הבוטו נולד ממקום שמוכן להתקלף מן המוכר והבטוח, שמשיל מעליו את הקליפות כדי לעמוד עירום מול עצמו, חשוף, מפתיע את עצמו ובו זמנית גם עד לעצמו. הטכניקות נרכשות בתהליך פנימי עמוק שמנתב אל המהות, שנוגע בדמיון, בטרנספורמציה ובהעצמה.

רקדן הבוטו אינו עוסק בכיבוש החלל. הוא חווה את עצמו כמיקרוקוסמוס ומתרחב פנימה אל נבכי הגוף והנפש. תנועת התודעה הערה והקשובה שלו צפה ומתחברת אל הנוזלים החמים, אשר נעים בתוך החללים הפנימיים של הגוף. מקום פנימי ורוחש זה מוליד אין-ספור תדרים, שהם בגדר תנועה פנימית. כמו אבן שנזרקת למים עמוקים, מעלה הרקדן את התנועה הפנימית ומהדהד אותה דרך כל שכבות גופו אל תוך החלל הסמיך, אשר מקיף אותו מבחוץ.

בוטו – מחול תדרים
עולם התופעות המתגלמות בחומר מונע, רוטט ומשקף תדרים. הצורות הדחוסות ביותר, מקורן בתדר. הגופים שלנו הם אוסף של תדרים וכל מה שנובע מהם הוא אוסף של תדרים. הרי מעצם היותי כאן, בממד השלישי, אני כבר מגולמת בצורה, מצומצמת בתוך גופי הפיסי. כאשר המחשבה המנתבת אינה יצירת צורות בחלל, כי אם העלאת התדרים הרוטטים בתוך עומקי הגופים, נוצר שקט שמקורו בהסכמה להקשיב כדי להיות.

התקיימות כזאת משוחררת מפעילות אוטומטית. הגוף, שהוא תמיד צורה, גם במותו, מתמלא חיים ומשתנה אל תוך צורות שונות. הרקדן מנשים את הצורות המתהוות ומפיח רוח חיים בצורה, מתוך התחברות אל התדרים הפנימיים וגם לאלו שעוטפים מבחוץ.

הנשימה
הנשימה עצמה היא הכלי המשוכלל והזמין תמיד. הנשימה היא מורה מושלמת. גמישה, מוותרת, מנחמת, ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף.

הנשימה היא תנועה מושלמת, משתנה תדיר, מאפשרת. הנשימה כותבת את הזיכרון, זוכרת וגם יכולה למחוק.

הנשימה היא חיבור ישיר לאין-צורה. הנשימה כמוה כהשתקפות הכמיהה לאין-צורה. אם כך – עם כל שאיפה אני מציפה את גופי הפיסי, המגולם בצורה קונקרטית, במיצוי-שיקוי של אין-צורה.

הנשימה מתעלסת עם הרגשות… דרך הנשימה אני עוטפת בחלל כל חלק שקיים בגוף, עד לזעיר ביותר. בעזרת הנשימה ובתוך הנשימה אני יוצרת טריטוריה מיוחדת לכל מילימטר של גוף. הנשימה אינה רק פעולה פיסית. הנשימה היא מקום שאני יוצרת עבור עצמי בכל רגע מחדש. אני עטופה בה כבשליה. בתוכה אני מתקיימת ומתוכה עולה התנועה.

"כשאת נושרת כמו עלה כותרת
מרשרשת ברכות
אספי את כל שולייך,
עגלי את הנימים,
תני לפרפרים
לנשום אתך
לאט
כשאת עוברת" (מיה ד', 2005)

המחשבה
המחשבה היא אזור, מרחב פרוש שמתקיים ללא תלות בחשיבה… מחשבה היא תנועה אדירה בתוך הגופים שלנו. אני נוסקת לתוך אזור של מחשבה, הופכת להיות המחשבה עצמה. שם אני חופשייה. איני חושבת עוד. להיות מחשבה, מבחינתי, הוא מצב בלתי נפרד מתהליך של יצירה מודעת. חתימת גוף טהורה מתרחשת לפני שאותיות מתחברות למלים.

"אחות,
כתבי לי מכתב במלים שטרם נולדו, שמעולם לא נלחשו,
בנהמות שאוזן לא שמעה עוד.
קשרי אותו בחוט של אהבה כשאת נותנת לו לגלוש אלי,
אל ארצות ללא צבעים.
סמני בו את הדרך חזרה, אחות.
בני לי מרכבה שקטה, שקופה" (מיה, 2005).

מסתמן שבני האדם שרויים בקונפליקט תמידי, שמקורו בהסכמה להצטמצם לתוך גוף. לא נותר אלא לוותר בעודנו רוקדים את הקונפליקט, רוקדים למרות הקונפליקט, רוקדים את ההסכמה, רוקדים את ההשלמה שסוגרת מעגל עם הכמיהה… הוויתור מאפשר את ההיזכרות. היזכרות בטבענו הראשוני, היזכרות טהורה בקיום שלנו כמהות משוחררת מסיפור.

"מה שנחלם נוכח
מה שנהגה תופס מקום
מה שזוכר כואב
מה שנושם מסכים לשכוח
מה שהומה… רוקד" (מיה, 2007)

הגוף הזה הוא רבדים-רבדים, שכבות-שכבות ומיני גופים. הגופים המרכיבים את ההוויה האנושית משתקפים זה בזה ומשקפים הוויות שהצטמצמו. נוזלים שקופים נדחסים ונעים לכל הכיוונים, בתוך אין-ספור החללים הפנימיים שלנו. הנוזלים מתארגנים בכל רגע מחדש, כדי לדייק את עצמם ולתת לדמיון להתרחב בתוכם ולהזרים דרכם נשימה. הדממה הרובצת בין הגופים היא המרחב שבתוכו ומתוכו מתגלמת התנועה לריקוד. הכרת המרחב שבין הרגש והתנועה וסימונו הכרחיים ליצירת המתח החיובי הרצוי. מדובר במרחב שבתוך ההוויה של הרקדן. מתח זה חיוני לשפה של הבוטו.

הפער הרובץ בין האוקיינוס הפנימי רווי העוצמות הרוחש בתוכנו, לבין מה שנחרט באמצעות חתימת הגוף בחלל שמקיף אותנו מבחוץ, מבקש להצטמצם. צמצום הפער כותב את השפה הייחודית של הבוטו. עולם נמהל לתוך עולם ופועם באזור שטח הפנים המשותף – מתח הפנים המשותף. אני מבקשת להנשים ללא הרף את אזור המתח – כאן ההתרגשות הגדולה מתגלמת לריקוד.

התנועה היא חוט נרקם בין הגופים, בעודו חוצה אין-ספור חללים, אשר ביניהם מחולל הריקוד את "האחד". השלם, משתנה בהתאם למרכיביו, אבל מהותו נשמרת. ההוויה של השלם נתפשת כאיכות ואינה קשורה או תלויה בכמות או בגודל. חלקיק זעיר יכול לשקף את מהותו של השלם. מכאן, שכל חלקיק תנועה יכול להיות מפתח ושער. אני רואה כל שבריר תנועה בתוך דממה או דממה בתוך תנועה, כשלם.

"את, את לא רואה את קמטי החוכמה, עטופים בחיוך של השלמה?
את, את לא רואה את קמטי האזהרה המסמנים את הסדקים?
את, את לא רואה את העפעפיים העולים ויורדים כמו כנפי זהב,
מציעים את הוויתור? כדי שאוכל למחוק אותך מדמיוני
הצמא לחזור הביתה" (מיה, 2005)

עבורי, להיות בוטו הוא –
לחבק את הסוד
לרקוד את הסוד
להיות הסוד

הסוד והסוף
תודעה שקטה וערה היא קרקע פורייה וזורמת ליצירה… תנועתה ספירלה. היא נמצאת באזורי המחיה של "החדש" ומפגישה אותי עם נדירותו וחד פעמיותו של כל רגע זעיר.

אני זוכרת תמיד ובבירור את מלותיו של אונו קזואו – "הרקדנית שאת היום אינה הרקדנית שהיית אתמול ואינה הרקדנית שתהיי מחר". מכאן – "החדש".

מהות היצירה היא סוד
אני מקווה ליצור תחושה עמוקה של נינוחות אל מול הסוד. אין לי כל צורך לפענח את הסוד. מוטב לי לחבק את הסוד, לרקוד את הסוד ולהיות הסוד. בני האדם הם סוד… מדוע להתאמץ לפענח סוד אשר מנכיח את עצמו באופן כה גלוי?

מהות התהליך היצירתי אינה מתיישבת עם המושג "סוף". היכן שהסוד נעדר, הסוף נוכח. אני אוהבת את התעלומה שבבסיס היצירה. זהו אזור המחיה האין-סופי של הבוטו… הרי התעלומה הזאת היא עוצמה המעוגנת בתוך התודעה השקטה. תעלומה זו היא תמצית הקרקע ליצירה עצמה.

טרנספורמציה
טרנספורמציה הנראית לעין היא תולדה של טרנספורמציה אנרגטית, אשר מתרחשת בתוך הגופים הפיסיים, הרגשיים, המנטליים… בתוך הגוף והנפש פנימה. טרנספורמציה זו היא שינוי תדר המתבצע סביב מרכז מאוד חזק ובתוכו. מרכז כזה עטוף בריק. הריק עטוף בגוף. נפח הגוף המתגלם בצורה כלשהי, מדייק את עצמו ללא הרף בזכות הערות לקיומו של הריק, אשר בלב לבו מצוי מרכז. אפשר לצלול אל תוך מרכז הריק (void) ולהיות עד לקיומו של ריק נוסף ושל מרכז נוסף. זוהי דינמיקה של הולוגרמה.

הבגד הוא הבית
הבחירה לרקוד בעירום מבטאת אמירה חזקה. הרקדן מתקיים בתוך כסות עור… אבל גם בחירת הבגד שאתו ארקוד משמעותית בעיני לא פחות ויש עמה הצהרה ברורה. במיוחד אהוב עלי פרק הזמן שבו אני תופרת או מייצרת את הבגד בעצמי. אני שוקעת לעומקו של אזור הרהור והזיות וכאן הכל פתוח, הכל אפשרי, ממש כמו על הבמה בזמן המופע. זהו זמן של חלימה. זהו זמן מיוחד ומרגש ובו מתעוררים זרמים תת-קרקעיים ורעיונות מופשטים…

נייר מתקפל, נקרע ומודבק שוב, בד נגזר ונתפר מחדש כשהוא מקומט והפוך, חור נפער בבגד שהיה עד עכשיו "חשוב"… יד הופכת אביזר נשכח, חלום מחלחל מתוך ענני אבק… אלמנטים מעולמות זרים מתחברים ויוצרים מלבוש חדש – בית חדש – גוף חדש, שלתוכו אכנס ואתמסר. ארגיש את המרווחים שבינו לבין עורי. גם בגד שאינו נוח הוא אדמה טובה לנוע מתוכה.

בעודי בונה את הבית, מחלחלת לתוכו הדמות שאתה אני עומדת להיפגש. הדמות שתראה לי את הריקוד שלה… בשבילי יצירת הבגד היא הקרקע למפגש ראשוני ומרגש עם יצור / יצורית. הבגד קורם עור וגידים וממש כמוהו הדמות, שמעולם לא פגשתי, נוחתת ומנכיחה את עצמה בעולמי.

הבגד חיוני לבניית המרחב – המלבוש לדמות לא נודעת ולריקוד חדש להיוולד. דלת נפתחת בתודעה… תכנים נסתרים צפים ועולים אל תוך ומתוך הנוכחות של הבגד.

"את שקופה
כמו עלה יבש של בוגנביליה
עורקייך זורמים את כל מה שאינך
כשאת לובשת את היובש
ששובר לי את לבך" (מיה 2007)

לכל תא זעיר ולכל איבר בגוף יש לב משלו. אני רוצה להבין עם הלב של כל תא ואיבר בגוף. ההבנה העמוקה, המרגשת, מתרחשת באין-ספור הלבבות שבתוך הגוף. אני חלל פנימי עטוף בחלל שמקיף אותנו מבחוץ ובמרכז שניהם מתוח חוט זהב.

הנשימה המודעת היא כמו מחט שבעזרתה נרקם חוט הזהב שלי במרכז כל חוליה, לאורך עמוד השדרה, מעצם האטלס העליונה ועד עצם הזנב שבתחתית. הנשימה מחברת את הכל ומנכיחה את השלם המשתנה תדיר. הריקוד מתרחש במרחבים שבין שני החללים, מרחבים של דיפוזיה ואינפוזיה.

"חוצה את גופך במרכז ולאורכו
כמו דג עומקים שיכור
ובנסיקה
פילחתי את גופי
ברכות, אמנם" (מיה, 1995)

הלוחמת הפנימית השקטה (The Inner Silent Warier)
ישות נשית במהותה. מלמדת אותי בסבלנות אין קץ להקשיב ללחישה. להיות עדה משוחררת מדעה.
היא מלמדת אותי להיות ערה למרחבים ולתנודות. לחדול מלנכס לעצמי דעות, רגשות, זיכרונות, מחשבות. הלוחמת הפנימית השקטה יודעת לדייק את המינונים המשתנים של הגופים המרכיבים את ההוויה האנושית ואת היחסים בין גופים אלה. כשאני אתה אני חופשית, אני רכה, אני מכילה הכל, מוגנת וערוכה להיחשף.

כשאני נעה או שרויה בחלל, התודעה הערה מתבוננת בתנועה המתרחשת בכל איבר. כל איבר משנה מיקום בחלל הסמיך שמקיף אותו. אבל בנוסף, התודעה הערה מסמנת את המרחבים המשתנים הנוצרים בין איברי הגוף. כשאני מתבוננת בשני אזורים שונים אלו בו זמנית, תפישת הזמן מתמוססת. אני נעה בתוך חוקיות אחרת. חתימת הגוף בחלל נכתבת בשפה האחרת… זוהי שפה שנולדת מתוך נשימה. הנשימה של הריקוד מתקיימת בחללים המשתנים אשר נוצרים בין איברי הגוף.

"מחול הגוף והנשמה"
"… לפעמים זה הנמלט מפני טבע החיים / המוות / החיים מתעקש לראות באהבה זכות בלבד.
אבל בצורתה המלאה, האהבה היא סדרה של מיתות ולידות מחדש. אנו מרפים משלב אחד, מהיבט אחד של האהבה, ונכנסים לשלב אחר. התשוקה מתה ומתחדשת. הכאב מגורש וצץ בזמן אחר. לאהוב משמעו לחבק, ובה בעת לעמוד בסיומים רבים מאוד ובהתחלות רבות מאוד – הכל באותה מערכת יחסים. חלק ניכר מתרבותנו, המתורבתת יתר על המידה, מתקשה לסבול את הטרנספורמטיבי, ועובדה זו מסבכת את התהליך. אבל יש השקפות טובות יותר, שדרכן ניתן לאמץ את טבע החיים / המוות / החיים. אף שטבע זה נקרא בשמות רבים, בכל רחבי העולם רואים בו eun baile con la muert (מחול עם המוות); המוות הוא רקדן, והחיים הם בן זוגו למחול… לאהוב משמעו ללמוד את צעדי המחול. להתעלס משמעו לרקוד את הריקוד" (פינקולה אסטס, 1997).

שעמום
שעמום הוא אשליה מוחלטת. כשלעצמו אין זה רגש, כי אם מכסה למכל מלא רגשות. שעמום הוא המצאה של הגוף המנטלי, של המוח. כמוהו כאבן הסותמת את פי המעיין המתפרץ והאין-סופי של היצירתיות, שאינה תלויה בדבר. הקושי להכיל את הרגשות המורכבים והאדירים, שהם מקור היצירתיות, מגייס את מכסה השעמום, ממציא את המקום שאינו רוצה להתמודד עם הרגשות. השעמום הוא תולדה של חרדה או תחושת איום ושל אי אמון בכוחות ההכלה.

הפנים שמאחורי הפנים
הגוף הפיסי הוא "שדה הקרב". כל האירועים הפנימיים המתקיימים בו, וגם אלה שמקורם מחוצה לו, משתקפים דרכו כבמראה.

הגוף הזה אינו בא להפגין יופי או תפישות אסתטיות מקובלות, כי אם לבטא אמת קיומית של מנעד רחב יותר, הכולל גם כיעור, ריקבון, טירוף, ייאוש ומוות שמתהפך שוב ללידה. חולשותיו, מגבלותיו ומשבריו של הגוף הפיסי, שמשקף את הגוף הרגשי והגוף המנטלי, משמשים נקודת מוצא. צורות קיום רבות מקבלות מקום בשפה האוניברסלית של הבוטו. הטבלאות והרשימות הארוכות שמוטבעות עמוק בנפש… אותם טורים ארוכים המפרידים טוב מרע, יפה ממכוער, נעלה מבזוי, נעים ונוח ממטריד, מסובך מפשוט, מכביד מקליל… טבלאות אלה מטשטשות.

כאשר דעתי אינה מעדיפה מלכתחילה רגש מסוים על משנהו, כשאינני נמצאת במישורי הנוחות וההרגלים האוטומטיים, כל צבעי הקיום מציגים את עצמם על הפלטה והבחירה והמינון אינם נעשים מתוך נוחות או מתוך האילוף אל ה"מקובל". אני מתקלפת משכבות ההרגל, משריוני הדעות שאוחזות בי, דעות על עצמי ועל אחרים. אני רוקדת את התפוררות שכבות התודעה, שאינן משרתות אותי עוד. אני משייטת בין שכבות העור המתפוררות בזו אחר זו ומקרבות אותי אל השכבות האחוריות, שנחשפות לראשונה אל קרירות האוויר,ובתוכו אני נעה. אני מנשימה את עצמותי בסנסציה של האובדן. מבקשת לשקף את צליל הוויתור, גם אם הוא חורק, נמשכת לחרוט את יופייה, השנוי במחלוקת, של ההשלמה.

פנים אחרות צפות ועולות ממקום עמוק ורחוק. הן נעות מצדו האחורי של קיום ומנכיחות את עצמן עתיקות וחדשות, לוקחות אותי אל נופים אחרים. הפנים שמאחורי הפנים משוחררות ממני, אינן שייכות לי. פנים לוחשות סוד.

כמה דברים נכתבו, נאמרו, נהגו, עלו מתוך תרבותו הפנימית של היצור האנושי? ערימות של דפים פזורים, ערימות של ספרים מאוגדים, עתירי מידע וידע… שכבות היסטוריה יצוקות למלים רבות, צורות וצבעים, אנרגיות… והנה גם אני עורמת אותיות שאוספות בתוכן חללים משתנים. חושבת הרבה על התרומה שלי לאין-ספור המלים הממלאות את החלל, לאין-ספור הצורות המשורטטות לתוכו. יש בי צורך / דחף / תשוקה שמתכווננת לשאלה – איך אוכל לצמצם את האינפורמציה או לייצר דרכה חלל נקי ושקט? איך ליצור אמירה שעצם נוכחותה מפנה מקום? איך להיות הדף החלק והלבן שטרם נכתב בו…

לרקוד עם השאלה
שאלה עמוקה ביותר צפה ועולה. השאלה נזרקת כמו אבן לתוך מים, נזרקת אל תוך החללים הפנימיים שבי ומהדהדת בתוכם. מתפשטת כאותו כתם צבע חופשי וטבעי במרחבי התודעה.
אני נעה עם השאלה ממקום שקט, שאינו מבקש תשובה. נעה ממקום שלם של התבוננות על השאלה. אני הופכת להיות השאלה, משוחררת מן הדחיפות למצוא תשובה.

"פנים מול פנים, פנים בתוך פנים,
רואות איך נקודות החלמה
זעירות, מתפשטות,
מכסות את הפצע בנופי פרא,
עוטפות כמו מים גמישים
את העיקשות
בוויתור" (מיה, 2012)

ביבליוגרפיה
פינקולה אסטס, קלאריסה. רצות עם זאבים – ארכיטיפ האשה הפראית – מיתוסים וסיפורים, הוצאת מודן, 1997.
Masson-Sekine, Viala Jean. Butoh: Shades of Darkness, Performing Arts, 1988.

מיה דונסקי היא אמנית רב-תחומית, רקדנית בוטו, כוריאוגרפית וציירת. החלה את דרכה בעולם הבוטו בשנת 1985 כתלמידתו של המאסטר הגדול אונו קזואו, אבי תנועת הבוטו. חיתה, למדה ויצרה ביפן שש שנים. מאז 1998 מנחה כיתות אמן וסדנאות בוטו קבועות בישראל, יוצרת ומופיעה בעיקר כסולנית. חלק מיצירות המחול שלה הן דואטים, עבודות אנסמבל ועבודות וידיאו-דאנס. מתמחה בליווי תהליכי יצירה ובניתוב מן התרפויטי אל דרך האמן. מבססת את עבודות המחול שלה על אימפרוביזציה ונשארת נאמנה לקו זה. דונסקי מעצבת את פסי הקול לעבודותיה, את התפאורה המינימליסטית, התלבושות, הארט והקונספט. מציגה את עבודות הציור שלה בארץ ובחו"ל ומנחה סדנאות ציור ייחודיות בשיטתה, space-color-consciousness. עבודותיה כלולות באוספים מוזיאליים ופרטיים בישראל, בניו-יורק, בטוקיו, בפריס, בברלין ובבאזל. www.mayadunsky.com