זה כ-85 שנים נערך בגן שמואל[2] בחג השבועות טקס הבאת ביכורים מיוחד, אשר כמעט ולא השתנה מאז עוצב על ידי ראשוני החברים בקיבוץ. הטקס מביא לידי ביטוי את אופייה הייחודי של קהילה גדולה, שמשמרת את המסורת שעיצבו מייסדיה. זהו מפגן של עוצמה ואחדות, המשמש מקור גאווה לתושבי המקום. הקיבוץ כולו – מקטן ועד גדול – מתגייס לקיימו ומרבית תושביו אף משתתפים בו. מאז שנערך לראשונה[3] ועד היום, מתקיים הטקס בחצר המרכזית שסביבה מסודרות במעגל חבילות קש גדולות. בחלקו האחד של המעגל יושב הקהל ובחלקו האחר שתי בימות: בימה צדדית שעליה ממוקמים תזמורת, מקהלת הקיבוץ ומנחי הטקס, ובימה מרכזית שאליה מובאים הביכורים. בראשית הדרך הובאו הביכורים בידיהם של חברי הקיבוץ, לפי הענפים השונים, בהמשך הועמסו על עגלות וטרקטורים וכיום אפשר לראות שילוב בין השניים.

בפתיחת הטקס מתקיימת תהלוכת הביכורים של ענפי הקיבוץ, ובראשה ארבע נשים מבוגרות שנושאות את "הסל הגדול", המכיל את שבעת המינים. לאחר שהתהלוכה נכנסת אל שטח הטקס, מתיישבים מביאי הביכורים בשבעה שערים, שניצבים גם הם בין חבילות הקש. אז נרקד ריקוד העיטור ואחריו נפתח הטקס באופן רשמי. הטקס כולל קריאת טקסטים מהווי הקהילה, התייחסות למאורעות שאירעו במדינה ובעולם, מובאות מהמקורות, שירים וריקודים נוספים של ילדי הקיבוץ וחבריו. בין אלו מובאים הביכורים, כל אחד בתורו, אל הבימה המרכזית, שם הם מועברים לידי המעטרות שרקדו את ריקוד העיטור והן מסדרות אותם. במרוצת השנים שונו חלקים מהטקס על פי צו השעה ובהתאם לאירועים שהתרחשו בקיבוץ ומחוצה לו. טקסטים חדשים נכתבו, זמרים ושירים הוחלפו, תהלוכת ביכורי הענפים גדלה ככל שהמשק צמח והתפתח, אבל מהלכו של הטקס נשאר כפי שהיה. הריקודים שונו בשתי נקודות זמן מהותיות, אך למעט שינויים אלה נשמרו כמות שהם, כעשרים שנה ואף יותר. השינויים שנערכו שומרים עד היום על הצביון ועל המהות של טקס הבאת הביכורים, מתוך כבוד למסורת רבת השנים.

ממה נובעת ייחודיות זו? מהו המרכיב המלכד שמשמר את הטקס שנה אחרי שנה, באופן מדויק שכזה? נראה כי הייחוד נמצא במהותה של קהילה המנסה לבטא בדרך תרבותית את ערכיה המשותפים. שמירת מסורת הטקס היא בבחינת ביטוי תרבותי של חברה ייחודית, רב דורית, שיש לה מכנה משותף חברתי וערכי. ערכים אלו באים לידי ביטוי בטקס הבאת הביכורים, שכן בו חוגגת הקהילה העובדת את פירות עמלה. בכל עונות השנה מקווה הקהילה ומתפללת כי יבולה יפרח, יעלה ויבטיח את קיומה הפיסי והרוחני.

הייחודיות של שמירה על טקסי הבאת הביכורים והרצון לחגוג ולבטא ערכים משותפים בדרך תרבותית, מאפיינים יישובים וקיבוצים רבים. רצון זה החל לקרום עור וגידים בתקופה שבה התבססו יישובי ההתיישבות העובדת, אשר הציבו לנגד עיניהם את התרבות כאחד מערכיה החשובים של קהילה מתגבשת, שמעוניינת לשמור על צביונה ועל עתידה. בתוך תרבות זו היו החגים מקור הכוח המהותי, מכיוון שמחד גיסא נשענו על המסורת ומאידך גיסא היה בהם מן החידוש. טקס הבאת הביכורים היה אחד הראשונים שנערכו בקהילות המושבים והקיבוצים. ראשיתם של טקסים אלה היתה ביישובי עמק יזרעאל. בשנת 1924 כינסו את יישובי הסביבה לחגיגה, שכללה התאספות רבת משתתפים ותהלוכת "הבאת הביכורים" מראשית יבולי המשקים. הטקס הרשמי הכיל תוכן מילולי מן המקרא ומחיי היומיום הקהילתיים, וכמובן ריקודים, נגינה ושירה (זעירא, 2002). כן ניצבה בימה מפוארת, שעליה קיבלו את הביכורים. קבוצות של בנות, אשר סימלו את "כוהני בית המקדש", עיטרו את הביכורים (פרידהבר, 1984). הביכורים שנאספו ושהובאו אל הטקס משדות היישובים ומענפי המשק השונים, הוקדשו לקרן קיימת לישראל כמוסד אשר ייצג יותר מכל את התרומה להתפתחות ההתיישבות העובדת, להגשמת חזונה ולהפרחת השממה. אט אט החלו עוד ועוד יישובים לחגוג את חג השבועות ולערוך את טקס הבאת הביכורים, כל אחד על פי צביונו הייחודי. הטקסים התקיימו לא רק בעמק יזרעאל, אלא גם בתל אביב, בחיפה ובעיקר בקהילות ההתיישבות העובדת. בשנת 1927 אף נקבע חג השבועות כיום הבאת הביכורים למען קק"ל (זעירא, 2002). עם השנים גברה חשיבותו של טקס הבאת הביכורים וביישובים שבהם נערך מיוחס לו מאז ועד היום ערך רב, כחגיגה משותפת של כל חברי הקהילה. אפשר לומר שטקסי הבאת הביכורים היו אבן דרך משמעותית וייחודית בתרבות שיצרו אז בארץ צעירי ההתיישבות העובדת.

בין הצעירים האלה היו חברי גן שמואל, אשר הקימו את קיבוצם והיו שותפים ליצירת תרבות חדשה. בכל שנות קיומו של הקיבוץ, נחגגים בו החגים בדפוסים מסורתיים קבועים והם אשר שומרים על תרבותו מכליה. כנדבך על נדבך המסורת נשמרת ובה עת גם מתחדשת, מתוך תחושה שיש "ליצור כל פעם מחדש את הקיים". הצפייה בטקס הבאת הביכורים מעוררת תחושה כאילו הזמן עומד מלכת ומאפשר לנו הצצה אל רגע עתיק שקם לתחייה בכל שנה מחדש, אל מול עינינו. ההיסטוריה מצויה בטקס ושזורה בו כחוט השני – החל בתלבושות, בגדי מחול עממי מתקופת בניית הארץ, עבור בתהלוכת הביכורים, שחלקם מובאים בידי החקלאים, וכלה בקהל הגדול שמגיע מדי שנה לצפות בטקס המרהיב. כולם באים כדי להדר ולהלל את קהילת הקיבוץ, שחוגגת את הבאת ביכורי פרי עמלה.  

טקס הבאת הביכורים נוצר ונארג בידי חברי הקיבוץ, שחלקם היו שותפים בארגונו קרוב ל-30 שנה. מהלך התהוותו והתווייתו, וכן השמירה על צביונו ובעיקר על הריקודים שבו, היו מסורים מאז ומתמיד בידיהן של נשים. הטקס הומצא והתחדש על ידי נשים והועבר מאשה אחת לרעותה. נשים יוצרות אלה נגעו בקהילה שבה חיו דרך המחול ובאמצעות נחישותן לקיים פן ייחודי זה, המצליח להעביר מסר משמעותי, מרגש ויפה ללא מלים. מבין הנשים הרבות שקיימו ומקיימות את טקס הבאת הביכורים, שלוש הן נקודת המשען שמאפשרת את שימורו עד היום. השלוש, בנות אותה משפחה, הן צ'שקה רוזנטל שנולדה בפולין בשנת 1902 ונפטרה בגן שמואל ב-1989; היא הגתה את טקס הבאת הביכורים בגן שמואל והיתה היוצרת הראשונה שלו. כלתה של צ'שקה, גבריאלה אורן, נולדה בברלין ב-1930 וחיה עד היום בקיבוץ. בתה של גבריאלה, אסנת אהרון, נולדה בקיבוץ ב-1966 וחיה כיום בכרכור. התחקות אחר מסלול חייה של צ'שקה ושני ראיונות עומק שקיימתי עם גבריאלה ואסנת, פתחו לפני פתח רחב אל עולמן של הנשים בגן שמואל ואל הנשיות בכלל. ראיונות עומק מעלים נרטיב, משמע סיפור, שהוא האופן שבו בני אדם מעבירים את חוויותיהם אל ה"אחר" (שקדי, 2003). באמצעותם יכול גם המראיין לראות את הדרך שבה הוא מארגן ומסביר את עצמו. דרך הסיפור מתפרשות משמעויות, מתבצעת הפנמה של אירועים שקרו ולפעמים נוצרת השלמה אתם. בראיונות שנערכו פתחו לפני המרואיינות צוהר אל עולמן הפנימי ותיארו כיצד הן תופשות את אירועי העבר וההווה. הן חשפו לפני תחושות, רגשות וזיכרונות של נשים מיוחדות, שיצרו תרבות מחול בתוך קהילתן ולמענה. סיפורן נושא בתוכו חיים שלמים: יצירה, שינויים ומסורת. באמצעות הראיונות התוודעתי אל הפינות הקטנות בחיי היומיום שלהן, וכן להחלטות המשמעותיות שקיבלו בדרך הארוכה שבה הן הולכות, שאותותיהן ניכרים עד היום בקיבוץ. חוויתי את תהיותיהן, למדתי מהשקפת עולמן והשלכתי מכך על האופן שבו קהילתן תופשת אותן ואת פועלן.

צ'שקה רוזנטל, יצרה את טקס הבאת הביכורים מייד לאחר בואה לגן שמואל ב-1921 (פרידהבר, 1984). בעיני רוחה ראתה טקס רב משתתפים, שבו כל חברי הקהילה, מקטן ועד גדול, מביאים מפרי האדמה וחוגגים יחדיו את עושרה הגשמי והרוחני. צ'שקה גדלה באחוזה כפרית בפולין, אשר נוהלה בידי אביה, למדה בגימנסיה בלודז' והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. נעוריה עברו עליה בין הכפריים הפולנים, שאתם נהגו היא ומשפחתה לחגוג חגים. במיוחד אהבה את חג האסיף ואת עונת הבאת הביכורים, אז היתה יוצאת בעגלה אל השדות, עם סבה ואביה, לחגוג עם הקוצרים בריקודים ובשירים. חגים אלו, ביופיים הססגוני והשמח ועל הריקודים שבהם השתתפו כל אנשי הכפר, הותירו רושם עז בלבה.

היא עלתה לארץ-ישראל ב-1921 והגיעה לגן שמואל, קיבוץ שהיה בראשית התהוותו. צ'שקה לא היתה רק אשה פעלתנית ומלאת שמחת חיים, אלא גם החזיקה בחזון של יצירת תרבות מקומית ואותנטית בביתה החדש. בעודה שותפה בעבודה הקשה שהיתה כרוכה בהקמת הקיבוץ, החלה להתחקות אחר טקסים ומחולות שהחלו להתפתח בארץ באותה תקופה, וממצאיה שילהבו את דמיונה. היא לא היתה רקדנית או אמנית גדולה, אבל היו בה ביטחון, תשוקה ותעוזה והיא לא חששה להיעזר באמנים מקצועיים כדי להגשים את חלומה. היא ידעה שראוי כי התנועות שייווצרו יהיו משמעותיות וכי יש לחבר אותן באופן מקצועי, כדי שיתאימו לטקס מכובד וישאירו רושם על הצופים (שם). לשם כך לקחה שיעורים אצל אמנית המחול הגדולה גרטרוד קראוס, שליוותה את יצירת הריקודים. באותה תקופה החלה היווצרותו של "המחול העממי" בארץ (שם). צ'שקה היתה קשורה ומחוברת אל אנשי המפתח בתחום המחול באותה תקופה. היא חזרה ואמרה שאמנם היא שואבת מהמחול המתפתח ומושפעת ממנו, אבל מפעלה הוא קהילתי ופנימי, קיים בשביל החברים ולמענם: "…המפנה הגדול בעיצוב התנועה חל… עם היווצרותם של ריקודי העם הישראליים… יכולתי לבחור לעצמי את המתאימים [הריקודים] ולשלבם במסכת החג. אין אצלנו בקיבוץ להקת מחול מיוחדת בחג, כולם רוקדים…" (שם, עמ' 152). אין הרבה אנשים שעוד בימי חייהם זכו לראות את מפעלם קורם עור וגידים. צ'שקה רוזנטל זכתה לכך. היא פעלה בחום רב ובתשוקה גדולה, ללא מעצורים ובמסירות מיוחדת. הודות לתכונות אלה הצליחה לאסוף ולחבר קהילה שלמה, שגם היא ממלאת תפקיד חשוב ביצירת הטקס. כך נוצר טקס מיוחד, שאותה קהילה מציינת עד עצם היום הזה.

גבריאלה אורן, כלתה של צ'שקה רוזנטל, היתה בעלת רקע קודם בריקוד. מייד עם הגעתה לקיבוץ, בשנת 1952, הפקידה צ'שקה בידיה את ארגון הטקס ובעיקר ביקשה ממנה לשקוד על שיפור רמתם המקצועית של הריקודים שבו. היא יצרה ריקודים חדשים, חיברה אליהם מנגינות מוכרות והיתה אמונה על טקס הביכורים במשך כ-20 שנה, בד בבד עם היותה מורה למחול בקיבוץ. גבריאלה נולדה בברלין ב-1930 כבת יחידה להוריה, שעמם עלתה לארץ-ישראל בגיל צעיר. המשפחה התגוררה בירושלים והיא רקדה בלט מגיל 11 אצל אלזה דובלון. בגיל 14 עברה למוסד החינוכי של השומר הצעיר בקיבוץ משמר העמק, שם פגשה בצופיה נהרין והיתה לחברתה. שתיהן היו רקדניות מוכשרות וכדי לאפשר להן להרחיב ולהעמיק את כישוריהן בתחום נשלחו אל ירדנה כהן[4] בחיפה. לאחר סיום לימודיה חזרה גבריאלה לירושלים, אל דובלון, וכן למדה שנה אחת באקדמיה למחול. באקדמיה התוודעה אל המורה הדגולה דבורה ברטונוב. בעידודה החליטה אורן לנסוע ללונדון להתנסות שם במסגרת מקצועית ובאורח חיים של רקדנית מן השורה. היא היתה אז בת 20 והגיעה לבית הספר של זיגורד לידר (Leeder)[5], רקדה מחול מודרני, התנסתה ביצירה ואף הופיעה. שם גם פגשה את איציק אורן, בנם של צ'שקה רוזנטל ויעקב גלר מקיבוץ גן שמואל. השניים התחתנו בלונדון והגיעו לגן שמואל בסוף 1952. עוד לפני שהתיישבה בקיבוץ החליטה גבריאלה שלא תהיה רקדנית מקצועית ושברצונה ללמד ולחנך למחול. ביוזמתה הוחלט שהיא תהיה מורה למחול. היא החלה ללמד את ילדי הגן ועם השנים התפתח מעמדה והיא לימדה את מרבית שכבות הגיל בקיבוץ. גם כיום היא מתגוררת בגן שמואל.

בתחילת שנות ה-80 העבירה גבריאלה לבתה אסנת, רקדנית מוכשרת בזכות עצמה, את שרביט המחול. אסנת אהרון נולדה ב-1966 בגן שמואל. היא החלה לרקוד בגיל 13 במכללה האזורית מנשה ובגיל 18 התקבלה ללהקת המחול הקיבוצית, שם רקדה עד גיל 22. אסנת נחשבה רקדנית מוכשרת ובעלת עתיד מזהיר. היא היתה סולנית והרבתה להופיע בישראל ובחו"ל עם להקת המחול הקיבוצית וכן עם להקת ריקודי עם שפעלה באזור גן שמואל. היא גם השתתפה בפרויקט מיוחד לפסטיבל ישראל בלהקתה של רות זיו אייל. קריירת המחול שלה נקטעה בהיותה בת 24 עקב שתי פציעות, האחת בגיד אכילס והאחרת בגב. האילוץ להפסיק לרקוד גרם לה משבר קשה, אבל היא החליטה להתגבר עליו ולהתוות בעצמה את נתיב חייה. לדבריה, אף על פי שעוד מגיל 18 לא היתה חלק מגן שמואל, המשיכה להיות פעילה בארגון ריקודי טקס הבאת הביכורים, בשינויים שהוכנסו בו ובעריכת החזרות לקראת החג, בעיקר בעת שעבדה עם להקת המחול הקיבוצית. הניתוק המשמעותי בינה לבין הקיבוץ אירע עת החלה ללמוד סיעוד בפתח תקוה, שם שהתה שנים רבות. לאחרונה חזרה לאזור.

כיום מתגוררת אסנת בכרכור, היא נשואה ואם לשלושה לילדים, ומגיעה לקיבוץ בעיקר כדי להיות עם משפחתה. כאחות סיעודית, היא מתמקדת בטיפול בקטועי גפיים ובמוגבלי תנועה ובשיקומם. אף על פי שאיננה רוקדת בעצמה, היא מתעניינת בעולם המחול. אסנת שינתה את מרבית הריקודים בטקס הבאת הביכורים ויצרה מחדש את ריקוד העיטור, שפתח את הטקס עוד בתקופתה של אמה, גבריאלה. הוא נרקד לראשונה ב-1984 ולא שונה מאז.

מחקר זה מתמקד בריקוד העיטור מכמה סיבות: זהו הריקוד הפותח את הטקס והוא היפה ביותר בו. שבע הרקדניות המשתתפות בו הן בנות הקיבוץ, אבל הן נחשבות מקצועניות, בניגוד לשאר הרקדנים והרקדניות המופיעים בטקס, שהם חובבנים. בנוסף, שבע "המעטרות" מלוות את הטקס לכל אורכו, מקשטות אותו בנוכחותן ומקבלות את הביכורים מעובדי הענפים השונים ומשאר המשתתפים. לצורך המחקר שוחזרו צעדי ריקוד העיטור, מתוך חשיבה כי לשחזור ריקוד, כשיטת איסוף נתונים אמנותית, יש חשיבות מרובה לרקדנים, ליוצרים ולחוקרי מחול. לצורך השחזור נפגשתי עם בת הקיבוץ, "מעטרת" זה כ-15 שנה, אשר לימדה אותי את צעדיו. דרך מפגש זה התרחבה ההשקפה על מהותו של הריקוד, על אופן ביצועו כחלק מטקס הבאת הביכורים ועל משמעותו לקהילה ולרקדניות המבצעות אותו. פן נוסף בשחזור, שבא לאחר למידת הצעדים, היה כתיבת תדריך לצעדי הריקוד. התדריך[6] נכתב על פי מושגי המחול העממי ועל פי חוקי הכתיבה המוכרים שלו. יש חשיבות רבה לכתיבה כזאת, בראש ובראשונה בהיבט ההיסטורי והתיעודי שלה.

התדריך שנכתב לצורך מחקר זה הוא תיעוד ראשון מסוגו של צעדי המעטרות בטקס הבאת הביכורים של קיבוץ גן שמואל. בנוסף, כתיבת התדריך מעגנת את ריקוד העיטור בטקסט כתוב. כך יכול כל המעוניין לקרוא את התדריך, ללמוד את הריקוד ולבצע אותו. שני פניו של השחזור – למידת הריקוד על כל מרכיבי תנועותיו, דיוק והבהרה בכל הנוגע לצעדים, החזיתות ואיברי הגוף וכתיבת התדריך על פי צעדי המחול העממי – יצרו חוויה שאיפשרה התבוננות והתנסות אישית בנושא המחקר.

שבע המעטרות מייצגות את כוהני בית המקדש, שהיו אמונים על קבלת הביכורים שהובאו אל המקדש ועל סידורם. בשל כך הן מלוות את הטקס מתחילתו ועד סופו. הן אינן מדברות, רק מסמלות בגופן את הידיעה כי הן נמצאות כדי לשמור, ללוות, לקבל ולהכיל את פרי עמלה של קהילתן. בידיהן אוחזות המעטרות את סמלן: החישוק המעוטר. צורתו העגולה מסמלת ומייצגת המשכיות ונצחיות, יכולת הכלה ותקווה. אל החישוק מוצמדים פרחים צבעוניים כסמל לצעירות, להדר ולאביב שנמצא בשיאו. המעטרות לבושות בשמלות לבנות בעלות אמרות זהב. לבן הוא צבע חגיגי שמשדר תמימות וטוהר, צחות ורעננות. הזהב הוא תזכורת לבית המקדש ולכוהנים שבו והוא גם מסמל עושר, יופי וזוהר. השמלות ארוכות ומכסות את רגלי המעטרות. רק כפות רגליהן היחפות נראות על הדשא ולרגעים נדמה כי הן מרחפות. הן רוקדות לצלילי השיר שי, על פי מלותיה של רחל ולחנו של לוי שער, בביצוע מוקלט ומקורי של שלוש מחברות הקיבוץ. המנגינה עדינה וברורה, נוחה לריקוד מבחינת הקצב וחוזרת על עצמה. מלות השיר מתארות את התקווה והחרדה שמלוות הכנת טנא והבאתו למישהו אהוב. כן מוזכרים טבע, פריחה, לבלוב וזהב.

המעטרות מסמלות את כוהני בית המקדש, אבל ריקוד העיטור הוא ריקוד נשי במהותו ובכוונתו, הן מבחינת המראה החיצוני של הרקדניות, השמלות המעוטרות והיופי שהן מביאות לתפקידן והן בתנועות ובמבנים, שגם הם בעלי מאפיינים נשיים. התנועות עדינות וארוכות והצעדים רכים ונעימים לעין. צורת המעגל מייצגת המשכיות ונצחיות, בתוכה "כולן רואות את כולן" והריקוד הוא "פנים תקשורתי". כשמשתנה החזית כלפי "חוץ המעגל", מתגלות הפנים היפות והחינניות של המעטרות וזהו רגע מרגש. גם לקטע שבו רוקדות המעטרות "על קו המעגל" יש חשיבות. קטע זה מנציח את ההמשכיות והאחדות שמסמל המעגל וממחיש באופן עוצמתי את הנצחיות שסופה ותחילתה אינם ידועים, אלא מתקיימים על פני רצף אחיד ומתמשך. הקטע המשמעותי ביותר הוא סיום הריקוד, אשר מתרחש על מדרגות הבימה המרכזית. בתחילתו המעטרות מניעות את הגו בתנועות קטנות והידיים מבצעות תנועות גדולות עם חישוק. לאחר מכן הן נעות האחת לעבר חברתה על מדרגות הבימה הרחבות, מניפות ומסובבות את החישוקים עם תנועות גו גדולות. בסיום הריקוד המעטרות נמצאות על מדרגות הבימה, כורעות על ברכיהן והחישוק הוא המרכז. הן מניעות אותו מצד לצד ומסובבות אותו מעל לראשן, מתרוממות ויורדות בעזרת ירכיהן עם כל הגו, כך שהן נמוכות וגבוהות וחוזר חלילה. בתמונת הסיום הן מטות את הגו לאחור ומושיטות את החישוק לפניהן, אל עבר הקהל, כתזכורת לתפקידן ומהותן כאומרות: "הנה אנחנו מוכנות לקבל את ביכוריכם, לשמרם ולעטרם".

המעטרות הן נשים מהקיבוץ, בגיל 40-25, אשר נבחרו בשל כישורי התנועה שלהן ובשל מראן המצודד. כולן למדו מחול בשלב כלשהו בחייהן ורקדו במסגרות שונות, והן נחשבות רקדניות מיומנות, בניגוד לשאר המשתתפים. כך היה מתחילת הדרך, אז בחרה צ'שקה רוזנטל בבחורות הצעירות של הקיבוץ לביצוע הריקוד שפותח את טקס הבאת הביכורים:  "…מלכתחילה היו בנות שידעו יותר להתנועע. צ'שקה לקחה את הבנות בגיל הנעורים, היה לה נוח לעבוד אתן…"[7]. היא ליוותה אותן וגם היתה מארגנת הטקס במשך קרוב ל-20 שנה, עד לבואה של גבריאלה לגן שמואל בסוף 1952. גבריאלה מספרת כי החיבור ביניהן היה טבעי ביותר. מייד כשהגיעה ביקשה ממנה צ'שקה לקבל על עצמה את שיפור רמת המקצועיות של הריקודים בטקס. תחילה חשבה שמדובר רק ביצירת ריקודים ובהכשרת הרקדנים, אבל במהרה התברר לה, שצ'שקה מעוניינת להעביר לידיה את ארגון הטקס שעליו עמלה שנים רבות. מרגע שנוצר הטקס, הוא היה לרגע משמעותי בחייה של קהילת הקיבוץ וכבר מראשיתו צ'שקה היא שאירגנה, חיברה ויצרה את מהלכו. עם העברת האחריות עליו לידי גבריאלה, היה ברור לשתיהן כי פיתוח הריקודים ושיפור רמת המקצועיות שלהם הם הדברים שבהם יש להתמקד ושגבריאלה היא האשה המתאימה לחולל את השינוי. מהתבוננות אחת במהלך הטקס היא לקחה את מה שיכלה ויצרה רפרטואר מחולי גדוש ומלא. מבחינתה יצירה בסדר גודל כזה, למען קהילה שלמה, היתה חידוש: "…הריקודים היו חדשים מבחינתי כיוצרת. הסתכלתי עליהם ולמעטרות יש חישוק, כן. האלמנטים שאת יכולה לעשות עם חישוק, אצלה הם היו מקובלים… אבל הם היו מאוד מצומצמים… ברור שזה היה ריקוד חדש… אצלי, שהן ירדו מהבמה לדשא, זה כבר היה חידוש…" (מתוך ראיון עם גבריאלה אורן). גבריאלה לקחה את המורשת שהעבירה לה צ'שקה, והיתה אמונה על הטקס קרוב ל-20 שנה.

מבין כל הריקודים בטקס, ידעה גבריאלה כי ריקוד העיטור הוא המשמעותי ביותר, ולכן היה לה ברור כי תבחר בבנות "החוג שלה"[8] ל"מעטרות". מרביתן היו בגילאי העשרה המאוחרים כשנבחרו לשמש "מעטרות" ולחלקן כבר היו ילדות כשגבריאלה נאלצה להודיע להן שזמנן תם. לאחר כ-20 שנה כמארגנת הטקס והריקודים, החליטה צ'שקה כי די לה והיא מעוניינת לסיים את תפקידה ולמצוא מחליפה. היא הרגישה כי גם ה"מעטרות" צריכות להתחלף בבחורות צעירות מבנות הקיבוץ. רגע הפרישה והחלפת ה"מעטרות" בידי גבריאלה, זכור לה כאירוע טראומטי מבחינתה ומבחינת ה"מעטרות" בנות טיפוחיה: "…הן קיבלו את זה בכאב (שותקת לרגע). לא הבינו את זה ומאוד לקחו את זה ללב…" (שם). הצורך בהחלפת ה"מעטרות" עלה כשחשה כי הן אינן ממלאות עוד את תפקידן כרקדניות צעירות וחינניות, כפי שדורשים הטקס וריקוד העיטור: "…בכל זאת, הן כבר עשו את ה-20-15 שנה שלהן. לא, זה לא הלך כבר… הן היו פחות או יותר מבוגרות מדי…" (שם).

למרות הקושי שהצריך ממנה מהלך זה, שאותו עשתה בעדינות המרבית, גבריאלה נשארה נאמנה לצ'שקה, לעצמה ולדרישות הטקס. היה לה חשוב כי ה"מעטרות", בנות החוג שלה, יישאו על כתפיהן את ריקוד העיטור בצורה המרשימה והמכובדת ביותר, גם אם השינוי היה כרוך בכאב. החלפתה של קבוצת רקדניות מרכזית כל כך היא רגע קשה בכל מקום, ובקהילה קטנה שטקס הביכורים שלה משמעותי כל כך ו"המעטרות" שלו הן נכס חשוב ויפה שכזה, הקושי דרש סוג של אומץ. גבריאלה ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון. גם היא עצמה, אחרי שנים ארוכות שבהן נשאה על שכמה את הטקס, חשה עייפות והרגישה כי הגיע הזמן לרוח צעירה ורעננה. אבל היא לא נטשה את מורשתה. גבריאלה דאגה שאת ריקוד העיטור ימשיכו לרקוד רקדניות מקצועיות, שחלקן זכו לרקוד ב"חוג שלה". ואחת מהן היתה רקדנית מיוחדת, בתה של גבריאלה, אסנת.

נראה כי היה זה אך טבעי שבסיום תפקידה בחרה גבריאלה באסנת להיות מ"המעטרות" החדשות והצעירות. היא ביקשה ממנה לא רק לרקוד בטקס, אלא גם לקבל על עצמה את האחריות לריקודים. בכך הבטיחה גבריאלה כי הטעם והאופי שהונחלו לה מצ'שקה חמותה, ושהיא עצמה עמלה לשמרם ולשפרם במשך שנים רבות, יעברו הלאה לדור החדש באמצעות הרקדנית הקרובה אליה ביותר. אסנת קיבלה על עצמה את התפקיד והחליטה לשנות חלק מהריקודים, וביניהם ריקוד העיטור. יצירתו מחדש והשתתפותה בו היו לה אך טבעיים והיא הרגישה כממשיכת דרכן של סבתה ואמה יותר משחשה שליחות פנימית ומחויבות כלפי קיבוצה והקהילה שבה חיה. ריקוד העיטור עבר אל אסנת בהמשכיות הנשית של משפחתה: "…אני יכולה להגיד שיש איזה מומנט של אמהות ובנות. נשים מבוגרות שהן כבר סבתות, כן? שהיו תלמידות של אמא ואחר כך הבנות שלהן רקדו ואחר כך לפעמים גם הבנות שלהן רוקדות. יש איזה משהו כזה שהולך…" (מתוך ראיון עם אסנת אהרון). ריקוד העיטור שיצרה אסנת נרקד לראשונה בשנת 1984 ולא שונה מאז. אסנת היא דמות קריטית בהמשכיות של קיום המסורת הנשית הזאת ונראה שכל צעדיה הובילו לכך שגם ריקוד העיטור שלה יישמר ויהווה את מוקד טקס הבאת הביכורים בגן שמואל.

לסיכום, אפשר לומר כי באופן ייצוגו של ריקוד העיטור יש סדר חבוי, המרמז על המציאות היומיומית בגן שמואל ועל תקוותיהם של חברי הקהילה לשמור על מסורת רבת שנים. ה"מעטרות", שמייצגות את כוהני בית המקדש שהיוו, מבחינת העם, את החוט המקשר בין אלוהים לבין הביכורים המובאים לפניו, מייצגות את תקוות הקהילה, שהן גם חלק ממנה. הן השומרות והמקשרות את חברי קיבוץ גן שמואל אל שורשיהם, אל פרי עמלם ואל תקוותם להמשיך ולהביא את ביכוריהם.

היבט נוסף שמייצגות ה"מעטרות" הוא הנצחיות והנעורים שנובעים מיופיין. פן זה אינו מתמצה רק בייצוג חיצוני, אלא גם בכוח ובעוצמה הנשית שמשדרות ה"מעטרות". כפי שסיפרה לי אסנת אהרון, חברי הקיבוץ רוחשים להן כבוד רב ומודעים לתפקידן המשמעותי בטקס. בכל פעם שמתבצעת החלפה בקרב ה"מעטרות", אנשי הקיבוץ מחווים את דעתם ויש התרגשות ותכונה סביב המחליפה החדשה. יש גם גאוות יחידה נשית בהשתייכות ל"מעטרות" והחברים שבאים להתבונן בהן ולהביא את ביכוריהם כמו נותנים גושפנקה לנשיותן. במקום להתבייש ביופיין, יש להאדיר ולהעצים יופי חיצוני זה, שנושא בתוכו פנימיות איתנה, נוכחת ומחזקת. מתוך דברים אלו אפשר לומר כי ריקוד העיטור ו"המעטרות" הרוקדות אותו הם מסורת מתמשכת, שנשמרת לאורך השנים כחוט השני העובר בדרכן של נשים. לטעמי, ה"מעטרות" הן המהות ונקודת המשען של מחקר זה. בלעדיהן מחקרי היה חסר. יותר מכך, אעז ואומר כי אם הן לא היו פועלות, משמרות ובעיקר יוצרות, טקס הבאת הביכורים לא היה נשמר כפי שהוא היום, במתכונתו המסורתית ורבת השנים. אני מקווה כי ימשיכו לפעול, ליצור ולשמר ובעיקר שלא יפסיקו לחולל.

רשימה ביבליוגרפית

זעירא, מוטי. קרועים אנו – זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית. ירושלים: יד בן-צבי. 2002.

יואלי, נעמי. טקס הבאת הביכורים בקיבוץ גן שמואל: שפת המופע. אוניברסיטת תל אביב: הפקולטה לאמנויות, החוג לתיאטרון. ינואר 1991.

פרידהבר, צבי. המחול בעם ישראל. מכון וינגייט: הוצאת הספרים ע"ש עמנואל גיל. 1984.

שקדי, אשר. מלים המנסות לגעת מחקר איכותני – תיאוריה ויישום. אוניברסיטת תל אביב: רמות.  2003.

ראיונות

אהרון, אסנת. ראיון טלפוני. 24.12.07. 

אורן, גבריאלה. ראיון מוקלט, נערך בקיבוץ גן שמואל. 30.11.07.

הערות

[1] מאמר זה מבוסס על עבודת מחקר, שנערכה כחלק מפרויקט הגמר בבית הספר למחול בסמינר הקיבוצים בהנחייתה של הגב' יעל מירו בשנת 2008.

[2] קיבוץ גן שמואל החל את דרכו כנקודה חקלאית ב-1894. בשנת 1921 החליטה קבוצת החקלאים שעבדה אז בשטח להופכו ליישוב קבע. הם קראו לו "גן שמואל", על שמו של הרב שמואל מוהליבר, שאדמה זאת ניתנה לו במתנה. אליהם הצטרפה קבוצת עולים גדולה מפולין ומרוסיה, וכן עולים מארגנטינה ומצ'כיה ולאחר מכן קבוצה של ילדים ניצולי שואה שמתגוררים עד היום בקיבוץ. מרבית הצעירים והצעירות שנקלטו בקיבוץ חונכו על ערכי תנועת השומר הצעיר. כיום מונה גן שמואל כ-500 חברים, וכלל האוכלוסייה בקיבוץ מונה כ-1,000 איש. הוא אחד הקיבוצים הגדולים והמבוססים של התנועה הקיבוצית.

[3] אי אפשר לדעת בוודאות מתי התקיים טקס הבאת הביכורים לראשונה. בספרו "המחול בעם ישראל" (1984) מציין צבי פרידהבר את שנת 1932 כזמן המשוער שבו נערך הטקס הראשון.  נעמי יואלי, במחקרה טקס הבאת הביכורים בקיבוץ גן שמואל: שפת המופע, מגלה שני תאריכים נוספים, האחד מתוך מסמך מארכיון הקיבוץ ובו עדות לכך שב-1985 נחוג "טקס היובל", משמע שבשנת 1935 הוא נחוג לראשונה. התאריך השני עלה בראיון עם אחד מחברי הקיבוץ, שאמר כי הוא נחגג בשנת 1938.

[4] נולדה בחיפה בשנת 1910. רקדנית במשך כל חייה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 למדה, רקדה והופיעה בברלין ובווינה. מהראשונות לעצב את מסכות החג בתקופת ההתיישבות העובדת. ממייסדות החינוך למחול בארץ. בין תלמידיה: נעמי בהט-רצון, יהודית ארנון ויאיר מרגולין. ביולי מלאו לירדנה מאה שנים. היא מתגוררת בחיפה. ביום העצמאות קיבלה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות ולמחול בארץ (פרידהבר, צבי. המחול בעם ישראל. מכון וינגייט: הוצאת הספרים ע"ש עמנואל גיל. 1984).

[5] לידר היה תלמידו של רודולף פון לאבאן (Laban) ופרטנר לריקוד של קורט יוס (Jooss), מחלוצי מחול ההבעה הגרמני.

[6] התדריך מצוי בספריית "סמינר הקיבוצים".

[7] "החוג של גבריאלה" היה מורכב מבנות הקיבוץ בגילאי העשרה, אשר היו מתכנסות אחר הצהריים לשיעורים אצלה, מבחירה, ללא קשר לשיעורי המחול שהעבירה בבית הספר של הקיבוץ. הן היו רקדניות מוכשרות, וחלקן רקדו אצלה עשר שנים ואף יותר.