"עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן".[1]

לפני כעשר שנים שלח הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, קבוצה מתלמידיו לעשות מדרש אחר, מדרש עם פחות מלים ויותר גוף. הקבוצה יצרה קשר עם המרכז לתיאטרון עכו, שם עבדה עם הכוריאוגרף שלומי ביטון והבימאים סמדר יערון ומוני יוסף. באותה תקופה עבדתי גם אני במרכז לתיאטרון עכו, ושם נוצרה ההיכרות ביני לבין קבוצה זו. הקבוצה עבדה עם ביטון על הפקה בשם בואי כלה, שעלתה בפסטיבל עכו ולאחר מכן בפסטיבלים שונים בווינה ובברלין. חבריה חיפשו כוריאוגרף לעבודה חדשה, ואז נוצר הקשר בינינו. קיבלנו חלל באוניברסיטת תל אביב והתחלנו לעבוד. למפגש הראשון באתי בגישה מסויגת, שנבעה מעצם המפגש עם אנשים שונים כל כך מאלו שאתם הייתי רגיל לעבוד בנוף התל אביבי. גם ההקשר הפוליטי הצרוב בתודעה החילונית-השמאלנית-הישראלית עשה את שלו.

השיעור הראשון כלל תרגילים בסיסיים של דינמיקות תנועה, עבודה עם חומר תנועתי ועבודה עם פרטנרים. כבר באותו שיעור, המפגש עם התלמידים האלה יצר אצלי תחושה מיוחדת: החלל התמלא באנרגיה יוצא דופן, כמו 5,000 ואט או זרם מים מצינור שהיה סגור זמן רב. כיוצר מחול יכולתי להציע לקבוצה לעשות מעבר מתיאטרון-מחול למחול-תיאטרון. שדה העבודה שבו פעלה הקבוצה בעכו קיים את עצמו על פי שיטות שמציבות במרכז, כנקודת מוצא, את ההבנה הרגשית והנרטיבית של הדמות ושל הסיטואציה הדרמטית. ולכן אפשר לכנות כיוון עבודה זה – מהפנים אל החוץ.[2] לעומת כיוון זה, ההצעה שהבאתי היתה לעבוד מהחוץ אל הפנים, כלומר להתעניין במרחב הבימתי ובמרחב של הגוף המבצע, באיברים הנעים, בזמן – טמפו, מהירות ומשך, באינטגרציה פיסית וביכולת לנוע מתוך דינמיקות שונות, בהפרדת איברים ובקניית מיומנויות בסיסיות של רקדן. כל זאת בפרספקטיבה של הקליטה החושית, הבלתי מטפורית, שמייצרת בצופה תחושות גוף ומטענים רגשיים שאינם דיסקורסיביים (Discursive).[3]

פגשתי חבורה של גברים אשר נעים כגברים – ללא צעדי ברבור וללא "פוינט" בכף הרגל, עם הרבה כוונה בתנועה. החוויה הזאת הלכה והתעצמה משיעור לשיעור. עם הזמן הבנתי שזאת הזדמנות לגלות שפה תנועתית אחרת, אזור חדש הדומה לשמורת טבע מחולית, שבה מתקיימים תנועה אחרת ורפרטואר שלא הכרתי קודם לכן. מעבר לכך, פגשתי חבורה של אנשים אינטליגנטים ומוכשרים, שיודעים להעריך ידע של גוף ויודעים כיצד לעיין בו באופן עמוק – כיצד להשתמש במשקולות של האיברים, כיצד להניע את העצמות כדי לייצר תנועה מדויקת וקלה, כיצד לחבר ולהפריד, כיצד לרכך את המגע עם הרצפה ולחדד את הדינמיקה והתנועה המדויקת וכיצד ללמוד את הגוף על הרבדים הטכניים והאקספרסיביים שלו, כאילו היה דף גמרא. הבנתי שאני עובד עם אנשים המתנהלים מתוך סקרנות ועומק ומתוך חיבורים והקשרים לתורה ולעולם האמוני, הרוחני והתרבותי. זהו עולם השופע דימויים, פסוקים וסיפורים, עולם עשיר בהתבוננות אמיצה בשאלות נוקבות על כל מה שמעניין גם אותי ואת חברי החילוניים. תלמידים חכמים אלו ביקרו בשדה המחול והיו נקודת המוצא של מגמה שממשיכה ומתפתחת גם היום, עשר שנים לאחר מכן, בתקופה שבית הספר למחול-תיאטרון "כל עצמותי תאמרנה" קיים כבית ספר מקצועי שבו לומדים גם את האפשרות לרקוד בפוינט בכף הרגל ורוקדים רפרטואר תנועתי של מחול עכשווי.

ב"כל עצמותי תאמרנה" למדו ולומדים עשרות תלמידים בין יום לשלושה ימים בשבוע, במשך שלוש שנים. כיום, בעקבות "כל עצמותי תאמרנה", יש כבר תשע מסגרות של גברים מהציונות הדתית בישראל, אשר הכניסו למסגרת הלימודים שלהן עבודה תנועתית. במעגל הרחב יותר של "כל עצמותי תאמרנה", ניתן למצוא היום כמה מאות גברים דתיים שלמדו ולומדים תיאטרון-מחול מתוך חיבור לעולמם האמוני.

בהנהלת "כל עצמותי תאמרנה" חברים פרופ' רות זיו אייל, ניב שינפלד ואני. אני מלמד מחול-תיאטרון ונותן הדרכה פדגוגית, ובמקביל אלי מלמדים עוד כחמישה מורים קבועים וחמישה מורים אורחים. מחול קלאסי מלמדים רן בן-דרור ואלעד שכטר, רליס – ארקדי זיידס, מחול מודרני – ניב שינפלד. יש מורים נוספים המעבירים סדנאות, ביניהם עמוס חץ – תנועה, יוסי תמים – רפרטואר ויצירה, שי גוטסמן – רפרטואר, הרב יוסי פרומן – גוף ביהדות, מיקי שחרור – קונטקט אימפרוביזציה, שלומי ביטון – יצירה, גיא בירן – תיאטרון ושאול גלעד – מוסיקה. כמורים אנחנו מביאים ידע וניסיון, לצד הקשבה מיוחדת לצרכים המיוחדים של התלמידים, שהם בוגרים יחסית. כל התלמידים שלנו הם מעל גיל 21, כולם גברים, רובם דתיים ולרובם אין כל ניסיון בעולם המחול. עד לא מזמן, ההזדמנות הטובה ביותר לגבר דתי לנוע היתה ביקור בחתונה או השתתפות במסגרת תנועתית יותר כמו לימודי אמנויות לחימה.

לבית הספר אין עדיין בית קבוע ואת הלימודים אנו מקיימים במרכז עפרון למחול, שם אנו שוכרים את הסטודיות לשיעורים וגם מספקים לתלמידים המתקדמים סטודיות לחזרות. מבחינה כלכלית בית הספר מתנהל במסגרת עמותת הכוריאוגרפים, אך עדיין אינו מוכר ואינו נתמך על ידי גופים מוניציפליים או ממשלתיים, כך שתקציבו מבוסס על שכר הלימוד השנתי הגבוה שמשלמים התלמידים. מצב זה מקשה במידה רבה על קיום בית הספר.

כמוסד הראשון בישראל הנותן מענה לגברים המעוניינים לרקוד, אנו שואפים לאתר גישות ותפישות חדשות בתחום ההוראה ודרכי היצירה, מתוך עיסוק במחקר הגוף האנושי ומתוך זיקה לעולמו הפנימי של כל תלמיד. אנו שואפים להכשיר מורים לאמנות המחול בהקשר יהודי, שיוכלו ללמד מחול הן במסגרות של ציבור שומר הלכה והן במסגרות מחול כלליות המעוניינות בחיבור יהודי למחול. מורים שיוכלו לספק תוכן יהודי במסגרת תוכניות הלימודים של מוסדות אמנות חילוניים. כשמחברים את המעבדה היהודית העמוקה עם מעבדת מחול מקצועית, אפשר לגלות אוצרות תרבותיים ואמנותיים חדשים – הן לעולם המחול והן לעולם היהודי. התלמידים המתקדמים שלנו מלמדים במסגרות קיימות מתוך הגשמת החיבור הזה. הם מתמודדים עם חומרים עיוניים ועם טקסטים לא פשוטים, הקשורים בחיבור היהודי לאמנות בכלל ולגוף בפרט, הטומן בחובו יחסי אהבה-שנאה. תוך כדי ההתקדמות בלימודים, מגלים התלמידים את העומק של השפה המחולית, את המחויבות הנדרשת בעבודה המקצועית עם הגוף, את ההזמנה לנוכחות משוכללת ולשכלול היכולת – הן הביצועית והן היצירתית.

כל עצמותי תאמרנה פדגוגיה

כל מורה שהגיע ללמד ב"כל עצמותי תאמרנה" התרשם, מיד בשיעור הראשון, מהאקלים הלא שגרתי. המורים משמיעים את קולם ומקשיבים להדהוד החוזר מהסביבה הלא שגרתית של תלמידים אלו. עם זאת, קיים רציונל כללי המנחה את המורים לאורך הדרך:

מכיוון שהתלמידים מגיעים ללא ניסיון מקצועי בתחום המחול, השנה הראשונה מאופיינת בהיכרות כללית עם עולם התנועה והמחול, בהקניית טכניקה בסיסית הבאה מהבלט ובשילוב גישות תנועתיות רכות יותר. ברבים מהשיעורים אנו משלבים את טכניקת הרליס (release) כאלמנט חשוב. כבית ספר שאימץ לעצמו את השם "כל עצמותי תאמרנה", אנו מתרגלים את התנועה האורגנית והעגולה של הרליס, המציעה את האיכויות של השימוש במשקולות הגוף כאלטרנטיבה למאמץ. נקודת המוצא של השיטה היא השלד. הדגש ברליס הוא על שימוש אקונומי באיברי הגוף, כמשקולות שפעמים רבות מחליפות את מאמץ השרירים בהנעת מפרקים .לצד הרליס מקבלים התלמידים שיעורי בלט, שבהם נרכשים כלים בסיסים הקשורים בדיקציה התנועתית, ביכולת להניע איבר אחד בנפרד משאר הגוף, בארגון השלד כשלעצמו ובארגון השלד ביחס למערכת השרירים המפעילים אותו. השילוב בין עבודת הרצפה של הרליס לבין החיפוש הוורטיקלי של הבלט, בין האינדיווידואליזם של הרליס לבין הניסוח האחיד וההקפדה של הבלט, בין האידיאלים האסתטיים האידיוסינקרטיים של הרליס לאלו המחייבים של הבלט, מאפשר לבית הספר לקיים תהליך מאוזן, הניזון מכיוונים מנוגדים ומשלימים בעת ובעונה אחת.

בנוסף לשכלול היכולת, מקבלים התלמידים שיעורי מחול-תיאטרון שבהם מקנים להם כלים לשליטה ולגיוון הכלים הפיסיים-המנטליים של האדם הנע. העבודה מציעה, דרך המעבדה של אלתור בתוך תבנית, מחקר של שאלות והתבוננות על מוטיבים של תקשורת בלתי מילולית ויצירת דמות תנועתית. הלימוד מקנה כלים למציאת מוטיבציה תנועתית, לזיהויה ולפיתוחה דרך אימפרוביזציה וחקירה. העבודה עם הדימוי, האסוציאציה, החוויה החושית, הצליל, הקול והפעולה האבסטרקטית מאפשרת שכלול הבעתי הנובע מתוך גופו של האדם הרוקד ודרכו. כך נוצרת התרחשות של נרטיב בלתי מילולי, שעם שכלול היכולת הפיסית מהווה מצע ליצירת מחול-תיאטרון.

השנה השנייה של תוכנית הלימודים מוקדשת להעמקה של הכלים ולחידודם. התלמידים מקבלים על עצמם יותר אחריות, הבאה לביטוי הן בשיעורים – הם בונים מערכי שיעור ומתנסים בהוראה, והן בין השיעורים – הכנת תרגילי קומפוזיציה לקראת השיעור הבא. שנה זו מאופיינת בקושי, הקשור במעבר מן המשחק והגילוי אל התרגול והשינון. כאשר המשחק מתמסד הוא הופך למקצוע. עד שלב העמקת הטכניקה והשינון, שיעורי הבית והתרגילים שהתלמיד מחויב להביא לשיעור הבא, הוא תופש עצמו ואת פעילותו כ-play. כאשר מתחיל תהליך החזרות הוא נדרש לעבודה מקצועית יותר, חלק גדול מההנאה ומהכיף של השנה הראשונה נעלם ונוצר משבר. אם התלמיד עובר תהליך משמעותי ובריא בשנה זו, הוא מבין שכדי לדבר עם הגוף צריך ללמוד את התופעה ועל מנת להבין את התופעה המורכבת ששמה גוף, יש לשנן ולחזור על אותו תרגיל מאות פעמים. אני מאמין שמי שמבין את האופן שבו לומדים גמרא יכול להבין ביתר קלות גם את הסיבה שבגללה יש לחזור שוב ושוב על הפלייה והטונדו, ולכוון בכל פעם מחדש את עצמו, את עצמותיו. תלמיד שעובר את השלב הזה מבין דבר חשוב ועמוק על המחול שאנו עושים.

בשפה הקבלית יש הבהרה מושגית וברורה של התופעות הקשורות במאפיינים שבין השנה הראשונה ללימודים לשנה השנייה. בקצרה, אפשר להגדיר את השנה הראשונה ללימודים כפיתוח כֹחות (כוחות) הנפש ואילו השנה השנייה מוקדשת לפיתוח לבושיה של הנפש, כפי שמסביר הרב יצחק גינצבורג בספרו הנפש.[4] הרב גינצבורג מדבר על חשיבות החיבור בין הכֹחות ללבושים. הוא מביא שתי דוגמאות לנתק בין שני עולמות אלו בנפש, כשכל אחד מהם פועל בפני עצמו. דוגמה ראשונה: "אדם שמזניח את המודעות למהותו הפנימית ואת הפיתוח של כֹחותיו הפנימיים, הופך את לבושיו למהותו. הוא מגדיר את עצמו על ידי ההופעות החיצוניות שלו. ניתן לראות כיצד אדם כזה כל כולו התייחסות ותגובות לעולם הסובב אותו, ואין בדיבוריו ומעשיו שום דבר שניתן לזהות בו ביטוי של עצמיותו הפנימית. הדיבור של האדם הזה יהיה דיבור חיצוני שאינו מבטא רעיונות ורגשות פנימיים שלו, אלא הריהו אמירת 'הדברים הנכונים' – המלים והביטויים שרגילים להיאמר במצבים כאלו ואחרים".

 בדומה לכך נוכל לתאר רקדן שמזניח את הקשב לכוונה הפנימית של הריקוד, והופך את הטכניקה למהותו. הוא מגדיר את עצמו על ידי הביצועים הווירטואוזיים שביכולתו להציע. אפשר לראות כיצד רקדן כזה שבוי במסגרות הביצוע הפורמליסטי, ואין בריקודו שום דבר שניתן לזהות בו שאר רוח וביטוי לפנימיותו. ריקודו של רקדן זה יהיה שבלוני ולא יהיה בכוחו לבטא מצב אותנטי ומעניין, אלא הריהו ביצוע "התנועות הנכונות" שלמד לבצע באופן חיצוני ממוריו בשיעורי הטכניקה או מהכוריאוגראפים שאתם עבד. הדוגמה השנייה שמביא הרב גינצבורג: "קיים אדם שעולמו הפנימי אכן מפותח, אך לבושיו – כלי ההבעה שלו – אינם מבוררים דיים, או שאינם מספיק מפותחים כדי לבטא ולהלביש את החוויות הפנימיות כדי שיופיעו בעולם הזה. אדם כזה יהפוך למנותק מהמציאות, סגור בתוך עצמו, ומן הסתם אף מסובך נפשית".

 בדומה לכך נוכל לתאר רקדן, שחקן או אמן אחר, שעולם הדימויים שלו עשיר, תפישתו הדרמטית מנוסחת והוא ניחן בכל התכונות המאפיינות אדם בעל עולם פנימי עשיר. אבל מנגנוני הייצוג שלו דלים או שאינם מפותחים לכדי יכולת משוכללת להביע קשת רחבה של איכויות ומהויות. אדם כזה יחזור על עצמו וישקע בעולמו הפנימי, כשהוא אינו מסוגל לתקשר את פנימיותו לאמנותו.

השנה השלישית של תוכנית הלימודים מוקדשת לאיחוי האינפורמציה, לאינטגרציה של הניסיון מהשנים הקודמות. באופן מעשי, שנה ג' מוקדשת ליצירת פרויקט מסכם ולהעלאתו על במה, להמשך שכלול היכולת הטכנית ולהמשך ההתנסות בהוראה מחוץ למסגרת בית הספר, עם הנחיה פדגוגית וחיבור בין התלמידים למסגרות מתאימות. השאיפה היא שתוך כדי השנה השלישית יידע התלמיד מהן כוונותיו להמשך הדרך וכיצד הוא מתכוון ליישם אותן לאחר שיסיים את לימודיו.

כל עצמותי תאמרנה פרפורמנס

גם בתחום הפרפורמנס אנו פועלים על מנת לחבר בין המחול לעולם הרוחני היהודי. שאיפתנו היא להקים בשנה הבאה אנסמבל של בוגרי בית הספר, שיעבדו עם יוצרי מחול שונים. התוכנית היא שבכל שנה ישתפו פעולה עם יוצר אחר, כדי לטפל בנושאים העולים מתוך עיון בשאלות מעולמו של איש האמונה היהודי. התלמידים יוצאים אל הבמה המקצועית באופן אטי ומדורג והם מופיעים הן לפני הציבור הישראלי הרחב והן בציבור הדתי. בדרך כלל המחשבה על במה מעוררת רתיעה ראשונית, אבל כאשר התלמידים מבינים את הפוטנציאל התקשורתי הטמון בתחום הפרפורמנס ואת העושר הפנימי הכרוך בתהליך היצירה, הם נכנסים לחזרות הנערכות מעבר לשעות הלימודים. תלמיד הלומד היום בשנה ג' בבית הספר שלנו כבר הציג עבודת מחול, שהתפתחה משיעור קומפוזיציה והגיעה אל הבמה המקצועית בפסטיבל זירת מחול 2009, בהפקת הזירה הבין-תחומית בירושלים.

בכל שנה, כשמסתיימת שנת הלימודים, אנחנו מפיקים ערב שאליו מגיעים כמאה צופים, רובם מקרב החברים והמשפחות של התלמידים. אנו משתפים אותם בעבודתנו, מפני שחשוב לנו לקבל הכרה בציבור הדתי. אנחנו מעוניינים שהפעילות שלנו לא תהיה מחתרתית, שהתלמידים לא יחושו בודדים בתוך הסביבה הטבעית שלהם ושיוכלו לעבוד כיוצרים, כמבצעים וכמורים המתבטאים בשפה חדשה ומנחילים אותה בקרב הקהילה שלהם.

בנוסף לערבי המחול של סוף השנה אנו מפיקים את "אחרי המעשים" – ערבי מחול המשולבים בלימוד מתוך טקסט יהודי. את הפיילוט הראשון עשינו בשיתוף עם המעבדה בירושלים – בתחילת הערב הרצה הרב יוסי פרומן על גישתו של ספר הזוהר לקשר הקבלי שבין קריאת שמע לגוף. הלימוד הציע, לקהל שרובו מהציבור הדתי, ללמוד את הדברים שהתגלו לחכמי הדורות הקודמים וליישם אותם בפועל ממש; כלומר, ליישם אותם בגוף. בהמשך הערב הוצגו עבודות מחול של ניב שינפלד, ארקדי זיידס ותומר שרעבי.

בחנו בכוריאוגרפים וברקדנים גברים, כדי שהציבור הדתי, נשים וגברים, יוכל לפגוש בעולם המחול העכשווי בלי לחרוג מגבולות הלכתיים. לקראת הערב תהינו כמה קהל יגיע ומה תהיה תגובתו. הערב היה מוצלח ביותר, האולם היה מלא לגמרי והיתה דרישה לערבים נוספים כאלו. החולשה העיקרית של "אחרי המעשים" היא, שהקשר התוכני בין הלימוד היהודי לעבודות המחול שהוצגו היה דל. עבודות אלו נבחרו בעיקר בשל הביצוע הגברי, שאיפשר להזמין את הציבור הדתי. בסצינת המחול הישראלי אין הקשרים יהודיים רבים ולכן אנו רואים חשיבות רבה בחיבור ובדיאלוג בין העולמות, בהזנה הדו-צדדית שבין המחול ליהדות. כהמשך ל"אחרי המעשים" בכוונתנו ליזום פסטיבל מחול יהודי, המקביל לפסטיבל קולנוע יהודי, שבו יועלו הופעות מחול ויתקיימו סדנאות, הרצאות ופאנלים בהשתתפות אנשי מחול ואנשי רוח. בפסטיבל נשאף לאתר מקור שיממן מענקי עידוד יצירה לכוריאוגרפים שייצרו עבודות בזיקה יהודית. חשוב לנו לייצר אמנות יהודית עכשווית ומקורית, השואבת משורשיה ולא רק מקבלת את השראה שלה מניו יורק, מברלין, מלונדון ומבירות עולם שיש להן מה להציע – אבל גם מה לקבל.

נקודת חולשה נוספת של "אחרי המעשים" קשורה להעדר מימון הפקתי לפעילות מסוג זה. עם זאת, אנחנו מקיימים דיאלוג עם גופי תרבות ירושלמיים ואנחנו מקווים לקבל את תמיכתם לדרך זו ולהפוך אותם לשותפינו.

כלעצמותי תאמרנה גבריות

חנניה שוורץ, תלמיד שנה ג': "במחול של גברים יש הרבה עוצמה, פראיות וגבריות. יש גבריות שנתפשת בדימוי של הפרימיטיבי עם הנבוט, אבל יש גבריות שהיא אמנות של שימור אנרגיות גבריות בסיסיות של חוזקה ונוכחות, יחד עם חן ועדינות. זאת גבריות מעודנת, שנובעת מתוך מקום מודע ועבודה פנימית. כשאני בסטודיו אני רוקד מתוך שני הקטבים, האיכויות היצריות והחזקות מול האיכויות העדינות והמתוקות".

רפרטואר התנועות של עולם הבלט, שעד היום הוא התשתית לחלק ניכר מעולם המחול העכשווי, מאופיין בתנועות נשיות. אם אנחנו פוגשים גבר בן 25, שדומה לפיל יותר מאשר לברבור, אנחנו עדיין מזמינים אותו לעשות פה דה בורה, אבל לא מצפים שיבצע את זה כברבור. דרך הפה דה בורה הוא יכול ללמוד קואורדינציה וכיוונים, הוא יכול ללמוד דינמיקה נוספת של עבודת רגליים ואולי הוא יבחר להשתמש בה בריקודים שלו. עם זאת, אין לנו צורך שהוא יתיישר לפי הסרגל של רפרטואר הבלט.

אנו מעוניינים שהתלמידים יעברו תהליך, שבו יקנו מגוון רחב של איכויות תנועה ויבחרו כיצד להשתמש בהן. עם זאת, אין ספק שלכוריאוגרפים שעובדים בבית הספר ניתנת הזדמנות לחקור שפה גברית במובנה הפשוט ולנסח אותה כאמירה אמנותית שונה. מחד גיסא אנחנו מלמדים את התלמידים חומר תנועתי מוכתב, רפרטואר של מחול עכשווי. אנחנו מלמדים קומבינציה ומתייחסים אליה כאל מסלול תנועתי, כאל מסגרת מחייבת המצריכה יכולת טכנית. מאידך גיסא אנחנו מזמינים כל תלמיד לצקת למסגרת זו את אופן הביצוע הפרטי שלו. כך נוצר עניין אישי של אדם חופשי ולא של חייל/רקדן מבצע.

כל עצמותי תאמרנה רב-תרבותיות

החיבור בין העולם התרבותי-היהודי לעולם התרבותי-החילוני מתרחש היום באופן ברור ביותר בתחום המוסיקה, אבל גם בכל תחום אחר. כשאני פוגש חילוני שלומד גמרא או קורא את פרשת השבוע בבית מדרש תל אביבי, אני כבר לא מגיב בהפתעה. אני רואה שקיים שובע מסוים מהחילוניות הטוטלית, מהמגמה להאמין שהאדם יכול להסתדר בעצמו או שהתבונה שלו היא הפתרון לכל המצבים. אני גם לא מופתע כשאדם דתי מצטט שיר של רבינדרנת טאגור או לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה ומזכיר את אריקסון באותה נשימה עם הרב קוק. יש לא מעט דתיים החיים בשלום עם הרוחות הנושבות בעולם, יהודים דתיים המעוניינים לחיות ללא בדלנות ומתוך שיח עם הציבור הכללי בישראל. הלימודים במסגרת "כל עצמותי תאמרנה" אכן מאפשרים מפגש כזה. הוא מתרחש הן משום שהמורים חילוניים והן משום שתרבות המחול העכשווי חילונית באופן שבו היא מטפלת בנושאים שונים העולים בעבודות מחול.

הסקרנות קיימת גם מצד המורים החילוניים, שפוגשים תלמידים חדשים, בעלי שפה תנועתית חדשה. דרך המפגש עם התלמידים הם נחשפים באטיות ובאופן טבעי לעולם התרבותי והרוחני של היהדות, לאופני חשיבה, לדימויים, למושגים ולסיפורים. הזמנים הפוסט-מודרניים מאפשרים לאנשים להשתחרר מאידיאולוגיות אנטי דתיות – תהליך שמתרחש לא רק בעולם האמנות, אלא בכל התחומים. עם זאת, אנחנו חיים במדינה מאוד קשה, שבה אקטואליה צורמנית קושרת את הדת לפוליטיקה. לא פעם קרה שפניתי למורים וליוצרים כדי להזמין אותם ללמד ב"כל עצמותי תאמרנה" ונתקלתי בהתנגדויות הקשורות לפנים שונות של המציאות הישראלית. עם זאת, כל מי שפניתי אליו הסכים לבסוף להגיע לפחות לסדנה חד-פעמית, וכל מי שהגיע לסדנה כזאת רצה להמשיך לעבוד עם הקבוצה שהכיר. הוא פגש קבוצת גברים נדירה בגבריותה ותלמידים משובחים, מאירי פנים ומוכשרים. הסטודיו הוא מצע אולטימטיבי למפגש רב-תרבותי, כי מתקיימת בו שפה עדינה יותר ממלים. יש בו רגעים, מבטים, נשימות ואין בו אידיאולוגיות.

כל עצמותי תאמרנה חול, מחול וקודש

הרב יוסי פרומן, מורה אורח ב"כל עצמותי תאמרנה", אומר שבקרב הציבור הדתי, גם זה שאינו רוקד, כבר קיימת תפישה שעל פיה ראוי להיות קשוב לגוף כחלק מעבודת השם וככלי בתפילה. לצד תפישה זו, ההולכת וקונה לה לגיטימיות, מציע הרב פרומן רעיון מרחיק לכת, שלפיה בגוף טמונה קדושה עליונה, ולפיכך בו עיקר עבודת השם.[5] לפיכך, האמירה "ראוי לעסוק גם במחול דתי" אינה מדויקת, שכן ב"מחול חילוני" טמונה באותה מידה החוויה הדתית. אם הגוף הוא המוקד, אין צורך בתנאים מקדימים ובהקשרים דתיים.

הרב פרומן מוסיף ואומר, שמאז חורבן הבית התבצר העם היהודי בתוך עולם המלים והכתב. יהודי דתי לומד, מתפלל, קורא ומדבר. גם אם בעבודה הדתית יש רגעים ש"מעל למלים", הדרך אליהם היא המלה הנאמרת או הכתובה. האדם נפל לתוך מלכודת המלים וטרם נחלץ ממנה. הגוף הוא ערוץ אחר, חדש, שדורש כי ניתן לו חופש. הרב פרומן מביא פרשנות לזוהר, שלפיה לגוף תשומת לב כמו שהוא, בלי עולם המלים והמחשבות הדתיות שמסביב לו. לפי פרשנות זאת אפשר לעבוד את השם עם הגוף לבדו, וכך לתת מקום אמיתי לאיכות הקדושה שבו.

הרב פרומן מביא את הדרש של הבעל שם טוב על הציווי לנח: "בא אתה וכל ביתך אל התיבה". לפי הדרש, הציווי עוסק במלים, הנקראות גם "תיבות": יש "לבוא אל התיבה", להיכנס אל המלה, לשקוע בה, להלך בה. כל מלה היא עולם שלם שאפשר לטייל ולהעמיק בו, ולא רק לבטאו בחטף. אבל לתיבה יש גם דלת. וכשנגמר המבול צריך לצאת החוצה. נדמה שהצעד הבא הדרוש לנו הוא הציווי הנוסף לנח: "צא מן התיבה" (ואכן, כשמתרגלים לתיבה מפחיד לצאת ממנה החוצה; הרי כך קרה גם לנח). מיצינו את המלים. העולם מזמין אותנו לדרך חדשה-ישנה בעבודת השם; אט-אט אנו נפתחים להתנסויות דתיות חשות – מוסיקה, מחול, חיבור לאדמה.

מדברי המורים בכל עצמותי תאמרנה

ניב שינפלד, חבר בהנהלת בית הספר שמלמד רפרטואר עכשווי, מלווה את התלמידים הוותיקים של בית הספר מתחילת המסלול. ניב מתאר את המפגש הראשון שלו: "לפני כשלוש שנים פגשתי אנשים רוחניים ורציניים בכוונותיהם, עם חיבור פילוסופי לגוף ועם התפעלות מנטלית מחוכמת הגוף. עם זה, בתחילת הדרך היתה זרות פיסית שאופיינית למי שמתחיל לרקוד בגיל מבוגר יחסית. היום, לאחר שלוש שנים, המפגש עם חומר תנועתי הוא פיסי יותר והתנועה משוכללת יותר. ככל שהתלמידים מפתחים את ההיכרות שלהם עם הגוף, כך גם קל להם ללמוד חומרים חדשים ולעבד אותם". ניב מתאר מפגש נדיר עם קבוצת גברים שמפנים יומיים או שלושה בשבוע כדי ללמוד דבר לא פרקטי: "בין אם התלמיד חילוני ובין אם הוא דתי, מחול אינו מקצוע מאוד פרקטי ולכן הבחירה של אדם דתי בעולם המחול היא חזקה יותר מזו של חילוני". ניב סבור כי הסיבה לכך נעוצה באופי הקהילתי של התלמידים: "הם ערים לעובדה שהם מחוללים של תרבות חדשה בקרב הציבור הדתי, ועובדה זו נותנת להם כוח ומגייסת אותם למען כינון מגמה חדשה בציבור הדתי. גם אם לא כולם יהיו רקדנים ופרפורמרים מקצועיים, הם אלו שיהיו המורים הראשונים למחול בציבור הדתי, והם יניחו את התשתית לדורות הבאים. הם ילמדו אנשים להתקרב לגוף, הם יעבדו עם תלמידים צעירים יותר, יעבירו להם את הידע ואת הגישה שלמדו ב'כל עצמותי תאמרנה' ויחנכו לאפשרות לעשות מחול כיהודי דתי ומאמין".

יוסי תמים, שעבד עם התלמידים על רפרטואר ויצירה, מתאר את המפגש שלו עמם: "פגשתי חבורה של גברים שרוקדים עם סיבה וראיתי שיש כוונה מאחורי התנועה שלהם. אני חושב שהתוצאות של העבודה אתם היו הרבה יותר מעניינות מאשר לעבוד עם רקדנים שעסוקים כל הזמן ב'איך זה נראה'. התלמידים של 'כל עצמותי תאמרנה' נוברים פנימה לתוך עצמם וממלאים את התנועה במשמעות. כשהסיבה לתנועה ברורה, זה טהור, ישיר ומרגש – אז זה נהיה מחול".

ארקדי זיידס, שמלמד טכניקת רליס ועובד עם תלמידים שנמצאים בראשית דרכם בבית הספר, אומר: "אני פוגש ב'כל עצמותי תאמרנה' אנשים סקרנים, המתרגשים מהעובדה שניתנה להם ההזדמנות ללמוד על עצמם מתוך התחברות חדשה לגוף. התלמידים מלאי התפעלות, מלאי התרגשות מכל מידע חדש, מלאי התפעמות מכל צעד וגילוי של הגוף ועל הגוף. אלו תלמידים בעלי התבוננות עמוקה, שמחזירה את הגוף לכל הפעולות שהוא עשה לפני כן, כמו ישיבה, שכיבה, ריצה, אבל הפעם עם יותר תשומת לב, נוכחות ומודעות חדשה".

כל עצמותי תאמרנה סוף מסלול

מאז העבודה של הקבוצה בעכו, לפני כעשר שנים, עברנו דרך ארוכה. עד לפני כשלוש שנים הקבוצות היו מסגרות חובבניות יותר. לפני שלוש שנים נפתחה התוכנית בצורה מקצועית ורחבה יותר. בכל שנה נוספו שעות למערכת הלימודים, הצטרפו עוד מורים לסגל ובאו עוד תלמידים שיצרו קבוצות חדשות – כך נבנה בית ספר המציע תוכנית לימודים מלאה. בסוף שנת הלימודים הנוכחית אנחנו מתכבדים להיפרד מהכיתה הראשונה של בוגרי בית הספר – תשעת התלמידים הראשונים שמסיימים את התוכנית המלאה של "כל עצמותי תאמרנה".

ככלל, התלמידים אינדיווידואליסטים וקשה לדעת מהו הכיוון שאליו יפנה כל אחד מהם, אבל כולם יגידו שהמחול קרוב מאוד לעולמם הפנימי. יש תלמידים הרוצים ללכת בכיוון של יצירה וביצוע, וכך למשוך את הציבור הרחב להתעניין במסע שלהם מבחינה תרבותית ופנימית, להעלות אותו על הבמה. רֺעי בן-דֺב, תלמיד שנה ג': "מסקרנת אותי עבודת מחול עמוקה לאורך זמן. אני מעוניין להיות שותף לאנסמבל יוצר, שבו תתפתח מעבדה של מחול". דוד גרושקו, תלמיד שנה ב': "בית הספר מאפשר לי להביע בכלים של מחול את היצירתיות שלי, לתקשר את הפנימיות שלי. כיום הכלים הם מעולם המחול ויכול להיות שבהמשך אפנה לכלים נוספים". אמיתי שטרן, תלמיד שנה ג': "היום אני לומד מחול, אבל בעתיד אני רואה שאפנה לפרפורמנס שיש בו מלים, סיפורים. באתי מעולם של מלים ובשנים האחרונות נכנסתי לעולם של גוף – עולם מוחשי וחושני יותר. עולם של חומר שמתקשר באופן אחר מעולם המלים. אני רוצה לחזור לעולם המלים עם הבסיס של גוף, עם הבסיס הפיסי, ולעשות תיאטרון-מחול. ההיוליות של הגוף נותנת גישה והבנה אחרת גם בעולם המלים". תלמידים אחרים מתכוונים לעסוק במחול באופן יומיומי, דרך עבודה עם אנשים, ולכן יפנו לעסוק בהוראה. אבישי זביצקי, תלמיד שנה ב': "אני מקבל בבית הספר הרבה אינפורמציה ותכנים שונים, סופג וסופג ועוד לא ברור לי מהו העולם שאני נכנס אליו. התפילה שלי היא שהעולם של 'כל עצמותי תאמרנה' יתבהר לי ויתגבש לכדי עולם ברור, כך שאוכל להעביר אותו הלאה".

כבר כיום מלמדים התלמידים הבוגרים במסגרות של הציבור הדתי ואף מחוצה לו. תלמידים אלו מהווים את השגרירים של "כל עצמותי תאמרנה" וכחלוצי מחול יהודי עכשווי הם שותפים לכינון עומק תרבותי וחינוכי חדש בישראל.

הערות

[1] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א'.

[2] סטניסלבסקי היה הראשון שניסח את השיטה באופן מקיף ומפורט, גם בהשפעת רעיונות הפסיכואנליזה במתווה של פרויד, אשר התפתחו בתחילת המאה ה-20. השיטה של סטניסלבסקי כוללת מערכת שאלות של "עבודת שולחן", שנועדה לגרום לשחקן ולבימאי להבין את מניעיה הגלויים והכמוסים של הדמות מתוך הבנת הקשרה וסיפור חייה, גם החוץ טקסטואליים, "כאלמנטים פנים תיאטרליים" (internal theatrical state). בתובנות אלה משתלב גם ניתוח דרמטורגי של התפקיד. הכלי Magic if בעבודתו של סטניסלבסקי מסייע לשחקן לעבור ממישור המציאות למישור של דמיון ויצירה. עבודה זו של השחקן, שבמובנה הפשטני דורשת ממנו לדמיין ולחשוב מה הוא היה עושה בנסיבות חייה של הדמות, משלימה את העבודה של המחזאי ומאפשרת לשחקן להפוך את הרפליקות של הדמות ואת הפאוזות שלה לדיבור ולהתנהגות חיה וחיונית. זוהי עבודה מהפנים אל החוץ. סטניסלבסקי אמנם סבר שכל זיכרון רגשי כרוך בזיכרון חושי, ושלעתים החושי מוביל את הרגשי, ולכן שם דגש על אימון פיסי – "אלמנטים חוץ תיאטרליים" (external theatrical state), אבל לפי שיטתו המוטיבציה העיקרית נובעת מהפנים אל החוץ, מהתוכן הנרטיבי-הרגשי אל התוכן הגופני-הפורמליסטי-האסתטי, אל ההתגלמות.

[3] רודולף לאבאן עסק בתחום שנע מהחוץ/צורה אל הפנים, וכאמן פורמליסט שאב את המוטיבציה ליצירה מתוך חקר יחסי הגומלין שבין הצורה, הזמן והחלל שבתוכו נע האדם. אימון השחקן/הרקדן במעבדה של מחול-תיאטרון מייצר מוטיבציה שבבסיסה עומדת ההתגלמות החומרית ומתוך החיפוש הצורני עשויים, אם כי לא בהכרח, להשתמע בדיעבד תכנים דרמטיים ובדיוניים, אף על פי שאלה עשויים להיות בלתי קוהרנטיים. מכאן, שליוצר מעולם המחול-תיאטרון אין צורך למלל את פרטי העולם הבדיוני ולקרוא להם בשם. עם זאת, גם בעבודת מחול-תיאטרון אפשר שייווצר עולם בדיוני קוהרנטי. הנקודה המשמעותית היא המוטיבציה הראשונית, שמגדירה את האופן שבו תופש היוצר את המדיום שבו הוא פועל. אפשר לומר שיוצר מחול-תיאטרון אינו מתעסק בביטוי התוכן הדרמטי, אלא באופני הביטוי עצמם, שמהם ובדיעבד יכול להשתקף תוכן כזה. מנקודת מבט אחרת, אפשר לומר שאופני הביטוי עצמם הם אלו שיוצרים את התוכן, ש"מעלים מן האוב" את התוכן שאמנם נמצא בפנים על "הפלטה של הצבעים/תכנים של התת-מודע".

[4] גינצבורג, הנפש, כפר חב"ד, גל עיני, תשס"ז, עמוד לט.

[5] פרומן, יוסי. "ספר הזוהר וגוף האדם". דעות. גיליון 43. יולי 2009: עמוד 20.